הדה גאבלר בבית לסין

מגי אזרזר רצחה את הדה גאבלר.
ראיתי את ההצגה לפי מחזהו של איבסן לא מעט פעמים, ברפרטוארי ובפרינג'.
איבסן היה מחזאי פורץ דרך בחברה שמרנית שקידשה את ערכי המשפחה, הוא קרע אותם לגזרים וחשף את דו הפרצופיות שמאחוריהם. איבסן אף הטביע את חותמו ראשית על הבמות בברלין, ומשם התפשטה השפעתו.
המחזה הדה גאבלר, לצד מחזות כמו בית הבובות, רחות, ועוד, נחשב לאחד ממחזותיו החשובים, והדה גאבלר, שנקראת בשמה מהבית, ולא בשם המשפחה של בעלה, היא אמנם אישה נרקיסיסטית ומניפולטיבית, אבל היא גם נחשבת לאחת הדמויות הפמיניסטיות הראשונות בדרמטורגיה המודרנית.
מגי אזרזר הטיבה לפצח את המורכבויות השונות של דמותה של הדה, אך המחזה בכללו שוטח מעט כדי להתאימו לטעמים עכשוויים, ואיכשהו, יש לי תחושה שאיבסן היה פחות ממרוצה.
הבמה הלבנה שמתרחשים עליה פעלולים שמביאים אור וצל לחילופין, שפע הספרים וארגזי הספרים שמשמשים כריהוט ורומזים על האינטלקטואליזציה של החיים שאינה משקפת באמת את מורכבות הרגשות האנושיים, ובעיקר את רגשותיה של הדה, שנקרעת ממשיכתה לאיילרט מחזרה לשעבר שהפך לבלתי מושג, ומכך שהיא מתייחסת לעולם מסביבה כאל משעמם כדי לא להסגיר את רגשותיה הגואים. כל שאר הדמויות מהוות תפאורה לדמותה המורכבת של הדה והן שטוחות למדי, אך יש לציין את משחקו של רמי הויברגר כגנרל בראק, חבר המשפחה ומאהב של הדה, שבהחלט מוסיף נופך להצגה, וכן את משחקו של תום חגי כיורגן טסמן. גם הדודה יוליאנה, המשוחקת על ידי ריקי בליך, משכנעת ואפילו נכנסת ללב.
בעיקר, הסוף איננו אמין. הסצינה העוצמתית של התאבדותה של הדה בתא זכוכית בו אוחסנו חפצי אביה, הגנרל המת שהיא מאלילה, היא טובה, אך מה שבא אחריה, התעלמות והקטנה של ההתאבדות, מוזרה. ועם זה נשאר הצופה.

צילום: דניאל קמינסקי

הדה גאבלר