"חי שחור ביער", שכתבה וביימה אוריין ליפשיץ, היא יצירה אישית מאוד, הנשענת על סיפור אוטוביוגרפי, אך אינה נשארת בגבולות הווידוי. היא משתמשת בכלים תיאטרוניים מגוונים כדי להפוך את הזיכרון, הטראומה והשתיקה לחוויה בימתית.
ליפשיץ עוסקת באחד הנושאים הכואבים ביותר בחברה בכלל, ובחברה החרדית בפרט, פגיעה מינית בתוך המשפחה.
אלא שהמוקד אינו הפשע עצמו אלא מנגנוני ההשתקה. הבושה, הפחד מפני חילול שם המשפחה, הניסיון להגן על הפוגע במקום על הנפגעת, והלחץ הכבד שלא לערב את רשויות החוק.
ההצגה אינה מטיפה ואינה מציגה כתב אישום נגד חברה שלמה. היא מספרת סיפור של אישה אחת, ובאמצעותו מאפשרת לצופים להציץ לעולם שבו הילדה מבינה שהמבוגרים שאמורים להגן עליה אינם מסוגלים לעשות זאת.
כבר מן הרגע הראשון ברור שלא מדובר בדרמה ריאליסטית. השפה הבימתית שואפת לייצר עולם פנימי, כמעט חלומי, שבו הזיכרונות, הדימויים והתחושות מתערבבים זה בזה.
אחד המהלכים המעניינים ביותר שבוחרת ליפשיץ הוא פירוק הזהויות המגדריות. השחקנים מחליפים שוב ושוב בין דמויות גבריות לנשיות. אישה מגלמת גבר, גבר מגלם אישה, והגבולות מיטשטשים ללא הרף.
זו אינה פרובוקציה ואינה אמירה פוליטית. זוהי בחירה אמנותית שממחישה את התפרקות עולמה של הגיבורה. כאשר המציאות עצמה מתערערת, גם הזהויות כבר אינן יציבות. כל דמות יכולה להפוך לאחרת, וכל אדם עלול להסתיר בתוכו צד שאינו נראה כלפי חוץ.
כך גם מקבל שם ההצגה משמעות עמוקה יותר. "חי שחור ביער" אינו רק יצור מסתורי. הוא מייצג את היצר האפל המסתתר בתוך החברה ובתוך המשפחה. הסכנה אינה אורבת ביער רחוק אלא בתוך הבית, במקום שאמור להיות המוגן ביותר. במקרה של הגיבורה מדובר בבעלה של אחותה, אדם הקרוב למשפחה, שמנצל את הקרבה ואת האמון כדי לבצע את הפגיעה.
ליפשיץ מצליחה להמחיש כיצד הטורף אינו נראה כמפלצת. הוא חלק מהנוף המשפחתי, ולכן קשה כל כך לזהותו ולחשוף אותו.
אחד הרגעים החזקים ביותר בהצגה אינו רגע של צעקה אלא דווקא רגע של התחמקות.
הילדה מנסה לספר לאמה על מה שעברה. היא מזכירה את הטפט הפרחוני שהיה בחדר בזמן הפגיעה. האם נאחזת דווקא בפרט הזה ומתחילה לדבר על הטפט במקום להקשיב למה שבתה באמת מנסה לומר.
זהו רגע קטן לכאורה, אך הוא מרכז בתוכו את כל מנגנון ההכחשה. האם אינה מסוגלת לשמוע את האמת ולכן היא בורחת אל הפרטים השוליים. במקום להגן על בתה היא מגינה על עצמה מפני הידיעה.
גם התלבושות מהדהדות את אותו רעיון. על רקע הבגדים בשחור ולבן בולטים דווקא הגרביונים הפרחוניים. הם הופכים לסמל חזותי של אותו טפט, של אותה ילדות שנקטעה ושל הזיכרון שאי אפשר למחוק.
ההצגה כולה רצופה דימויים חזותיים מסוג זה. היא אינה מסבירה אותם במילים, אלא נותנת לקהל להשלים את המשמעות בעצמו.
זוהי יצירה שסומכת על הצופים ואינה חוששת להשאיר חלק מן הסמלים פתוחים לפרשנות.
גם סצנת הפתיחה מצוינת. עורכת דין, המעוצבת כדמות גרוטסקית, מסבירה לנפגעת שוב ושוב מה יהיו ההשלכות של מתן עדות. במקום לעודד אותה לחשוף את האמת היא מפרטת כיצד כולם ייפגעו, המשפחה תתפרק והקהילה תסער. המסר ברור. שוב מנסים לגרום לנפגעת לשאת לבדה את האחריות למה שאירע.
