אוגוסט 1, 2026
יש רגעים שבהם אפשר להבין את הצלחתה של הצגה עוד לפני שמנתחים את הטקסט, המשחק או העיצוב. מספיק להביט בקהל. בסיום "אחרית הימים", המחזמר החדש של תיאטרון גשר, התחושה הייתה חד משמעית: קרה כאן משהו.
השחקנים עלו להשתחוויה. מחיאות הכפיים לא שככו. הם חזרו פעם נוספת, וגם אז הקהל לא מיהר לשחרר אותם. בפעם השלישית כבר היה ברור שלא מדובר במחווה, אלא בהתלהבות אמיתית.
הבטתי סביבי אל מנויי גשר הוותיקים, הקהל שמלווה את התיאטרון שנים רבות, ומכיר היטב את השפה האמנותית שלו. ראיתי אנשים שנהנים מכל רגע. הם צחקו מהמסרים הסאטיריים הגלויים יותר והפחות גלויים, התמסרו לטוויסטים העלילתיים, נהנו מההומור הפרוע וגם מהרעיונות המורכבים שמאחורי הסיפור.
בכל כמה דקות פרץ באולם צחוק גדול ומתגלגל. לא צחוק מנומס של קהל שמעריך את המאמץ, אלא צחוק משוחרר של אנשים שנשבו בקסם של ההצגה.
באותו רגע היה ברור לי שאם היה כאן הימור, רוני ברודצקי ניצחה.
"אחרית הימים" היא בדיוק מסוג ההפקות שעלולות לעורר חשש אצל תיאטרון רפרטוארי. היא פרועה, סאטירית, מלאה רעיונות, אינה הולכת במסלול צפוי ומביאה איתה רוח חזקה של פרינג'. אבל במקום ליצור ריחוק אצל קהל המנויים, היא הצליחה ליצור חיבור. וזה אולי ההישג הגדול ביותר שלה.
בשנה האחרונה אפשר לזהות בגשר תהליך מעניין של התחדשות. תיאטרון עם מסורת אמנותית ברורה וקהל נאמן בוחר לא להישאר באזור המוכר והבטוח, אלא לפתוח את עצמו ליוצרים ולשפות חדשות.
נדמה שעידו קולטון, עם "מישהו לרוץ איתו", פתח דלת לסגנון אחר. שפה בימתית צעירה יותר, פחות צפויה, שמוכנה לשבור מוסכמות ולבחון מחדש את הדרך שבה מספרים סיפור על במה. רוני ברודצקי ממשיכה את המהלך הזה ב"אחרית הימים", ואף לוקחת אותו צעד נוסף קדימה.
יש כאן אומץ אמנותי. תיאטרון רפרטוארי יכול בקלות להעדיף את המוכר: מחזות בטוחים, סגנון מוכר וקשר ישיר לציפיות הקהל. אבל גשר בחר לקחת סיכון. הוא נתן מקום ליצירה שהיא אחרת, משוחררת יותר, בועטת יותר, ובעיקר כזו שמאמינה בקהל שלה.
והקהל הוכיח שהוא מוכן. לא רק מוכן, אלא כנראה חיכה לזה.
הצלחה של הצגה אינה נמדדת רק במספר הצופים אלא גם בשאלה אם נוצר מפגש אמיתי בין הבמה לאולם. במקרה של "אחרית הימים", המפגש הזה היה ברור מאוד.
המחזה, שנכתב על ידי אורי יניב, מיכאל שטרן ונטע וינר, יוצא מנקודת מוצא שנשמעת בתחילה כמעט בלתי אפשרית או שאולי במציאות שלנו לגמרי אפשרית: איום גרעיני מרחף מעל ישראל, והמדינה מחפשת פתרון אחרון להצלה. הממשלה מחליטה על מבצע לאומי של שמירת שבת, מתוך אמונה שהמהלך יביא את המשיח ויציל את המדינה.
זהו רעיון אבסורדי, אבל דווקא משום כך הוא מאפשר ליוצרים להסתכל על המציאות הישראלית מבחוץ.
"אחרית הימים" אינה מחזה שמבקש לתקוף קבוצה מסוימת או להציע עמדה פוליטית אחת. הכוח שלה נמצא בכך שהיא בוחנת את המנגנונים האנושיים שנוצרים בתקופות של פחד: הצורך באמונה, החיפוש אחר מנהיג, הרצון בפתרון פשוט לבעיה בלתי פתירה והנטייה של חברה שלמה להיסחף אחרי רעיון אחד כאשר החרדה משתלטת. האפוקליפסה במחזה אינה רק אירוע חיצוני. היא מצב נפשי.
