אין מקום אחר, אנסמבל עיתים

אין מקום אחר: בין צוואה רוחנית לבריחה מהארץ

מה עושים כשאת רוצה לעזוב את הארץ, אבל הסיפור המשפחתי שלך, ההיסטוריה היהודית והמורשת של סבך מציבים בפנייך שאלה שאי אפשר להתחמק ממנה? האם אפשר לעזוב את ישראל ולחפש מקום אחר, או שמא דווקא כאן, על אף כל מה שמתרחש, אין לנו מקום אחר?

אלה השאלות שבמרכז היצירה ״אין מקום אחר״ של איילת גולן, נכדתו של חוקר הספרות העברית הנודע פרופ׳ גרשון שקד. גולן יוצאת למסע אישי ומשפחתי שבמרכזו סבה, כתביו, זיכרונותיו והמורשת הרוחנית שהותיר אחריו. אלא שאין מדובר בערב עיון אקדמי או בהצגה במובנה המקובל. זהו מפגש בין תיאטרון, מוזיקה, סיפורים משפחתיים, תיעוד, הומור וקריוקי, שבוחן את האפשרות להיפרד מהארץ ואת המחיר הרגשי וההיסטורי של פרידה כזאת.

היצירה מתמודדת על פרס הצגת השנה של קיפוד הזהב שהגיעה לשורט ליסט.

כבר בפתח המופע מצהירה גולן על כוונתה לעזוב את ישראל, ואפילו על האפשרות לעבור לברלין. היא מתכוננת ליציאה, אך נוכחותו של סבה, גם לאחר מותו, מסבכת את התוכנית. שקד, שהיה מן הדמויות החשובות בחקר הספרות העברית, הותיר אחריו לא רק מחקרים ופרשנויות ספרותיות, אלא גם קובץ סיפורים בשם ״אין מקום אחר״. הכותרת, שהייתה פעם שם של ספר, הופכת כאן לשאלה אישית, משפחתית ולאומית.

האם הנכדה יכולה לצאת לדרך חדשה, או שהיא כבולה לצוואה הרוחנית של סבה? האם נאמנות לזיכרון המשפחתי מחייבת להישאר בישראל, או שאפשר לשאת את הזיכרון גם אל מעבר לגבולותיה?

הסיפור של סבא גרשון

הקשר בין איילת גולן לסבה אינו מסתכם במורשת ספרותית. סיפור חייו של גרשון שקד כרוך באחת התקופות האפלות ביותר בתולדות יהודי אירופה. הוא נולד וגדל בווינה, ובילדותו חווה את ליל הבדולח בנובמבר 1938. בסרטון שבו הוא מספר על האירועים ההם, הוא מתאר כיצד הסתתר מתחת לפסנתר בזמן שאנשים נכנסו לבזוז רכוש יהודי. בסופו של דבר, גם הפסנתר נלקח והסב מסרב לספר מה עשו לו, הילד היהודי הקטן. איילת מספרת זאת בסרטון בו היא מטפסת במדרגות הבית של סבה בווינה.

זהו זיכרון קשה ומטלטל, דווקא משום שהוא נמסר בקולו של אדם המספר על חוויה שחווה כילד. אין כאן רק עדות על אלימות ועל רדיפה, אלא גם רגע שבו מתברר עד כמה הביטחון בבית, ברכוש ובמקום המוכר עלול להתפורר ברגע אחד. הבית אינו בהכרח מקלט, והעולם שנראה יציב עלול להתגלות כעולם שאינו מוכן להגן על יושביו.

מן החוויה הזאת גיבש שקד את המסקנה שליהודים אין מקום אחר מלבד ישראל. אלא שכאשר הנכדה שלו מבקשת לעזוב את הארץ, המשפט הזה אינו נשאר בגדר אמירה היסטורית. הוא נעשה נוכח בחייה, מערער את החלטתה ומאלץ אותה להתעמת עם השאלה אם אפשר להשתחרר מן העבר, ואם בכלל נכון לעשות זאת.

לצד הזיכרון ההיסטורי עומד גם זיכרון אישי יותר, הקשור לאלימות פוליטית בישראל. שקד חווה בעצמו פגיעה מצד אנשי ימין קיצוני, כאשר קבוצה שכינתה את עצמה ״סיקריקים״ שרפה את דלת ביתו. כך מתחברים שני מעגלי האלימות: האנטישמיות שחווה בילדותו באירופה והקיצוניות האלימה שבה נתקל בישראל. החיבור הזה מסבך את השאלה אם ישראל היא המקום הבטוח שהיהודים זקוקים לו, או שגם בה עלולים להופיע כוחות המאיימים על עצם תחושת הבית.

