כמהתי לראות את ששון גבאי חוזר לבית לסין, ועוד בגרסה חדשה לאנטיגונה, וככל שנהניתי לראותו על הבמה, יש להודות שהכוכבת האמיתית של ההצגה היא ליהי קורנובסקי בתפקיד הראשי. היא מגלמת אנטיגונה צעירה, רעננה, נערית, בת ימינו. הגרסה העדכנית למחזה של סופוקלס, שנכתבה על ידי ז'אן אנוי, בנוסח עברי של רועי חן ובבימויו המאתגר של יאיר שרמן, מביאה לנו שאלות קיומיות, פילוסופיות, על מהות המשפחתיות, הנאמנות, האושר ושאר ערכים חשובים שאנו מתנהלים לפיהם, בלבוש חדש ומעניין.
העלילה עוסקת בבתו של אדיפוס, שכבר אינו בין החיים, בזמן שאחיו קריאון (ששון גבאי) הוא המלך החדש, שרק נכנס לתפקידו בעקבות מות שני אחיה, שהיו אמורים לחלק ביניהם את השלטון בתבאי. אנטיגונה מאורסת לבנו של קריאון, אהובה היימון (תום חגי). בעוד שאחד מאחיה, אטאוקלס, הובא לקבורה מלכותית לפי צו של קריאון, השני, פוליניקס, נותר בשדה כדי שירקיב שם, ונאסר על כל אדם להביאו לקבורה. מי שייעשה כן, גזר קריאון, דינו מוות. אנטיגונה, כאחות נאמנה, מרגישה מחויבת לקבור את אחיה, ומוכנה לשלם על כך בחייה.
עם התפתחות העלילה, אנו חוזים ביחסיה של אנטיגונה עם אחותה היפה איסמנה, יעל וקשטיין, עם אהובה היימון, אותו היא משלחת לדרכו בלי הסבר, ולאחר מכן אנו רואים את מערכת היחסים שלה עם קריאון. יש לנו פה קריאון אנושי, שמנסה גם לשלוט וגם לחמול, הוא מנסה להניא אותה מכוונתה, היא רוצה להציל אותה ממוות, לאפשר לה להמשיך את חייה ולהינשא לבנו. הוא מספר לה את האמת שלו על המשפחה ועל אחיה האהוב שהיא רוצה לקבור, אך לשווא. אנטיגונה אינה מסכימה לשנות את תוכניותיה. היא עדיין מוכנה למות עבור קבורת אחיה. כפי שמזהיר אותנו המספר, הוא הגורל בהצגה הזאת, מדובר בטרגדיה והיא תסתיים כטרגדיה.
הסיפור העתיק מהמיתולוגיה היוונית מקבל נופך מודרני, ועוסק בערכים וברגשות שמוכרים לכולנו. מורכבויות החיים מביאות אותנו לצורך לבחור מה חשוב לנו יותר, נאמנות או הישרדות ואהבה, ומלאכתנו כצופים אינה קלה, כי אנחנו מובלים לצפות ולשפוט גם את הערכים שלנו ואת סדרי העדיפויות שאנחנו היינו פועלים לפיהם. אולי היינו מצפים מאנטיגונה שתרפה מהמשימה הקטלנית שלקחה על עצמה כאשר נודע לה מי היה אחיה באמת, אולי אנחנו היינו בוחרים אחרת, והופכים את הטרגדיה על פיה, אלא שאנטיגונה בוחרת אחרת. כאמור בספר האלים, הכול צפוי והרשות נתונה, והטרגדיה נמשכת עד סופה, שקוטל את הדמויות בזו אחר זו.
אלמנט מעניין שהוסיף הבמאי הוא בכך, שהדמויות כולן יושבות במשך כל ההצגה על הבמה וחוזות במה שאנחנו הצופים רואים. כולם יודעים מה קורה, ובכל זאת, הם מנסים להביא להשתלשלות שונה של הדברים, לשנות את הגורל שהוא בלתי ניתן לשינוי.
בשנה האחרונה עלתה אנטיגונה גם בתיאטרון תמונע, בלבוש אחר לגמרי ועם דגשים שונים לחלוטין, כשהיא סובבת סביב נושא אבדן הדמוקרטיה ועליית הדיקטטורה, באנטיגונה שלפנינו הממתקים הגדולים הם השאלות הגדולות על גורל, עד כמה אנחנו יכולים להשפיע בבחירותינו על גורלנו, שאלות לגבי חופש, אושר, ושאלות חברתיות עמוקות, שהצופה, אם ירצה או לא, חייב לעסוק בהן. השאלות הללו חשובות בהרבה, לגבי דידי, מהעלילה המוכרת של סופוקלס. המשחק המשובח של ליהי קורנובסקי, שמיטיבה להפוך את הדמות לעדכנית, מתוקה אך מורכבת, בדיוק במידה שהצופה יכול להכיל ולהזדהות, משחקו של ששון גבאי ששמחתי מאוד לראותו שוב על הבמה בארץ, וגם השחקנים האחרים, ביניהם כמובן יעל וקשטיין בתפקיד איסמנה שיש לה תפקיד מהותי בהצגה. יחד עם השינויים הנדרשים בעלילה ובטקסט, בחירות בימוי מעניינות וחדשניות הופכים את אנטיגונה החדשה של בית לסין להצגה כדאית ביותר לצפייה.
לפרטים ומועדים נוספים: אנטיגונה – תיאטרון בית ליסין (lessin.co.il)
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