היא חושפת את הדרך שבה אנשים מתנהגים כאשר העולם המוכר להם מתערער. במקום שבו הכול עומד לקרוס, מתגלים גם הפחדים, החולשות והאבסורדים האנושיים.
אבל היוצרים אינם מספרים את הסיפור הזה בכובד ראש בלבד. להפך. הם בוחרים בכלי של קומדיה, סאטירה ומחזמר, והחיבור הזה הוא שמעניק להצגה את הייחוד שלה.
האתגר הגדול של "אחרית הימים" הוא שהחומר שלה יכול היה בקלות להפוך לאוסף של רעיונות משעשעים בלבד. בידי רוני ברודצקי הוא הופך להצגה שלמה, בעלת קצב, סגנון וזהות ברורה.
ברודצקי מביאה אל הבמה את האנרגיה של הפרינג': את החופש, את המשחקיות, את שבירת הגבולות ואת הנכונות לקחת את הצופה למקומות לא צפויים. אבל היא אינה עושה זאת באופן שמרחיק את הקהל. להפך. היא משתמשת בשפה הזאת כדי לקרב אותו.
הבימוי שלה מלא תנועה. הקצב גבוה, המעברים מהירים, הדמויות נעות בתוך עולם שמשתנה ללא הרף, והכול יוצר תחושה של מציאות שנמצאת בתהליך מתמיד של התפרקות והרכבה מחדש.
אבל בתוך כל הטירוף הזה יש שליטה מדויקת מאוד. ברודצקי יודעת מתי לתת לבדיחה להתפרץ ומתי לעצור לרגע אנושי. היא אינה מסתפקת באבסורד לשמו, אלא מחפשת תמיד את האדם שמסתתר מאחורי הקריקטורה.
וזו אולי הסיבה שההצגה עובדת כל כך טוב. מתחת לכל ההגזמה, הזומבים, המשיחים והאפוקליפסה, יש אנשים אמיתיים שמנסים לשרוד בעולם שהשתגע.
בתוך העולם המטורף של "אחרית הימים", דווקא בתוך העלילה הפרועה והאבסורדית, הכוח של ההצגה נמצא בכך שהיא אינה מוותרת על הצד האנושי.
אורי יניב, שגם נמנה עם כותבי המחזה, מגלם את יואל, האיש שמסרב ללכת עם הזרם. כאשר המדינה כולה מתגייסת לשמירת השבת מתוך אמונה שזהו המפתח להצלה, הוא בוחר דווקא להתנגד. אבל יואל אינו גיבור קלאסי. הוא אינו מוצג כאדם היחיד שרואה את האמת בעוד כולם טועים. הוא אדם מורכב, עקשן, מבולבל ולעיתים אפילו מתסכל.
דווקא האנושיות הזאת הופכת אותו לדמות מעניינת. הוא אינו סמל בלבד, אלא אדם שנמצא במאבק מתמיד עם העולם שסביבו וגם עם עצמו.
מולו ניצבת נעמי לבוב בתפקיד אשתו, פסיכולוגית שמערכת היחסים שלה עם יואל כבר נשחקה עוד לפני המשבר הלאומי. הוויכוח סביב שמירת השבת אינו הסיבה היחידה לקרע ביניהם אלא רק הנקודה שבה הכול מתפרץ. לבוב מצליחה להביא אל הדמות שילוב של אינטליגנציה, אירוניה ופגיעוּת. היא אינה משחקת "את הצד השני" בוויכוח, אלא אישה שמחפשת משמעות בעולם שהפך בלתי יציב.
הפרידה ביניהם פותחת שני מסלולים מקבילים. היא מתחברת למשיח החדש, בעוד יואל מוצא עצמו דווקא לצד מתנדבת יהודיה אמריקאית.
את המתנדבת מגלמת נטע רוט, שמביאה לתפקיד נוכחות בימתית חזקה מאוד. יש בדמות שלה שילוב מעניין של תמימות, קסם והגזמה קומית, והיא מצליחה להפוך תפקיד שהיה יכול להיות רק כלי עלילתי לדמות בעלת חיים משלה.
הרגעים שלה על הבמה הם בין הרגעים הזכירים בהצגה, בין היתר בזכות הבחירה החזותית הנועזת שמלווה את הדמות שלה. כאשר היא מורידה את החולצה ונשארת בחזייה שעליה שני מגיני דוד, מתקבלת תמונה שמרכזת בתוכה הרבה ממה שההצגה מנסה לומר: זהות ישראלית, סמלים לאומיים, גוף, אמונה ואבסורד מתערבבים זה בזה.
