הסאטירה השחורה של סטנלי קובריק מגיעה לבמת הקאמרי בתזמון שקשה להתעלם ממנו. בעיבודו של אילן רונן, עם יניב ביטון בתצוגת משחק מרשימה, אנחנו צוחקים ללא הפסקה על עולם שבו אנשים שיכורי כוח ולא תמיד בריאים לגמרי בנפשם מסוגלים להביא את האנושות אל סף ההשמדה. אלא שהצחוק הזה מלווה גם במחשבה מטרידה: המציאות של ימינו אינה פחות אבסורדית מהעולם שקובריק ברא לפני יותר משישים שנה.
"ד״ר סטריינג׳לאב״ של סטנלי קובריק היא יצירה שנעשית, לצערנו, רלוונטית יותר ויותר עם השנים. הסרט, שנוצר ב־1964 בשיא המלחמה הקרה, הציג עולם שבו טעות, אובססיה אישית, יהירות ואטימות של בעלי כוח עלולות להוביל להשמדה גרעינית. נדמה היה אז שמדובר בסאטירה פרועה, כמעט בלתי מתקבלת על הדעת. היום קשה יותר לפטור אותה כבדיה מופרכת.
העולם שקובריק ברא לא נעלם. להפך, נדמה שעולם האבסורד שלו הולך ומתחזק. גם כיום יש מנהיגים ואנשי שררה שאינם רואים לנגד עיניהם את טובת הכלל, אלא אינטרסים אישיים קצרי טווח, יוקרה, כבוד והצורך להפגין כוח.
החלטות שמתקבלות מתוך אגו, קנאות או שיקולים פוליטיים צרים עלולות להצית מלחמות ולהעמיד את האנושות כולה בסכנה. המרוץ לפצצה והמרוץ להחרבת העולם לא נעצרו. הם רק הסתעפו, נעשו מתוחכמים ומסוכנים יותר, ובמובנים רבים גם אוויליים ואבסורדיים יותר מכפי שקובריק יכול היה לדמיין.

העיתוי של העלאת המחזה בקאמרי אינו מקרי. הצחוק שמתעורר באולם אינו רק צחוק על עולם בדיוני ועל דמויות מוקצנות. הוא נובע גם מן הזיהוי הלא נוח של מנגנונים מוכרים: מנהיגים שמסרבים להקשיב, בעלי תפקידים שמסתתרים מאחורי נהלים, גנרלים שמאמינים שהם יודעים טוב מכולם, ומערכות שלמות שממשיכות לפעול גם כשהן כבר איבדו קשר עם ההיגיון ועם המציאות.
במרכז העלילה עומד גנרל ג׳ק ד׳ ריפר, שמחליט על דעת עצמו להפעיל מתקפה גרעינית נגד ברית המועצות. ההחלטה הפרטית והמטורפת הזאת מפעילה שרשרת אירועים שאיש אינו מצליח לעצור.
הנשיא ואנשי הממשל מנסים למצוא דרך להשיב את המטוסים ולמנוע אסון, אך כל ניסיון לתקן את המצב חושף עוד שכבה של כשל מערכתי. בצד הסובייטי מתגלה גם מנגנון יום הדין, שנועד להבטיח תגובה מוחלטת במקרה של מתקפה גרעינית.
העלילה בנויה כמכונה קומית מדויקת: כל דמות פועלת לכאורה מתוך היגיון פנימי, אך החיבור בין ההחלטות יוצר תוצאה מטורפת.
כל אחד נאחז בתפקידו, במעמדו ובסמכותו, בזמן שהעולם מתקרב אל נקודת האל־חזור. דווקא הרצינות שבה הדמויות מתייחסות למעשיהן הופכת את המצב למצחיק כל כך. אין כאן צורך להוסיף בדיחות מבחוץ. המציאות הבימתית עצמה, על ההיגיון המעוות שלה, מספקת אותן.
אחד ממוקדי ההנאה המרכזיים בהפקה הוא יניב ביטון, שמגלם כמה מן התפקידים הראשיים ומצליח להעניק לכל אחד מהם נוכחות ואופי מובחנים. המעברים המהירים בין הדמויות דורשים שליטה גופנית, קולית וקצבית, ובעיקר יכולת לשנות מצב תודעתי כמעט בן רגע.
ביטון עומד במשימה בהצלחה רבה. הוא אינו מסתפק בהחלפת אביזר או מחווה, אלא בונה לכל דמות עולם קטן משלה.
העובדה שאותו שחקן מופיע שוב ושוב בתפקידים שונים הופכת בעצמה לחלק מן הבדיחה. ביטון אף מתייחס בהומור לריבוי התפקידים, והמודעות הזאת אינה שוברת את ההצגה אלא מוסיפה לה שכבה של משחק עם מוסכמות התיאטרון.