המתח הזה הוא אחד הצירים המרכזיים של היצירה. הזיכרון של סבא גרשון אינו מוצג רק כמקור לנחמה או כהוכחה לצדקת הציונות. הוא גם מטיל על הנכדה משא כבד. היא נדרשת לבחון מה משמעותה של נאמנות למי שחווה על בשרו את אובדן הבית, ומה היא חייבת לו כאשר המציאות שבה היא חיה מעוררת בה רצון לעזוב.

הנכדה, החבר מהכיתה והסב שחוזר לבמה

איילת גולן אינה מסתפקת בהצגת סיפורו של סבה. היא מכניסה אל היצירה אנשים מחייה, וכך הופכת את הבירור ההיסטורי למפגש משפחתי ואישי. אחד המשתתפים הוא טל שורר, שלמד איתה בכיתה. גולן מספרת כיצד באירועים גדולים היה שורר מכריז בקול רם על הקשר המשפחתי שלה, ומזהה אותה באמצעות הייחוס לסבה המפורסם. היום הוא חוזר אל חייה בתפקיד הפרשן.

הבחירה הזאת מעניינת משום שהיא יוצרת גשר בין הנכדה לסב. שורר, שהכיר את גולן עוד לפני שהפכה ליוצרת מסייע לזיכרון הפרטי לקבל גוף וקול על הבמה, והקשר בין שלושת האנשים מקבל משמעות תיאטרלית.

מאוחר יותר מצטרפת גם רוני גולן, אחותה של איילת. נוכחותה מוסיפה ליצירה ממד משפחתי נוסף, אך גם מביאה אליה עמדה שאינה זהה לזו של איילת. כך מתברר שהוויכוח על עזיבה והישארות אינו מתנהל רק בין הדורות, אלא גם בתוך המשפחה עצמה.

אחד הקטעים החזקים ההצגה הוא קטע בו איילת קוברת את עצמה בספרים של סבה כאשר היא מגלמת אותו במותו. רוני עולה על הבמה ומדברת אל הסב.

גם לרוני יש גם סיפור אישי הקשור לבמה ולשירה. היא רצתה מאוד לשיר ואף נרשמה ללימודי אופרה, אך השירה לא הפכה לנתיב המקצועי שלה. במופע היא מופיעה בדמות קומית, מעין ליצנית המנסה למשוך תשומת לב מן השורה האחורית. יש כאן היפוך משעשע של חלום ישן: הרצון להיות במרכז הבמה מקבל ביטוי דווקא דרך דמות שמנסה להבליט את עצמה מן הצד.

ההומור הזה אינו מנותק מן הנושאים הרציניים של היצירה. להפך, הוא מאפשר להכניס אל המרחב את הפערים שבין שאיפות למציאות, בין הדימוי העצמי לבין האופן שבו אחרים רואים אותנו, ובין הסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו לבין מה שקורה בפועל. גם בתוך דיון על זהות, היסטוריה ועתיד המדינה יש מקום למבוכה, לתחרות על תשומת לב ולרגעים משפחתיים קטנים.

איילת גולן מופיעה על הבמה, משחקת ושרה, משוטטת הקהל, משוחחת, סוחפת אנשים לשחק עימה סצינות. לצדה נמצא איתי סלהוב, המלווה את הערב במוזיקה חיה ומשמש גם עוזר במאי. השירים אינם קישוט המתווסף לסיפור, אלא חלק מן הדרך שבה הקהל מוזמן להשתתף בו.

התחנה המרכזית כעיר אחרת

אחת הבחירות המשמעותיות של היצירה היא המקום שבו היא מתקיימת. ״אין מקום אחר״ עולה ביונג יידיש, בחלל סטודיו 5008 שבתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. זה אינו חלל תיאטרון רגיל, וגם ההגעה אליו היא חלק מן החוויה. הקהל מתכנס ליד הסופר פארם בקומת הקרקע, ומשם צועד יחד אל המקום שבו מתקיים המופע, בקומה החמישית. כיום הקומה של האמנויות ריקה לחלוטין, מלבד מרכז יונג אידיש.

הבחירה בתחנה המרכזית אינה רק פתרון טכני או בחירה בחלל לא שגרתי. היא מעמידה את השאלה על מקום וזהות בתוך מרחב שמגלם בעצמו תנועה, מעבר, הגירה וחיפוש אחר יעד. התחנה היא מקום שאנשים מגיעים אליו כדי להמשיך הלאה, לעזוב, לחזור או להחליף מסלול. היא אינה בית במובן המקובל, אלא מרחב ביניים, שבו אנשים רבים חולפים זה על פני זה בלי להכיר.