המשחק המשובח של כלל צוות השחקנים הוא שלד הברזל שמחזיק את הטירוף הבימתי. ראוי לציון מיוחד אלכסנדר סנדרוביץ' הנהדר, שמפגין נוכחות גרוטסקית וקומדיה פיזית מושחזת שמפילה את הקהל מצחוק; גלעד קלטר, כהרגלו, מביא אל הבמה חדות, תזמון קומי מדויק ונוכחות ממגנטת וכך גם מיקי ליאון בתפקיד המשיח; ואתי וקנין סובר בהופעת בכורה מרשימה בתיאטרון גשר ובתיאטרון הרפרטוארי, שמגיעה כרוח סערה מתיאטרון האינקובטור וממופע היחיד שלה, ומביאה עמה אנרגיה בימתית משגעת, דרייב מטורף וכישרון קברטי רענן שמקפיץ את כל ההפקה דרגה למעלה.
אחד המרכיבים המוצלחים ביותר ב"אחרית הימים" הוא האופן שבו העלילה ממשיכה להפתיע. ההצגה אינה מציגה רעיון אחד ואז חוזרת עליו במשך שעתיים. היא כל הזמן מתפתחת, משנה כיוון ומציבה בפני הצופה הפתעות חדשות.
שוב ושוב מגיעים רגעים שבהם נדמה שהקהל כבר מבין לאן הדברים הולכים, ואז מגיע טוויסט שמסובב את הסיטואציה מחדש. תגובת האולם הייתה מיידית: פרצי צחוק גדולים, תחושת הפתעה והנאה מהעובדה שהיוצרים אינם מפחדים לקחת את הרעיון שלהם רחוק יותר.
זהו צחוק מסוג מיוחד. לא רק צחוק של בדיחה טובה, אלא צחוק של הכרה באבסורד. רגע שבו הצופה אומר לעצמו: "לא יכול להיות שהם הלכו לשם", ואז מגלה שהם אכן הלכו לשם.
היכולת לשלב בין הפתעות עלילתיות לבין אמירה חברתית היא אחת הסיבות שההצגה נשארת חיה לאורך כל הדרך. היא אינה הופכת למופע של רעיונות בלבד, אלא שומרת על מתח תיאטרוני אמיתי.
העיצוב הבימתי הוא אחד המרכיבים המרשימים בהפקה. ההצגה מתחילה בחלל שנראה כמו ממ"ד או מקלט. זהו מקום שמוכר היטב לכל ישראלי, במיוחד בשנים האחרונות. מעל החלל הזה תלויה תמונתה של הסבתא הפרטיזנית. בתחילה היא יכולה להיראות כמו פרט עיצובי בלבד, אבל בהמשך מתברר שהיא רמז חשוב. היא מחברת בין טראומות העבר לבין הפחדים של ההווה, בין מלחמות קודמות לבין תחושת האיום המתמשכת.
בהמשך אותו חלל משתנה שוב ושוב. בעזרת תאורה, תנועה ואביזרים הוא הופך למקומות שונים לחלוטין. אין צורך במערכות תפאורה גדולות כדי ליצור עולם חדש. להפך. הפתרונות הפשוטים והיצירתיים משתלבים היטב בשפה של ההצגה.
אחד הרגעים המשעשעים הוא סצנת הכביש, שבה נוסעות מכוניות מקרטון. זהו פתרון תיאטרוני כמעט ילדותי בפשטותו, אבל דווקא משום כך הוא עובד. הוא מזכיר לצופה שהוא נמצא בתיאטרון, במקום שבו הדמיון חשוב לא פחות מהמציאות.
העולם אינו מנסה לחקות את החיים אלא לפרק אותם ולהרכיב אותם מחדש.
גם התלבושות הן חלק בלתי נפרד מהאמירה של ההצגה. הן אינן רק מסייעות להגדיר את הדמויות אלא משתתפות ביצירת העולם הסאטירי.
השיא מגיע כמובן בסצנות הזומבים, הדורשות עבודה מורכבת ומהירה מאוד מאחורי הקלעים. המעברים בין הדמויות, האיפור והלבוש מחייבים תיאום מדויק, במיוחד בהצגה בעלת קצב כה גבוה.
הזומבים עצמם משתלבים היטב בעולם של "אחרית הימים". הם אינם רק אפקט חיצוני משעשע, אלא חלק מהשפה המטאפורית של ההצגה. בעולם שבו כולם מחפשים תשובות ומאבדים מעט מהאנושיות שלהם, הגבול בין חיים למוות, בין אדם למכונה, בין אמונה עיוורת לחשיבה עצמאית, הולך ומיטשטש.
