לאחרונה אנחנו רואים סרטים רבים שמתורגמים להצגות תיאטרון. יש בכך סיכוי וסיכון. ההצגה מושכת את מי שאהב את הסרט, אך גם מסתכנת בהשוואה לא לגמרי הוגנת, שכן לקולנוע יש יכולות, בעיקר יכולות של מקום, שאין לתיאטרון. לתיאטרון, יש, כמובן, יכולות אחרות שלא קיימות בקולנוע, כשהוא מתקיים מול עיני הצופה, כאן ועכשיו, חוויה חד פעמית.
הסרט איש הגשם היה הראשון שעסק באוטיזם, בשנות השמונים של המאה העשרים. הוא שם את התופעה באומץ רב בעין הציבור, והצלחתו הגדולה עשתה שירות מצוין לקבלה והבנה של האוטיזם.
ההצגה איש הגשם בקאמרי היא דוגמא מוצלחת מאוד של תרגום של קולנועית לתאטרונית. דסטין הופמן זכה לתהילת עולם בזכות הסרט הזה, ועוד רבים שעשה. הוא שחקן כוכב שהיטיב להיכנס לתפקיד האוטיסט הגאון.
ובכן, דביר בנדק עושה תפקיד מצוין כאותו אוטיסט. כשמסתכלים על בנדק, ועל תפקידים אחרים שהוא עושה, למשל בקומדיות או בסדרות טלוויזיה, הוא פשוט נראה אחרת לגמרי. יכולתו לשלוט במימיקה שלו כדי לגלם את האוטיסט בצורה שמאדירה את הגבר הזה, שהוא מאוד נבון ורגיש אך כלוא באוטיזם שלו, ואף פעם לא מגחיכה אותו, אלא מציגה אותו בצורה שחודרת ישר אל ליבנו וגורמת לנו להתאהב בו, היא מדהימה.
גם דן שפירא נכנס לנעליים גדולות, של טום קרוז, האח הקטן שקופח בירושה ובכלל לא זכר שיש לו אח גדול. יש בדן שפירא חביבות ונעימות טבעית וקצת קשה לראות בו, בתחילת ההצגה, את הנוכל הקטן והמנוול, אך הוא משחק את תפקידו כך שלמרות הנכלוליות שלו, אנחנו מחבבים אותו. בסוף ההצגה, כשהוא הופך לאח מקבל ואוהב ומתקן את דרכיו בעקבות המסע המשותף עם אחיו האוטיסט, אנחנו אוהבים אותו ממש.
בסוף ההצגה, כאשר הקאסט משתחווה לקהל, אנחנו כבר ממש מאוהבים, גם בריימונד בביט (דביר בנדק) וגם בצ'רלי בביט (דן שפירא). זה משהו שהוא מעבר לבימוי טוב, תפאורה משובחת, מוזיקה מתאימה. זהו משחק מעולה שמצליח להחזיק את ליבנו למשך שעה וחצי, ונחרט אצלנו לזמן ארוך הרבה יותר.
בשורה התחתונה: אחת ההצגות הטובות ביותר שראיתי לאחרונה.
צילום: אוהד רומנו
עיצוב פוסטר: שיין הורוביץ
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
