אוקטובר 8, 2026
באחת מעבודות הווידאו המוערכות של דועא בסיס, היא נכנסת לתוך שקית ניילון אטומה למחצה ומנסה לבדוק את מקסימום התנועה האפשרית בתוכה.
הפעולה הזאת, המאבק המתמיד של הגוף למצוא חופש, אוויר וגמישות בתוך מצע חונק, מוגבל ומצמצם, אינה רק תרגיל פורמלי באסתטיקה של מחול. היא תמצית הפרדוקס שמלווה את דרכה האמנותית והאישית.
זוהי בדיקה מתמדת של היכולת לייצר נשימה ומרחב פנימי בתוך זהויות מורכבות, מוסכמות חברתיות וגבולות גיאוגרפיים ותרבותיים נוקשים.
כשהיא בת 28 בלבד, בסיס מחזיקה ברקורד מקצועי עשיר שיוצרים רבים עובדים עשורים כדי להתקרב אליו. היא אמנית רב תחומית, מורה לאמנות, בוגרת לימודי אמנות והוראה במכללת אורנים, ובעלת הכשרה מקיפה בתנועה, מחול ופרפורמנס.
היא הציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות במוסדות מרכזיים, השתתפה בתוכניות שהות אמן רזידנסי יוקרתיות, הייתה חברה בגלריה השיתופית היהודית ערבית בכברי, הציגה במוזיאון חיפה לאמנות, במוזיאון תל אביב לאמנות, במוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע ובמוזיאון על התפר בירושלים. לצד אלה, זכתה בציון לשבח במסגרת פרס בקי דקל לאמניות מבטיחות ונבחרה לרשימת Forbes 30 Under 30.
אולם מאחורי שורת ההישגים המרשימה הזאת לא עומד מסלול אקדמי סטנדרטי או פשוט. היצירה של בסיס לא נולדה מתוך סקרנות אסתטית בלבד או רצון לבנות קריירה אמנותית משגשגת, אלא מתוך צורך קיומי ועמוק למצוא שפה ויזואלית וגופנית למה שלא ניתן היה לנסח במילים. מדובר במסע של המרת פצע פרטי, טראומה חברתית ומורכבות זהותית רב שכבתית לכדי גוף עבודה נוקב וחשוף.
פגשתי אותה בשבוע שעבר בתיאטרון אלמינא, והתרשמתי מאוד מהיצירה המשותפת שלה ושל מאור פייט.
דועא בסיס נולדה וגדלה בדאליית אל כרמל. כשהיא מדברת כיום על מקום ילדותה, היא אינה מתארת אותו כרקע נוסטלגי בלבד, אלא כמאגר גדוש וטעון של חומרים אמנותיים, חברתיים, פוליטיים ואישיים. "זה מקום שיש בו המון חומר, המון זהות, המון גבולות, גם מסורת וגם זהות מורכבת", היא אומרת. "זה מקום שנתן לי מלא דברים שלא ידעתי להסביר במילים באותו זמן".
כבר בגיל צעיר הרגישה מעט זרה בתוך הנוף החברתי שסבב אותה. היא הייתה נערה סקרנית, פתוחה, עצמאית ושובבה, במובן התקני של הרצון לחקור, לבדוק את גבולות העולם, לצאת, לבלות, להתלבש ולהיראות קצת אחרת. היא לא תפסה את עצמה כמרדנית במובן הקיצוני או הדווקאי של המילה, אלא פשוט כמי שמבקשת לבטא אינדיבידואליזם במרחב קהילתי מסורתי.
אז הגיע האירוע שטלטל את עולמה ושינה את מסלול חייה מן הקצה אל הקצה.
כשהייתה בחטיבת הביניים, הופץ בסביבתה ובגרעין הקהילתי סרטון בעל אופי מיני של נערה אחרת. מכיוון שאותה נערה דמתה לה חזותית, החלה להתפשט שמועה עקשנית כי דועא היא המופיעה בסרטון. בסיס מדגישה שוב ושוב את מה שהיה ברור לה מן הרגע הראשון: זו לא הייתה היא. אך עבור ילדה צעירה, עצם המחשבה שהאנשים בסביבתה הקרובה והרחוקה מאמינים שהיא זו שמופיעה בתיעוד המיני הזה, פער פצע טראומטי עמוק.
