גולדה

קודם לכל, הסרט הזה הוא סרט חובה לכל ישראלי, ללא קשר לאיכותו או לכוכבת הסרט, השחקנית הלן מירן. חובה עלינו לחזות, לדעתי לפחות, בדיוק רב, פחות או יותר, באירועי מלחמת יום כיפור.

בראש ובראשונה, ולפני היותו חלק חשוב מהביוגרפיה של ראש ממשלתנו דאז, גולדה מאיר, ולמרות שכל אחד מאיתנו כבר חזה, מן הסתם, בלא מעט סרטי דוקו על התקופה ההיא, יש כאן מסמך היסטורי חשוב בצורת סרט עלילתי.

כסרט, יש בו משהו לא אמין. הסטריאוטיפיות של הדמויות, כולל זאת של גולדה, העדשה שמתרחקת ומתקרבת לאירועים אמיתיים, עושה זום אין ואאוט מהירים מדי, מתמקדת בגולדה אך מכניסה אלמנטים של הזיה לאישיותה, וכן אלמנטים סימבוליים שהצופה לא תמיד מבין או מזדהה עימם. למשל, מסדרון שבו מוטלות יונים מתות, זהו אלמנט שנראה היה שהודבק, ואסתטית ומהותית לא התאים לסרט.

כמובן, לבמאי יש חופש אמנותי, אבל שילוב של ריאליזם קר ואלמנטים של הזיה אינם משיגים כאן את האפקט הרצוי. הם פשוט מערבבים ז'אנרים שונים שלא נדבקים היטב זה לזה.

גולדה של הלן מירן מתפקדת בצורה 'גברית' בסביבה המאוד גברית של אנשי הצבא והשרים סביבה, היא שוקלת ומחליטה בקור רוח ולא מתמוטטת כמו חלקם. עם זאת, בחברת נשים ניתן לראות את הצד הרך יותר שלה. תמונות שנחרטות אצל הצופים: גולדה מדליקה סיגריה בסיגריה, הולכת לישון עם סיגריה בפיה למרות שהיא חולה בסרטן סופני. עוד תמונה חזקה היא גולדה באמבטיה, כשמזכירתה הנאמנה מסרקת את שערה ומנסה להעלים ממנה את שערה הנושר כתוצאה מהטיפולים כנגד הסרטן.

הבמאי משלב בעלילת הסרט גם קטעים דוקומנטריים, בהם אנחנו רואים את גולדה האמיתית, כשהיא מגיעה לחזית או כשהיא משתתפת בתהליך השלום שיזם, בסופו של דבר, מנחם בגין.

ולאחר שאמרנו את כל זה, הסרט הוא סרט חשוב. הלן מירן מגלמת היטב את גולדה מאיר, ומעבירה אספקטים שונים של אישיותה, אישיות של אישה שהייתה ראש ממשלה בתקופה שבה זה כמעט לא עלה על הדעת שאישה יכולה להיות ראש ממשלה.