קשה שלא להיזכר בפיטר סלרס, שגילם כמה דמויות בסרט המקורי, אך ביטון מעניק למהלך הבימתי אופי משלו.
לצדו פועל אנסמבל גדול ומשובח. הכניסות והיציאות התכופות של השחקנים אינן יוצרות תחושה של הפסקות או של קטעים מנותקים.
להפך, הן בונות רצף תזזיתי, כמעט מכני, שבו כל דמות נכנסת אל תוך המערבולת ומוסיפה לה עוד סיבוב. נדרשת עבודת צוות מדויקת כדי לשמור על הקצב הזה, והאנסמבל מצליח להחזיק את האנרגיה לאורך ההצגה.
ההומור בהפקה הוא הומור אבסורדי, עקום, חסר מעצורים ולעיתים ילדותי במכוון. הוא נובע מן הפער בין גודל האיום לבין האופן שבו הדמויות מתנהלות מולו. בזמן שהאנושות כולה עומדת בסכנה, האנשים שאמורים למנוע את האסון עסוקים בכבודם, במעמדם, בניסוחים ובשאלה מי מוסמך להחליט. ככל שהמצב נעשה חמור יותר, כך התגובות נעשות מגוחכות יותר.
הצחוק מתמשך, ולעיתים נדמה שהוא רק הולך ומתגבר ככל שההצגה מתקדמת. זהו הישג של החומרים ושל הבימוי, שמצליחים לשמור על קצב קומי גבוה בלי להפוך את הערב לאוסף של מערכונים.
הבדיחות אינן עומדות בפני עצמן בלבד. הן מצטברות לתמונה של מערכת שלמה שאיבדה את היכולת להבחין בין אחריות לבין כוח, בין שיקול דעת לבין גחמה.
יש משהו מטריד במיוחד בצחוק הזה. אנחנו צוחקים מפני שהמצבים מוקצנים, אך גם מפני שאנחנו מזהים בהם משהו אמיתי. ככל שההצגה מצליחה יותר להצחיק, כך מתחדדת התחושה שהאבסורד אינו רחוק מאיתנו כפי שהיינו רוצים לחשוב.
דמותו של ד״ר סטריינג׳לאב מגלמת את אחד ההיבטים האפלים של הסאטירה. המדען, שנותר עם עבר הקשור למשטר הנאצי, מייצג את המשכיותם של רעיונות ושל דפוסי חשיבה גם לאחר שמלחמת העולם השנייה הסתיימה.
החלפת המשטר אינה מבטיחה שהאידיאולוגיה נעלמה, ולעיתים אנשים, ידע וטכנולוגיות ששירתו מערכות אפלות מוצאים לעצמם מקום חדש במרכזי הכוח.
הדמות משלבת מדע, טכנולוגיה ואידיאולוגיה באופן שמערער את ההנחה שהידע המדעי עומד תמיד לצד הקדמה האנושית. המדען מסוגל לחשוב במונחים של תכנון, יעילות ופתרונות, אך השאלה המוסרית אינה מעסיקה אותו.

כאשר היכולת הטכנית מתנתקת מאחריות, היא עלולה להפוך לכלי הרסני במיוחד. הרמיזות לפשיזם אינן רק פרט ביוגרפי של הדמות, אלא תזכורת לכך שרעיונות של עליונות, שליטה ובוז לחיי אדם יכולים להמשיך להתקיים גם כשהעולם מעדיף להאמין שהותיר אותם מאחור.
התרגום של אלי ביז'אווי תורם כרגיל להבאת הטקסט לזמננו, עם הסלנג שלנו, אך בלי להתחנף או להתיפייף. התפאורה של ערן עצמון מרשימה ביותר ותורמת לבנייתו של עולם בימתי עשיר, שמשלב בין המרחב הצבאי, חדרי הפיקוד והאווירה הטכנולוגית של מערכות השליטה.
השימוש בטכנולוגיות מתקדמות ובאמצעים חזותיים מעניק לבמה תחושה של מרכז עצבים שממנו מתקבלות החלטות גורליות. החלל אינו רק רקע להתרחשות, אלא חלק מן המנגנון הדרמטי והקומי.
העיצוב הבימתי מסייע לשמור על תנועה מתמדת ועל תחושת דחיפות. בתוך המרחב הזה נעים השחקנים, מתחלפים בתפקידים ומפעילים את שרשרת האירועים.
התוצאה היא הצגה שיש בה גם ממד חזותי בולט וגם דיוק בקצב ובמעברים. התפאורה והטכנולוגיה אינן משתלטות על המשחק, אלא משרתות אותו ומחדדות את התחושה שהעולם כולו הפך למכונה שממשיכה לפעול גם כאשר איש אינו יודע כיצד לעצור אותה.

״ד״ר סטריינג׳לאב״ בקאמרי היא הפקה מצחיקה מאוד, פרועה ומדויקת, שמצליחה להפוך חומר אפל לקומדיה בימתית סוחפת. יניב ביטון מוביל את ההצגה בתצוגת משחק מרשימה, והאנסמבל כולו תורם לקצב ולתחושת המערבולת. הבימוי, החומרים, התפאורה והאמצעים הטכנולוגיים מתחברים לערב תיאטרוני עשיר שמחזיק את הקהל דרוך וצוחק.
קובריק יצר לפני יותר משישים שנה סאטירה על עולם שבו אנשים חסרי אחריות מחזיקים בכוח להשמיד את האנושות. ההפקה בקאמרי מזכירה שהשאלה הזאת לא הפכה להיסטוריה. היא עדיין מונחת לפתחנו. יוצאים מן האולם עם חיוך, אבל גם עם מחשבה מטרידה: אולי העולם של ד״ר סטריינג׳לאב אינו אבסורדי יותר מן העולם שבו אנחנו חיים.
מאת: סטנלי קובריק
עיבוד לבמה: שון פולו וארמנדו יאנוצ׳י
תרגום: אלי ביז׳אווי
בימוי: אילן רונן
תפאורה: ערן עצמון
תלבושות: אורנה סמורגונסקי
מוזיקה: ליאור רונן
וידאו: עמרי רוזי
תנועה: תות מולאור
תאורה: נדב ברנע
עוזרת במאי: רותי גפן
בהשתתפות: יניב ביטון, מיכה סלקטר, יואב לוי, מוטי כץ, דודו ניב, אבי טרמין, אוהד שחר, שמחה ברבירו, תום חודורוב, אריאל קורט, נדב ארדיטי, קורל אנבל לוקץ׳ ומיכה צור.
צילום: אהוד רומנו יותם מונק
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©