בתוך התחנה המרכזית מתקיימת גם עיר אחרת, שאינה דומה לדימוי הרגיל של תל אביב. ישראלים אינם בהכרח הרוב במרחב הזה. עובדים זרים מקהילות שונות, ובהם פיליפינים, הודים וסינים, מעניקים למקום אופי רב תרבותי. בימי שישי מתקיים בו גם שוק אוכל פיליפיני, שמוסיף למרחב שכבה של חיי יום יום, תרבות ומפגש.

כך נוצר היפוך מעניין: יצירה העוסקת בשאלה אם יש ליהודים מקום אחר מתקיימת במקום שבו אנשים רבים הגיעו ממקומות אחרים, או שהם עצמם נמצאים כאן זמנית, מתוך צורך בפרנסה ובחיים טובים יותר. המרחב אינו מציג רק את ישראל כמקום שממנו רוצים לעזוב, אלא גם כיעד שאנשים אחרים בחרו להגיע אליו.

המפגש הזה מעורר מחשבה על היחס בין בית לבין מקום מגורים. האם מקום הוא בית משום שנולדנו בו, משום שההיסטוריה שלנו קשורה אליו, או משום שאנחנו יכולים לחיות בו בביטחון ובכבוד? ומה משמעותה של שייכות כאשר אנשים אחרים סביבנו נמצאים כאן מתוך בחירה, מתוך אילוץ או מתוך תקווה לעתיד טוב יותר?

רעש האוטובוסים והמציאות הישראלית

גם הצלילים של התחנה המרכזית הופכים לחלק מן החוויה. האוטובוסים מגיעים ויוצאים ללא הפסקה, הרעש חזק מאוד, והמבנה עצמו רועד לעיתים. קשה להתעלם מן הסביבה, והיא אינה מאפשרת לצופה לשקוע לחלוטין באשליה התיאטרלית.

אלא שהרעש הזה מתאים באופן מפתיע לעיסוק של היצירה. קשה לדבר על האפשרות להישאר בישראל או לעזוב אותה במנותק מן המציאות שבה מתקיים הדיון. המציאות הישראלית אינה שקטה, לא מבחינה פוליטית ולא מבחינה רגשית. היא רועשת, מטלטלת ולעיתים בלתי צפויה. בתוך התחנה, רעש המנועים והתנועה המתמדת יוצרים תחושה של חוסר יציבות, כאילו גם המקום הפיזי אינו מסוגל לעמוד במנוחה.

במקום לנסות להעלים את הסביבה, היצירה מתקיימת בתוכה. אין כאן קיר המפריד לחלוטין בין הבמה לבין העולם. האוטובוסים ממשיכים להגיע, האנשים ממשיכים לנוע, והחיים שמחוץ למופע אינם עוצרים כדי לאפשר לקהל להתמקד בשאלות הגדולות.

הבחירה הזאת מעניקה ליצירה ממד נוסף. שאלת העזיבה אינה מתרחשת בחלל סטרילי, שבו אפשר להתייחס אל ישראל כרעיון מופשט. היא נשאלת במקום שממחיש עד כמה החיים כאן מורכבים, ועד כמה קשה להפריד בין החוויה האישית לבין המציאות הציבורית.

קריוקי, שירים ושאלת השייכות

המוזיקה היא מרכיב מרכזי בערב. השירים הישראליים, שחלקם מוכרים היטב לקהל, אינם משמשים רק כרקע רגשי. הם יוצרים אפשרות לשיתוף, להזדהות ולדיון עקיף בשאלה מה הופך אנשים לקהילה.

אחד השירים הבולטים בהקשר הזה הוא ״אין לי ארץ אחרת" שממשיך: "גם אם אדמתי בוערת״. כשהמילים האלה נשמעות במקום שבו איילת גולן מצהירה על רצונה לעזוב, הן מקבלות משמעות מורכבת. השיר מבטא נאמנות למקום גם כאשר הוא פוגע, מאכזב או מכאיב. אבל הוא גם מעלה שאלה: האם נאמנות לארץ מחייבת להישאר בה בכל מצב, או שהיא יכולה להתקיים גם כאשר אדם מחליט להתרחק ממנה?