הבחירה להפוך את "אחרית הימים" למחזמר היא אחת הבחירות המסקרנות של ההפקה. במקום לספר סיפור אפוקליפטי באמצעות דרמה בלבד, היוצרים בוחרים להשתמש בכלים של מוזיקה, קצב והומור, ובכך להעצים דווקא את תחושת האבסורד.
המוזיקה אינה משמשת רק כרקע אלא הופכת לחלק מהשפה של ההצגה. לצד מוזיקה מקורית שנועדה לקדם את העלילה, לבנות את הדמויות ולהעמיק את העולם הבימתי, משולבים שירים מוכרים שמביאים איתם מטען תרבותי ורגשי.
החיבור בין יצירה מקורית לבין שירים כמו Knockin' on Heaven's Door ושירים של יגאל בשן יוצר מפגש מעניין בין סוף העולם לבין זיכרונות ישראליים מוכרים. מצד אחד, יש כאן תחושה של אפוקליפסה ושל עולם שמתפרק. מצד שני, נכנסת פתאום נוסטלגיה, כמעט געגוע למציאות פשוטה יותר.
דווקא הניגוד הזה משרת את ההצגה. היא כל הזמן נעה בין צחוק לחרדה, בין חגיגה לבין תחושה שמשהו עומד לקרות.
קל היה להפוך רעיון כמו זה של "אחרית הימים" לסאטירה שטחית. לקחת את המשיחיות, הפוליטיקה והפחדים הישראליים ולהסתפק ברצף של בדיחות. אבל ההצגה מצליחה להיות מורכבת יותר.
מאחורי ההומור יש שאלות לא פשוטות: מה קורה לחברה שנמצאת במצב חירום מתמשך? איך אנשים מגיבים כאשר מבטיחים להם פתרון קסם? מדוע דווקא ברגעי פחד אנחנו נמשכים לעיתים לרעיונות קיצוניים ולתשובות פשוטות?
המחזה אינו מציע תשובות, וזה חלק מהכוח שלו. הוא אינו מבקש מהקהל לצאת עם מסר אחד ברור, אלא גורם לו לצחוק, ליהנות ואז לחשוב. הצחוק באולם אינו מבטל את הרצינות. להפך. הוא מאפשר להתמודד איתה.
בסופו של דבר, ההצלחה הגדולה של "אחרית הימים" קשורה ליכולת של רוני ברודצקי להפוך חומר פרוע ומסוכן להצגה שיש לה לב. היא אינה מפחדת מהקיצוניות של הטקסט. היא אינה מנסה לרכך אותו כדי להתאים אותו לקהל רחב יותר, אלא מאמינה שהקהל יגיע אליה. ובצדק.
היא מביאה אל גשר אנרגיה של פרינג', אבל אינה הופכת את ההצגה לתרגיל סגנוני בלבד. יש כאן סיפור, דמויות, רגש והרבה מאוד מחשבה.
האתגר הגדול של כל תיאטרון רפרטוארי הוא להתחדש בלי לאבד את הקשר עם הקהל שלו. "אחרית הימים" מוכיחה שאפשר לעשות זאת. אפשר להעז, לשבור מוסכמות ולהכניס שפה חדשה, ועדיין לקבל אהבה גדולה ממנויי התיאטרון.
אולי זו הסיבה שהתגובות בסיום היו כה חזקות. הקהל לא רק נהנה מההצגה. הוא הרגיש שהוא שותף לאירוע.
"אחרית הימים" היא הצגה על סוף העולם, אבל במובן מסוים היא גם הצגה על התחלה חדשה.
עבור גשר, היא מסמנת המשך של תהליך התחדשות. תיאטרון שמוכן להביט קדימה, לקחת סיכונים ולהביא אל הבמה יוצרים שמציעים דרך אחרת לספר סיפור.
עבור רוני ברודצקי, זו הוכחה ליכולת שלה לחבר בין עולמות: בין פרינג' לרפרטואר, בין אבסורד למציאות, בין צחוק לכאב.
ועבור הקהל, זו תזכורת לכך שגם בתקופות של חרדה וחוסר ודאות, תיאטרון יכול להיות מקום שבו מתמודדים עם המציאות דווקא דרך דמיון, הומור וחופש יצירתי.
"אחרית הימים" אינה מנסה לנבא את העתיד. היא עושה משהו מעניין יותר: היא מסתכלת על ההווה שלנו דרך מראה מעוותת, מצחיקה ומטרידה, ומאפשרת לנו לצחוק על מה שמפחיד אותנו.
וזו אולי הגדולה של התיאטרון.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©