הטיפול האחרון של פרויד בקולנוע

Home קולנוע הטיפול האחרון של פרויד בקולנוע
הטיפול האחרון של פרויד בקולנוע
קולנוע

⭐️⭐️⭐️⭐️✨

הסשן האחרון של פרויד: דו קרב אינטלקטואלי מרתק בין אמונה לכפירה

פגישה שאולי לא הייתה, אבל יכלה להיות

יש להתחיל בכך שהרומן והמחזה שעליהם מבוסס Freud's Last Session נולדו מתוך אפשרות היסטורית מסקרנת: ידוע כי פרויד נפגש בלונדון עם מרצה מאוקספורד, אך זהותו לא התבררה בוודאות.

המחזאי מארק סנט ג’רמיין נטל לעצמו חירות אמנותית והחליט כי אותו מרצה היה C. S. Lewis, מי שלימים יהפוך למחבר סדרת The Chronicles of Narnia. מכאן נולדת פגישה דמיונית לחלוטין, אך כזאת שמצליחה להעביר היטב הן את אישיותו המורכבת של אבי הפסיכואנליזה והן חלק מתפישותיו התיאורטיות, פחדיו, חולשותיו והעקרונות שהנחו אותו לאורך חייו.

בתוך בית סגור וגשם בלתי פוסק

הסרט, בבימויו של Matthew Brown, שייך לסוג נדיר יחסית של קולנוע אינטלקטואלי, כזה שנשען כמעט כולו על דיאלוגים ורעיונות.

זה אינו סרט פעולה תקופתי או ביוגרפיה קלאסית, אלא דרמה פילוסופית אינטימית שבמרכזה עימות בין שתי תפישות עולם.

מצד אחד ניצב פרויד, יהודי אתאיסט, אדם שמאמין כי הדת היא מנגנון פסיכולוגי שנועד להתמודד עם חרדת האדם מפני המוות וחוסר האונים.

מן הצד השני נמצא לואיס, נוצרי מאמין בכל לבו, המשוכנע כי עצם הכמיהה האנושית למשמעות מצביעה על קיומו של משהו שמעבר לעולם החומר.

רוב הסרט מתרחש בתוך ביתו של פרויד בלונדון, ביום גשם כבד וקודר, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. האווירה הסגורה והקלסטרופובית מעניקה לסרט תחושה כמעט תיאטרלית. ואכן, המבנה הבימתי מורגש היטב לאורך היצירה כולה. אך דווקא בתוך החלל המצומצם הזה נפרש דיון רחב בהרבה, על אמונה, טראומה, מוות, זיכרון ומשמעות החיים.

בין פסיכואנליזה לטראומה אישית

השיחה בין השניים איננה רק ויכוח פילוסופי מופשט אלא גם עימות רגשי עמוק, שבו כל אחד מהם חושף בהדרגה את פחדיו ואת פצעיו האישיים.

הסרט אינו מסתפק בדיון רעיוני בלבד. הוא משלב אלמנטים ביוגרפיים חשובים מחייו של פרויד: מחלת הסרטן הקשה שמכרסמת בו, בריחתו מווינה בעקבות עליית הנאצים, והקשר המורכב והתלותי בבתו אנה.

גם אנה עצמה זוכה לנוכחות משמעותית בעלילה ואינה מוצגת רק כהשתקפות של אביה. היא דמות עצמאית, אינטליגנטית ורגשית, שמעניקה לצופה מבט נוסף על האיש שפיתח תאוריות שלמות על נפש האדם אך התקשה לא פעם להתמודד עם יחסיו האישיים.

לצד זאת נבנה גם סיפורו של לואיס. באמצעות פלאשבקים מתברר בהדרגה כי הוא נושא עמו טראומות קשות ממלחמת העולם הראשונה. הסרט מציג אותו כהלום קרב, אדם שהאמונה עבורו אינה רק עמדה אינטלקטואלית אלא גם דרך להתמודד עם כאב ואובדן.

בכך נוצרת הקבלה מעניינת בין שני הגיבורים: שניהם אנשים שנפגעו עמוקות מן ההיסטוריה ומן החיים עצמם, אך כל אחד מהם הגיע למסקנה הפוכה לחלוטין באשר לשאלת קיומו של אלוהים.

אנתוני הופקינס מחזיק את הסרט כולו

אחד ההישגים הגדולים של הסרט הוא העובדה שהוא אינו מנסה להכריע בוויכוח. הוא אינו מציג את פרויד כצודק ואת לואיס כטועה, או להפך.

במקום זאת הוא מתעניין באופן שבו אמונה וכפירה נובעות מתוך ניסיון חיים, טראומה ופחד אנושי בסיסי. ככל שהשיחה מתקדמת, מתברר שהפער ביניהם אמנם עצום מבחינה רעיונית, אך מבחינה אנושית נוצרת ביניהם קרבה אמיתית, כמעט חברית.

ומעל הכול ניצב השחקן הקשיש אנתוני הופקינס. הופקינס מעניק כאן הופעה אדירה ומדויקת. הוא הופך את פרויד לא רק לאייקון אינטלקטואלי אלא גם לאדם זקן, חולה, עוקצני ופגיע מאוד.

באמצעות מילים, מבטים, שתיקות וטון דיבור הוא מצליח לבטא עולם רגשי שלם גם ברגעים שבהם הדמות כמעט אינה זזה. מולו עושה מתיו גוד עבודה מצוינת כלואיס המאופק והמיוסר, וגם ליב ליסה פריז כאנה פרויד מוסיפה עומק רגשי חשוב לעלילה.

קולנוע של רעיונות בעולם של גירויים

מבחינה קולנועית, הסרט שומר על סגנון מאופק ואינטימי. הצילום משתמש בגוונים כהים ובאור חורפי שמדגישים את תחושת הסוף המתקרב.

לונדון של ערב המלחמה נוכחת ברקע כאיום תמידי. זה אינו סרט ראוותני אלא כזה שמעדיף אינטימיות וריכוז בדמויות. לעתים הוא אף נדמה יותר כמחזה מצולם מאשר כיצירה קולנועית מלאה, וזו גם אחת מנקודות החולשה שלו.

יש רגעים שבהם הדיאלוגים נשמעים אינטלקטואליים מדי או דידקטיים, והעלילה כמעט נעצרת לטובת דיון פילוסופי. אך עבור צופים שמתחברים לקולנוע של רעיונות, זו גם אחת מנקודות הכוח המרכזיות שלו.

בסופו של דבר, Freud's Last Session הוא סרט חריג בנוף הקולנועי העכשווי. זהו סרט שמבקש מן הצופה להקשיב, לחשוב ולהתווכח, לא רק לצרוך עלילה מהירה או גירויים חזותיים.

הוא מלא פילוסופיה, זיכרונות, טראומות ורעיונות, אך מצליח ברגעיו הטובים ביותר להפוך את כל אלה לדיון אנושי עמוק על אמונה, פחד, מוות והצורך במשמעות.

גם אם לעתים הוא תיאטרלי מדי או סטטי, הוא נותר יצירה מסקרנת ומעוררת מחשבה, ובעיקר כזאת שמזכירה איזה כוח יכול להיות עדיין לקולנוע המבוסס על מילים, רעיונות ושחקנים גדולים באמת.

בימוי: Matthew Brown
תסריט: Mark St. Germain
מבוסס על ספרו של Armand Nicholi
שחקנים ראשיים: Anthony Hopkins, Matthew Goode, Liv Lisa Fries
ארץ הפקה: בריטניה / ארה"ב
שנת יציאה: 2023

לקריאה נוספת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לרשימת תפוצה