"לא ידעתי להכיל את זה", היא משחזרת. "אף פעם לא נחשפתי לתכנים המיניים שהיו בכלל בווידאו הזה, ובכלל לחשוב שמישהו חושב שזאת אני שעושה את זה, זה היה לי כל כך קשה".
הוריה של דועא עמדו לצדה לכל אורך הדרך. הם הבהירו לה ללא הסתייגות כי הם מאמינים לה, יודעים שאין לה קשר לסרטון ומעניקים לה גב מלא. התמיכה המשפחתית הזאת הייתה אוויר לנשימה, אך היא לא יכלה למחוק את הפגיעה הקשה בתחושת המוגנות והפרטיות.
מאותו רגע, משהו עמוק במבנה האישיותי של דועא השתנה. הילדה הפתוחה, הסקרנית והמשוחררת הפכה למופנמת, זהירה ומתכנסת אל תוך עצמה. המבט הציבורי הפולשני הפך את גופה ואת שמה לנושא לדיון ולשיפוט.
כדי להתמודד עם השבר, היא עברה ללמוד בבית ספר בחיפה. המעבר מן הסביבה הקרובה בדאליית אל כרמל אל המרחב העירוני של חיפה פתח בפניה עולם חדש לחלוטין. שם היא נרשמה למגמת אמנות, צעד שהתברר בדיעבד כנקודת המפנה של חייה.
כאשר בסיס מנתחת כיום את התהליך שעברה, היא משתמשת במונח הפסיכולוגי סובלימציה. "להמיר את הכאב שלך, לעדן אותו, להמיר אותו או להפוך אותו למשהו שאפשר להתבטא בו", היא מסבירה.
האמנות הפלסטית לא הייתה עבורה אמצעי אסתטי בלבד או מסלול מקצועי עתידי; היא שימשה עבורה כלי קיומי להפיכת כאב לחומר, חוויה קשה לשפה צורנית, וגוף שהופקר למבט השופט והמנכס של האחרים לגוף שקובע בעצמו מה ייאמר, כיצד ייצג את עצמו ואיפה עוברים גבולותיו.
לאחר סיום לימודיה התיכוניים, פנתה בסיס לשירות לאומי. במסגרת זו עבדה בבית ספר בדאליית אל כרמל ועם קשישים בעלי צרכים מיוחדים. במקביל לעבודת השירות, היא עבדה בעבודות מזדמנות כדי לחסוך כסף ללימודים גבוהים. הבחירה המיידית של הייתה הרשמה ללימודי אמנות והוראה במכללת אורנים.
הבחירה במסלול ההוראה לא הייתה מקרית. מאז ילדותה ראתה את עצמה כמורה ומחנכת. כבכורה במשפחתה, היא מזהה קשר ישיר בין תפקיד האחות הגדולה, הנושאת באחריות, במבט מבוגר ובהדרכת הצעירים, לבין התשוקה לפדגוגיה ולעבודה חינוכית. אך הלימודים במכללת אורנים התבררו כהרבה יותר מהכשרה מקצועית לקבלת תעודת הוראה.
"כל המסע שלי באורנים היה מקביל למסע ריפוי, טיפול בעצמי ובפצע שהיה לי בילדות", היא מספרת.
במהלך השנים באורנים, נחשפה בסיס לעולמות תוכן ולפרקטיקות שלא היו חלק מהחוויה המוקדמת של: פסטיבלים של אמנות וגוף, תרגולי יוגה ומדיטציה, עבודה טקסית וחקר מעמיק של זהות ומגדר. היא החלה לקלף שכבות של הגנה ולבחון מחדש את הקשר של אל גופה, אל הנוף שממנו באה ואל הזהות המורכבת של. במרחב הזה החל להתגבש החיבור המרכזי שמגדיר את עבודתה עד היום: הזיקה המתוחה והפורייה בין האמנות הפלסטית לבין המחול, הפרפורמנס והתנועה.