השחקנים עובדים כמעט ללא הפסקה. הם מחליפים דמויות, קולות, שפת גוף ותלבושות במהירות רבה. המעברים החדים בין רגעים קומיים לרגעים כואבים יוצרים תחושה של תודעה מפורקת, בדיוק כפי שחווה אותה הגיבורה.
המשחק מבוסס במידה רבה על עבודה פיזית. מימיקות, העוויות פנים, קולות, תנועה ומקצב יוצרים עולם עשיר גם כאשר התפאורה עצמה מצומצמת יחסית. במקום להעמיס אמצעים, ההצגה בוחרת להשתמש בגופם של השחקנים ככלי המרכזי להעברת הסיפור.
לאורך כל ההצגה נמצא על הבמה שחקן המסתתר מתחת למבנה גדול, דמוי כובע או גבעה. רוב הזמן רואים רק רגל, יד או תנועה קלה. הוא כמעט אינו משתתף בעלילה באופן ישיר, אך נוכחותו המתמדת יוצרת תחושת איום.
אפשר לראות בו את אותו "חי שחור ביער" שעל שמו נקראת ההצגה. הוא היצר, הפחד, הטראומה או הזיכרון שאינם נעלמים לעולם. הם אולי מוסתרים, אך הם ממשיכים להתקיים מתחת לפני השטח ומדי פעם פורצים החוצה.
זהו אחד הדימויים היפים והמסקרנים ביותר בהצגה, משום שהוא אינו זקוק להסבר. כל צופה רשאי לייחס לו משמעות אחרת.
החלק האחרון של ההצגה מפתיע בעדינותו. אין כאן ניצחון מוחלט של הצדק ואין מחיקה של הכאב. הצלקות נשארות, והעבר אינו נעלם.
ובכל זאת מתרחש תהליך של השלמה. האב, שבמשך השנים כתב מכתבים רבים בניסיון לחדש את הקשר עם בתו, זוכה לבסוף למחווה של קבלה. כאשר הגיבורה לוקחת את אמה לבדיקה רפואית ומספרת שבאותו זמן אביה, שחצה את הכביש והיא נופפה לו לשלום, הולך לאכול את המרק שאימה מכינה, כפי שהכינה בילדותה, והאכילה המשותפת חיברה בינה לבין אביה.
היא אינה מוחקת את מה שאירע. היא רק מסכימה להכיר בכך שגם בתוך הזיכרון הקשה התקיימו רגעים של אהבה.
זהו סיום מורכב שאינו מציע פתרונות פשוטים. הוא מכיר בכך שאפשר לסלוח מבלי לשכוח, ואפשר להמשיך לחיות גם כאשר הפצע אינו נסגר לחלוטין.
"חי שחור ביער" אינה הצגה קלה לצפייה. היא דורשת ריכוז, פתיחות ונכונות להיכנס לעולם סמלי שאינו מסביר את עצמו. לעיתים נדמה שהעושר הדימויי רב כל כך עד שהוא עלול להרחיק חלק מן הצופים, אולם דווקא הבחירה שלא להמחיז את הטראומה באופן ריאליסטי מעניקה ליצירה את כוחה.
אוריין ליפשיץ מצליחה להפוך את סיפורה האישי ליצירה אוניברסלית על אובדן האמון, על המחיר הכבד של השתיקה ועל האפשרות למצוא שפה חדשה כדי לספר את מה שנדמה היה שאי אפשר לומר. זוהי יצירת פרינג' אמיצה, מקורית ומעוררת מחשבה, שאינה מבקשת לנחם את הקהל אלא להזמין אותו להביט באומץ אל המקומות שהחברה מעדיפה להסתיר.
כתיבה ובימוי: אוריין ליפשיץ
שחקנים: יוסף אלבלק, עדילי ליברמן, עדן סלטר, אורן הגני
דרמטורגיה: יאיר ליפשיץ
ליווי אמנותי: יפתח ליבוביץ'
ליווי תהליך הבימוי: גלית צברי
עיצוב חלל ותלבושות: דינה קונסון
הלחנה ועיצוב סאונד: שרון גבאי
עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין
עיצוב שיער: ליאם שניצר
עוזר במאי: אורן הגני
ניהול הצגה: נעה אפשטיין
תיאום אינטימיות: ערגה יערי
הפקה: הדר אברבנאל
דימוי: יאיר מיוחס
ניהול אמנותי: מרינה בלטוב, ג'ייסון דנינו הולט, נטלי צוקרמן
צילום סטילס: אביבה רוזן
וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