הקריוקי מאפשר לקהל להצטרף לשירה, וכך הופך את הצופים ממשקיפים למשתתפים. השירים המשותפים יוצרים לרגע תחושת שייכות, אך השייכות הזאת אינה פותרת את הדילמה. אפשר לשיר יחד על הארץ ובאותו זמן לפקפק באפשרות להמשיך לחיות בה. אפשר להתרגש מן הזיכרון הלאומי ובכל זאת לחוש צורך לחפש עתיד אחר.

השילוב בין שירה, הומור, עדויות משפחתיות ותיעוד אינו מנסה בהכרח לספק תשובה אחת. הוא מאפשר לשאלה להתקיים בכמה קולות, בלי להפוך את הערב לנאום פוליטי או להרצאה היסטורית. השימוש בקריוקי גם מקטין את המרחק בין הבמה לקהל. השאלה אם לעזוב את הארץ אינה נשארת רק עניינה של איילת גולן, אלא הופכת לשאלה שכל אחד מהנוכחים יכול לבחון ביחס לחייו.

האם באמת אין מקום אחר?

הכותרת ״אין מקום אחר״ נשמעת בתחילה כהכרזה חד משמעית, אבל בתוך היצירה היא הופכת לפרדוקס. מצד אחד עומדת חווייתו של גרשון שקד, הילד שהסתתר מתחת לפסנתר בווינה, והגיע למסקנה שהיהודים זקוקים למקום משלהם. מצד אחר עומדת נכדתו, שחיה בישראל של ימינו ומבקשת לבדוק אם היא יכולה למצוא את עתידה במקום אחר.

הפער בין השניים אינו רק פער דורי. הוא נובע גם מהבדל בין חוויות חיים, בין מציאות היסטורית למציאות עכשווית, ובין תחושת הביטחון שהרעיון של בית לאומי אמור להעניק לבין התחושות שמעוררת המציאות שבה חיים בפועל. הזיכרון של הסב מסביר את עמדתו, אך אינו מבטל את השאלות של הנכדה. הרצון של הנכדה לעזוב אינו מוחק את ההיסטוריה, אך גם ההיסטוריה אינה יכולה להכריע במקומה כיצד עליה לחיות.

במובן הזה, היצירה אינה רק ניסיון להבין את גרשון שקד, אלא גם ניסיון להבין מה קורה למורשת כאשר היא עוברת מדור לדור. האם צוואה רוחנית היא הוראה שיש לציית לה, או הזמנה להמשיך לשאול שאלות? האם אהבה לסב מחייבת להסכים עם מסקנותיו, או שאפשר לכבד את חייו ואת זיכרונותיו גם מתוך מחלוקת?

התחנה המרכזית, על תנועת האוטובוסים והאנשים הבלתי פוסקת, מזכירה שהמקום שאנחנו מכנים בית אינו רק סיפור משפחתי או רעיון לאומי. הוא גם מרחב שבו אנשים חיים יחד.

״אין מקום אחר״ מחברת בין סיפור משפחתי לבין שאלות רחבות על ישראל, שייכות, הגירה וזיכרון. היא מפגישה את דמותו של גרשון שקד עם נכדתו, את העבר האירופי עם ההווה הישראלי, ואת השירים הלאומיים עם הרצון הפרטי להתרחק. בתוך המפגש הזה אין בהכרח פתרון פשוט לדילמה. אולי דווקא משום כך השאלה נשארת פתוחה: האם באמת אין מקום אחר, או שהאתגר הוא להבין מה אנחנו מבקשים למצוא במקום שאליו נלך, ומה נישא איתנו גם כשנעזוב?

מאת ובבימוי: איילת גולן

על הבמה: איילת גולן, איתי סלהוב

אורחים: טל שורר, רוני גולן ואחרים

ליווי אמנותי: יעל טל

ייעוץ אמנותי: צבי סהר

עוזר במאי ונגינה חיה: איתי סלהוב

עריכות וידאו וצילומים: איילת גולן

וידאו נוסף: יובל המאירי

צילום: יאיר מיוחס

תמונת הפוסטר: מיכל ואעקנין

עיצוב הפוסטר: הילה פלשקס

הפקה: אנסמבל עיתים

תודות: מרכז יונג יידיש ומנדי כהנא, מלכה שקד, נעמא גולן, רותם לוי וגה, שיר ברנדס, יעל גולן, טל רז, תאגיד השידור הציבורי, חנה יעקובוביץ׳, הדר לנדסברג, עלית קרייז ואיריס דומאני.

בתמיכת מפעל הפיס.

סטילס בכתבה זאת: אביבה רוזן

וידיאו: בנצי פומרצקי