פרויקט הגמר שלה באורנים כבר הציג שילוב מובהק בין הגוף החי לבין המצע הדו ממדי. בעקבות הלימודים באורנים, היא החליטה להעמיק את הכשרתה הגופנית ונרשמה לתוכנית דו שנתית להכשרת פרפורמרים ורקדנים. המעבר הזה לא היה זניחה של הציור לטובת המחול, אלא ניסיון לייצר שפה היברידית שבה הציור והתנועה מזינים זה את זה.
"אני כל הזמן במפגש בין שני העולמות, בין קו לתנועה, בין כתם לגוף", היא מנסחת זאת. עבור בסיס, הציור אינו ייצוג סטטי של אובייקט, אלא פעולה גופנית שמתרחשת בחלל.
התפיסה הזאת באה לידי ביטוי מזוקק בעבודות הפרפורמנס של. באחת מעבודותיה הבולטות, בסיס אוחזת בגיר פחם ומציירת על מצע נייר גדול במשך 40 עד 50 דקות ברציפות. לאורך כל הזמן הזה היא רוקדת ונעה, מבלי להרים את ידה מהנייר אפילו לרגע אחד, עד שהגיר נשחק וכלה לחלוטין. הציור שנוצר בסופו של התהליך הוא תיעוד חומרי של המאמץ, ההתעייפות, המצב המדיטטיבי והנוכחות של הגוף הרוקד.
גם הנושאים שבהם היא עוסקת דרך הפרפורמנס חוזרים אל הנוף הגיאוגרפי והחברתי של בית ילדותה. דאליית אל כרמל והכרמל כולו נוכחים בעבודותיה כמקום שמעניק תחושת שייכות וזהות, אך בו בזמן מציב גבולות נוקשים ומגדיר תפקידים מוגדרים מראש. בסיס מחפשת בעבודתה את האפשרות לנוע, לנוע בחופשיות ולנשום בתוך תחושה מתמדת של צמצום ודחיסות. הגבול אינו משמש עבורה רק נושא לדיון תיאורטי; הוא הופך לחומר גלם פיזי.
הקריירה האמנותית של בסיס התפתחה במהירות במקביל להכשרתה המקצועית. היא החלה להציג בתערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד, והפכה לחברה פעילה בגלריית כברי, גלריה שיתופית לאמנים ערבים ויהודים הפועלת בקיבוץ כברי שבגליל המערבי. העבודה במסגרת שיתופית זו העמיקה את מעורבותה בשיח האמנותי הרב תרבותי בצפון הארץ.
בהמשך, נבחרה להשתתף בתוכנית שהות אמן רזידנסי בת שלושה חודשים בגבעת חביבה. התוכנית כוללת מגורים ועבודה משותפת באטלייה לצד אמנים ערבים ויהודים מישראל, וכן אמנים פלסטיים מגרמניה. השהות בגבעת חביבה איפשרה לה לבחון את יצירתה בהקשר בינלאומי ורב לשוני.
נוכחותה בשדה האמנות הישראלי הלכה והעמיקה: היא הציגה תערוכת יחיד בגלריית סטודיו משלך בירושלים, גלריה המוקדשת לקידום אמניות נשים, הציגה תערוכת יחיד בגלריית כברי, והעלתה עבודת פרפורמנס ותערוכה במוזיאון על התפר בירושלים, מוזיאון חברתי פוליטי העוסק בקווי תפר זהותיים וגיאוגרפיים. בנוסף, היא הציגה במוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע, ביצעה פרפורמנס במוזיאון חיפה לאמנות, ובתקופת מגפת הקורונה הוצגה עבודת וידאו של במוזיאון תל אביב לאמנות.
ההכרה הציבורית לא איחרה לבוא. לאחרונה בסיס זכתה בציון לשבח במסגרת פרס בקי דקל, פרס מטעם העמותה לחקר אמנות, נשים ומגדר בישראל, המוענק לאמניות שעבודתן מצטיינת בעומק תפיסתי ובחינה ביקורתית של נשיות, מגדר וגוף. זמן קצר לאחר מכן, נבחרה לרשימת Forbes 30 Under 30 של מגזין פורבס, המסמנת את הצעירים המשפיעים בישראל.
