משפחה נורמטיבית, לכאורה, נמצאת בשתי קומות של דירה על הבמה. הבת הצעירה, בזוגיות חדשה למדי עם בחור נחמד, הזמינה אליה את ההורים, אחותה הבכורה שזה עתה נפרדה מבת זוגה, ואת הסבתא הדמנטית. כולם מתאמצים להיות נחמדים זה לזה, האם מביאה מתנות, הבחור הצעיר למטה, מכין את האוכל לארוחת החג, thanksgiving, החג בו אמריקאים מודים על כל מה שיש להם להודות בשנה החולפת.
המשפחה היא משפחה חמה ואוהבת, בלי שום ספק, אבל הבקיעים הולכים ונפרצים במהלך ההצגה, ומסתבר ששום דבר הוא לא באמת כפי שנראה בהתחלה, וכל אחד מבני האדם מתמודד עם בעיות לא פשוטות משלו. יש בכך הסתכלות על משפחה כמשפחה, וכמובן, על כל אחד מחבריה בפני עצמו. האינדיווידואל בתוך הקבוצה. איך אנחנו, כבני אדם, מגשרים על הפערים בין הפרסונה שלנו, כפי שהיא מתבטאת כלפי חוץ, לבין הרגשות הסוערים שמפעילים אותנו מבפנים? לכל אחד דרכו שלו, כמובן, ואנחנו חוזים בדרכי ההתמודדות השונות של כל אחד מבני המשפחה. אחת על התפרצויותיה, בוטותה והניסיון להכתיב את דעותיה (שרה פון שוורצה, האם, כרגיל במשחק מצויין), הבת הצעירה שמגולמת על ידי אביגיל הררי, נלחמת בניסיונות השליטה של האם. רק הסבתא, אסתי קוסוביצקי, מביאה את האמיתות הלא ברורות שלה אל חזית הבמה.
חיי המשפחה מתקלפים לפנינו כבצל, והריח לא תמיד נעים, כמו בכל משפחה. שליטה, דעות קדומות, טראומות שונות שמצטברות בחיי משפחה, הסתרות, שמירת תדמית. כל אלה נשברים על ידי טכניקה מעניינת שמאמץ הבמאי, אמיר י. וולף. הוא מאמץ את טכנולוגית הווידיאו כאשר בני המשפחה נכנסים לשירותים, שהם בקומה העליונה. הם נכנסים לחדר, סוגרים את הדלת, ושם הם יכולים לפשוט את הפרסונה, ועל פניהם אנחנו רואים את שהם מרגישים. האחות הגדולה, אותה משחקת היטב רוני נתנאל, מנצלת את האפשרות להסתגר בשירותים, והיא משוחחת עם בת זוגה לשעבר, שזנחה אותה לטובת בת זוג חדשה. אנחנו רואים את הכאב הנורא שמציף אותה, כאב שהיא לא מפגינה בפני כולם. אביה האוהב והמגונן, רמי ברוך המעולה, מצותת מחוץ לדלת, וכואב את כאבה של בתו.
התפאורה המעניינת, שממסגרת את הסיפור המשפחתי בשתי קומות, מאפשרת לבמאי לחלק את ההסתכלות על המשפחה כמשפחה, ועל מרכיביה האנושיים, כל אחד מחבריה בפני עצמו, כאשר הם נעים בין הקומות. בקומה התחתונה הם חלק מהמשפחה, בקומה העליונה הם אינדיווידואלים. מהדיכוטומיה הזאת מגיעה כנראה כותרת המחזה של סטיבן קאראם, בני אדם, או באנגלית: the humans. ההצגה זכתה בשנת 2016 בפרס הטוני והייתה מועמדת לפוליצר. היא קיבלה ביקורות נלהבות ממבקרי התיאטרון המובילים בארצות הברית.
בשיחה המעניינת שהתקיימה עם המתרגם, אלי ביז'אווי, הבמאי, אמיר י. וולף, שרה פון שוורצה והתפאורנית אלכסנדרה נרדי, סיפר אלי ביז'אווי, שכאשר קיבל את המחזה לתרגום ראה שהוא לא כתוב כמו מחזה רגיל, בו כל אחד מהשחקנים משמיע את הטקסט שלו, בזה אחר זה. המחזה הזה כתוב כמו פרטיטורה, בה השחקנים משמיעים טקסטים במקביל זה לזה. כלומר, הם מדברים כמו משפחה במציאות, נכנסים זה לדברי זה ומקיימים מספר שיחות במקביל. על הקהל להחליט במה הוא מתמקד. יש שם את הפחדים הגדולים של החיים, והדמויות מדברות על זה מבלי לדבר על זה ישירות. זה נמצא שם כל הזמן".
אמיר י. וולף, הבמאי, סיפר שלקח לו כמה ימים להבין מה הוא קורא בטקסט. "זה הזכיר לי סרטים של רוברט אלטמן, מכמה בחינות. אפשר ללכת עם דמות אחת או אחרת, וגם, עצם זה שאני מדבר, חשוב יותר ממה שאני אומר. כדי ליישם את זה, צריך לעקם את חוקי התיאטרון".
נושאים שמעניינים את כולנו, דילמות וטראומות משפחתיות, דמויות שונות של חברי משפחה שמפעילות כל אחד מאיתנו, והשריטות והדילמות הפרטיות של כל אחד מאיתנו, כאשר מנסים 'לשמור פאסון', כולם קיימים כאן, בעזרת משחק מצויין, יוצרים הצגה מרתקת, לא תמיד קלה לעיכול, אבל בהחלט מציפה נקודות רבות למחשבה, על חיינו שלנו, כאן ועכשיו.
לפרטים ומועדים נוספים:
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©