אולם ככל שהעשייה האמנותית של התרחבה והצלחתה המקצועית התבססה, כך נעשתה שאלת הזהות של מורכבת וטעונה יותר.
בסיס היא אישה דרוזית. זהו נתון זהותי בסיסי, אך מבחינתה הוא אינו ממצה את מורכבות הקיום של. "אני נולדתי במקום שאומר לי שאת דרוזית ישראלית וזהו, לא לחשוב יותר מדי", היא אומרת. "וכשהתחלתי ללמוד אמנות, אז התחלתי להכיר עוד ועוד שכבות של זהות בי".
דרך הציור, המחול והחקר האקדמי, גילתה בסיס את הזיקה העמוקה של לערביות שלה, לשפה הערבית, לתרבות, להיסטוריה, לשורשים ולאדמה. אלו מכלולים זהותיים שלא תמיד קיבלו מקום מרכזי בנרטיב הדרוזי ישראלי הממסדי, המדגיש לעיתים קרובות את הברית עם המדינה ואת השירות הצבאי.
היא מדברת על השפה, על מבטא, על ההגייה של אותיות, ועל האופן שבו העברית משנה לפעמים אפילו את המנעד הקולי שלה. בבית ילדותה מדברים ערבית ועברית בערבוב טבעי. העברית נכנסה אל הבית הערבי באופן אורגני, בין היתר בשל השירות הצבאי של בני המשפחה והחיבור ההדוק לחברה הישראלית. אך עבור בסיס, הדו לשוניות אינה רק פרקטיקה יומיומית נוחה, אלא ביטוי של קיום בין מספר עולמות מקבילים.
"אני כל הזמן מרגישה בין לבין", היא מנסחת זאת.
התחושה הזאת מלווה אותה ביחסה לכל אחת מהקבוצות שאליהן היא שייכת לכאורה: "אם אני רק עם ערבים, אז אני תמיד נחשבת זרה. אם אני רק עם יהודים, אז אני גם נחשבת זרה. אם אני רק עם דרוזים, שהם גם ערבים כמובן, אני גם נחשבת זרה".
גם בתוך החברה הדרוזית עצמה היא מוצאת את עצמה בעמדה מורכבת. הבחירה של לבחון את גופה, להתלבש באופן עצמאי, לעסוק באמנות פלסטית ופרפורמנס ולחקור את זהותה ללא סייגים, מעמידה אותה לעיתים בחיכוך מול תפיסות מסורתיות.
משום כך, המרחבים שמושכים אותה יותר מכול הם מרחבים שבהם קיימת רב גוניות ומפגש בין קבוצות שונות. היא מחפשת מסגרות המאפשרות לה להחזיק בכל חלקי זהותה בו זמנית, מבלי להידרש לבחור צד אחד ולמחוק את האחר.
המורכבות הזאת קיבלה תרגום בימתי יוצא דופן ביצירה "הכול על השולחן".
הקשר בין בסיס לבין שותפתה ליצירה, האמנית מאור פייט, החל מספר שנים קודם לכן. השתיים נפגשו במהלך תוכנית רזידנסי בערבה, שהתקיימה בצל המלחמה שפרצה לאחר אירועי 7 באוקטובר 2023. המפגש הראשוני בערבה היה קצר, ולאחר מכן לא עבדו יחד במשך תקופה ארוכה.
עד שמאור יצרה איתה קשר והציעה: "בואי ניפגש, בואי נעשה יצירה".
בסיס אירחה את מאור באטלייה שלה בדאליית אל כרמל. שתיהן אמניות פלסטיות ושתיהן עוסקות במחול ותנועה. העבודה המשותפת החלה ללא תכנון מוקדם, כמשחק אינטואיטיבי ומחקרי שבדק את היחסים בין רישום גמיש לתנועת גוף בחלל. במהלך העבודה, הן נחשפו לקול הקורא של תיאטרון אלמינא ביפו, תיאטרון רב תרבותי לילדים ולנוער וכיום גם למבוגרים.
"יכול להיות שזה הופיע לנו ברשת חברתית", משחזרת בסיס. "ואמרנו: בואי נגיש. פשוט בואי נגיש משהו".
הן הגישו את ההצעה, עברו פרזנטציה בפני הוועדה האמנותית של התיאטרון, והתקבלו. כך נולדה היצירה "הכול על השולחן", שיצאה לדרך בליווי הבימוי של ניצן נוימן.
על פני השטח, היצירה מציגה מפגש בין שתי אמניות המנסות ליצור יחד עבודת אמנות. אך ככל שתהליך העבודה התקדם, המופע הפך למפגש טעון, חשוף ומתוח בין שתי נשים, בין שתי שפות אמנותיות, ובין שאלות עמוקות בהרבה של בית, אדמה, זהות ושייכות.
בסיס מסבירה כי המבנה הפיזי של הסטודיו של בדאליית אל כרמל שימש השראה ישירה למבנה הבימתי. בסטודיו שלה קיים תמיד מתח מובנה בין האזור המיועד לציור בצבע ולכלוך לבין המרחב הנקי המיועד לתנועה ולמחול. המתח הזה שוחזר על הבמה. מאור התמקדה בעיקר בציור וברישום, בעוד בסיס התמקדה בתנועה ובפרפורמנס. אולם במהרה הטשטשו הגבולות: בסיס מצאה את עצמה נמשכת לציור של מאור, ומאור נכנסה אל תוך המרחב התנועתי.
המעבר אל במת התיאטרון הציב בפני השתיים אתגר מקצועי ואישי חדש. זו הייתה הפעם הראשונה שבה שתיהן פעלו על במת תיאטרון רשמית. עד אז, מרחבי הפעולה שלהן היו גלריות, מוזיאונים ובמות מחול. הבמה התיאטרונית דרשה ממנן פיתוח של משחקיות, יכולת דרמטית, נוכחות מול קהל, ובעיקר, שימוש בטקסט ובמילים דבורות.
אל התהליך הצטרפה הבמאית ניצן נוימן, שליוותה את היוצרות לאורך כל דרך הבנייה של המופע. נוימן סייעה להן לתרגם את השפה הוויזואלית והתנועתית המופשטת למהלכים בימתיים ומשחקיים נגישים, מבלי לאבד את העומק התפיסתי של העבודה.
אולם ככל שהחזרות הלכו והעמיקו, התכנים הפוליטיים והזהותיים החלו לחדור באופן ישיר אל מערכת היחסים האישית בין בסיס למאור.
"פתאום הנרטיבים של היצירה התחילו לחלחל למקומות מאוד אישיים של מה זה בית, של מי הבית הזה, של מי האדמה הזאת", מתארת בסיס.
המתח שהתפתח בין השתיים היה אמיתי, יומי וקשה. המאבק על החלל הבימתי, מי קובעת את הקצב, מי תופסת יותר מקום, איזה כתם צבע שולט על המצע ואיזו שפה נשמעת חזק יותר, הפך למאבק על טריטוריה, הגדרה עצמית ושליטה. היו רגעים מתוחים שבהם אפילו עלתה מחשבה ממשית לפרוש מהפרויקט ולפרק את השותפות. בסיס בוחרת שלא להיכנס לפרטים הקטנים של הוויכוחים מתוך כבוד לשותפתה, אך היא אינה מסתירה את העובדה שהכעס והחיכוך הפכו בסופו של דבר לחומר הגלם המרכזי של ההצגה.
"זה כאילו תחרות על מקום, על בית", היא מסבירה. "זה המקום שלי, זה הבית שלי".
כדי להחזיק את העבודה ולא להתפרק, היוצרות היו חייבות לפתח מנגנונים של ויסות והכלה. לפני חזרות מתוחות הן תרגלו מדיטציה משותפת. לעיתים, באמצע וויכוח סוער על הבמה, הן עצרו, הסתכלו זו בעיני זו ואמרו: "אנחנו פה, הכול בסדר". היצירה דרשה מהן לא רק מיומנות אמנותית, אלא יכולת נפשית לשאת קונפליקט חי מבלי לנסות לטשטש אותו.
דווקא בנקודה זו הופך הניתוח של בסיס לביקורתי וחשוב במיוחד. היא אינה מסתפקת בסיסמאות נאיביות על דו קיום או אמנות שמחברת בין הלבבות. היא מצביעה בגלוי על המגבלות והפערים המובנים שקיימים גם בתוך מנגנונים המקדמים מפגש רב תרבותי.
היא מדברת, למשל, על הפער הלשוני שנוצר במהלך העבודה. אף ש"הכול על השולחן" הוגדרה כאירוע בימתי העוסק בדיאלוג בין עברית לערבית, החזרות והשיח הניהולי סביב ההצגה התנהלו כמעט באופן בלעדי בשפה העברית. בסיס, שהגיעה מתוך מורכבות דו לשונית טבעית, מצאה את עצמה מתרגלת בעברית, מדברת עברית ופועלת בתוך מערכת תיאטרונית שהשפה העברית היא שפת האם שלה.
"גם פה הרגשתי איזשהו ריצוי מסוים", היא מודה בגילוי לב. "משהו שהוא לא לגמרי מתממש, הדבר הזה של העברית ערבית. הוא לא לגמרי שם, הוא לא לגמרי מתקיים".
זהו ניתוח נוקב משום שהוא חשף את הפער שבין ההצהרה התיאורטית על שיוויוניות ודיאלוג לבין יחסי הכוח הריאליים בשטח. השפה הדומיננטית ממשיכה לעצב את המרחב, גם כאשר הכוונות האמנותיות הן פתוחות ומכילות.
התובנה הזאת מתחברת אצלה לדיון הרחב יותר על מורכבות החיים בחברה הישראלית, בייחוד בתקופה המתוחה והמדממת שלאחר 7 באוקטובר 2023. כשהיא נשאלת על האפשרות לקיים חיים משותפים בדיאלוג אמיתי, היא נמנעת מלתת תשובות פוליטיות חתוכות או פשטניות.
היא מעדיפה להתחיל מתוך הניסיון האישי והמשפחתי שלה.
"אני שני הדברים", היא קובעת. "אני גם הערבייה וגם הישראלית".
היא מזכירה את המשפחה המורכבת של בדאליית אל כרמל: משפחה שבה יש אח המשרת כקצין בצבא ובית שבו הזהויות ישראלית, הערבית והדרוזית נוכחות בכל ארוחה משפחתית. היא מודעת היטב למורכבות הפנימית בחברה הדרוזית, חברה שבה רבים מעדיפים להגדיר את עצמם כדרוזים ישראלים ומסתייגים מהגדרתם כערבים.
בסיס בוחרת בדרך מאתגרת יותר: היא מסרבת לוותר על אף רכיב מזהותה. היא אינה מוכנה למחוק את ערביותה כדי להתקבל בחברה הישראלית יהודית, והיא אינה מוכנה לוותר על ישראליותה או על עצמאותה כדי להתאים לתבניות קשיחות.
"אפשר להסכים שאנחנו לא מסכימות", היא אומרת על מערכת היחסים שנבנתה בינה לבין מאור על הבמה.
בסיס מדגישה את חשיבות הנוכחות של השפה הערבית במרחב הציבורי בישראל. היא מייחלת לראות יותר שלטים בערבית, יותר נוכחות של התרבות הערבית במוסדות הציבור, ויותר מקום לסיפור הלא מסופר. כיום, כחלק מעבודתה החינוכית, היא מלמדת אמנות בבית ספר יהודי שבו השפה הערבית משולבת כמקצוע לימוד מובנה. עבורה, העבודה החינוכית הזאת אינה פרט שולי, אלא דרך מעשית ליצירת היכרות ופירוק של סטיגמות בגיל צעיר.
עם זאת, היא מודה שהדיון הפוליטי והמילולי הישיר מעייף אותה לעיתים. הנושאים טעונים מדי, פצועים מדי, וכמעט בלתי אפשרי לנסח אותם במילים מבלי להגיע למבוי סתום או לוויכוח אלים.
"אולי בגלל זה אני באמנות ובגוף", היא מסכמת. "זה כל כך טעון, כל כך אי אפשר להביא אותו במילים".
בסיומה של היצירה "הכול על השולחן", נשאלת על הבמה השאלה המהדהדת: "אז לאן עכשיו?".
התשובה אינה ניתנת. ההצגה מסתיימת ללא סוף סגור, ללא פתרון הרמוני וללא קתרזיס מזויף. בסיס אוהבת את העובדה שהסוף נשאר פתוח לחלוטין. הוא יכול להתפרש כהבטחה אופטימית להמשך עבודה משותפת, והוא יכול להתפרש כקריסה פסימית של הדיאלוג. העובדה שהסוף פתוח משקפת בעיניה בדיוק את המצב הקיומי והפוליטי שבו אנחנו חיים: מציאות מדממת, לא פתורה, שעדיין נכתבת תוך כדי תנועה.
כשמסתכלים על מסלול חייה של דועא בסיס, מהילדה בדאליית אל כרמל שחוותה שבר קשה בתחושת הפרטיות והגוף, דרך הסטודנטית באורנים שלמדה להמיר כאב לעשייה פלסטית ותנועתית, ועד לאמנית המציגה במוזיאונים המרכזיים בישראל וזוכה להכרה לאומית, מבינים שההישג המשמעותי ביותר של אינו נמדד רק בשורת הפרסים או בכתבות הפרופיל.
ההישג האמיתי של טמון בכך שהצליחה לבנות שפה אמנותית ייחודית מתוך הסתירות של חייה.
הילדה שהרגישה שגופה מופקר למבט של אחרים, הפכה לאמנית שמעמידה את הגוף, את מגעו ואת תנועתו במרכז העבודה, תוך קביעת גבולות ברורים ושליטה מלאה בנרטיב. הנערה שהרגישה זרה בסביבתה, הפכה לאישה שמחפשת דווקא את נקודות המפגש המורכבות ביותר בין תרבויות וזהויות. מי שגדלה בתוך נרטיב מוגדר ומצומצם, הופכת את ה"בין לבין" מנקודת חולשה או מבוכה לפלטפורמת יצירה עשירה.
ה"בין לבין" של בסיס אינו חלל ריק; הוא מרחב פעולה אקטיבי. זהו מרחב שבו אפשר לצייר בצבעי פחם ולרקוד בו זמנית, לדבר עברית ולדבר ערבית, להיות אישה דרוזית וישראלית, להיות חלק מקהילה ולשמור על אינדיבידואליזם מוחלט, להרגיש בבית ולהרגיש זרה, להתווכח בחריפות עם שותפה ליצירה ועדיין לעמוד איתה על אותה הבמה.
"הכול על השולחן" נולדה כמעט במקרה, מתוך מפגש בין שתי אמניות, משחק בסטודיו וקול קורא מקרי ברשת החברתית. אך העבודה הזאת נושאת עמה שאלות עמוקות בהרבה מעצם קיומה של הצגת תיאטרון: מי אנחנו כשאנחנו עומדים מול האחר? מה אנחנו עושים כאשר המקום שאנחנו מבקשים לקרוא לו בית שייך גם למישהו אחר? כמה מקום אנחנו מוכנים לתת לאחר בלי להרגיש שאנחנו מאבדים את אחיזתנו שלנו? וכיצד אפשר לחיות יחד מבלי לתבוע מהאחר לוותר על זהותו ולהפוך להיות כמונו?
דועא בסיס אינה מתיימרת לספק תשובות סופיות לשאלות הללו. היא אינה מציעה מתכונים פוליטיים פשוטים. היא רק יודעת שהיא רוצה להמשיך לחקור, דרך הציור, דרך התנועה, דרך הגוף, דרך השפה ודרך המפגש האנושי החי.
"זה תהליך מאוד רוחני כדי לקבל את האחר", היא מסכמת. "זו עבודה עצמית קודם כל, לקבל את עצמי ואז לקבל את האחר".
הדרך שעשתה מאז ימי חטיבת הביניים בדאליית אל כרמל ועד לבמות התיאטרון והמוזיאונים אינה רק מסלול של קריירה אמנותית מוצלחת. זוהי הדרך שבה למדה לקחת את הכאב, את הסימון החברתי ואת הזרות, ולבנות מהם מרחב שבו אפשר לנשום. היא אינה מבקשת מהאמנות להעניק לנו תשובות נחמות; היא מבקשת ממנה לאפשר לנו להמשיך לנוע.
צילום תמונה ראשית: ניר סלקמן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©