נובמבר 8, 2026
ישראלים כיום שואלים את עצמם האם בטוח או לא בטוח לישראלים. וינה הצטיירה לי כעיר בטוחה מאוד. הטבעה העיר רגועה למרות היותה מלאת חיים תוססת, היא מציעה מגוון של אטרקציות תרבותיות, קולינריות הבילוי בחיק הטבע. היא מתאימה ליחידים, זוגות ומשפחות. אנחנו באנו בשביל התרבות והתלהבנו גם מכל היתר, כולל היופי של כל רובע בעיר, הסדר והארגון בתחום התחבורה, והאוכל המצויין.
וינה היא עיר שקל להגיע אליה עם רשימת ציפיות מוכנה מראש: ארמונות, כנסיות, בתי קפה, מוזיקה קלאסית ומוזיאונים עתירי אוצרות. אבל שבוע בעיר הזאת מזכיר שהקסם שלה אינו טמון רק באתרים המפורסמים, אלא גם באופן שבו הם משתלבים בחיי היומיום. בין ביקור ממושך במוזיאון להפסקת קפה, בין נסיעה בתחבורה הציבורית להליכה ברחובות, העיר מציעה שוב ושוב מפגשים לא מתוכננים עם ההיסטוריה ועם ההווה.
הגענו למלון אננס, ששימש לנו בסיס נוח ליציאה אל העיר. לא מלון חדיש או מלבב, אבל ממוקם היטב ולא יקר. כבר ביום הראשון אחר הצהריים, לאחר שהתמקמנו, יצאנו אל מרכז וינה. נתקלנו במזג אוויר שמשי אבל קר מאוד ובאנשים נחמדים שיצאו מגדרם כדי להראות לנו איפה כל דבר נמצא.
קתדרלת שטפנסדום, על צריחיה המחודדים ועל נוכחותה הדומיננטית בלב העיר, הייתה תחנה ראשונה טבעית. סביבה נפרש המרכז ההיסטורי: רחובות מסחריים, חזיתות מפוארות, כיכרות ומבנים שמספרים את סיפורה של עיר שהייתה במשך מאות שנים מרכז של אימפריה.
המשכנו אל בית האופרה, אחד מסמליה המוכרים של וינה, ומשם לארוחת ערב במסעדה ותיקה במרכז.
בערב חיכתה לנו הופעה בארמון אשנבאך. המעבר מן הרחוב אל אולם הקונצרטים היה כמעט מתבקש בעיר שבה המוזיקה אינה רק פרק בספר ההיסטוריה, אלא חלק מן הזהות המקומית. ההופעה משלבת קונצרט, בלט ואופרה. חזרנו למלון בשעה מאוחרת, אחרי יום ראשון שהצליח להכניס אותנו לאווירה הווינאית.
ביום השני יצאנו אל ארמון בלוודר. הביקור בשני חלקיו, העליון והתחתון, היה מן החוויות הבולטות של הטיול.
בלוודר העליון מציע את המפגש המוכר עם יצירות מרכזיות בתולדות האמנות האוסטרית, ובהן עבודותיו של גוסטב קלימט. אבל לא פחות מכך הרשימו אותנו המעבר בין החללים, המבנה הארמוני והקשר בין האמנות לאדריכלות. בבלוודר התחתון מצאנו תערוכות מתחלפות מרתקות, שהעניקו לביקור אופי אחר והוכיחו עד כמה כדאי להקדיש זמן גם לחלק הזה של המתחם.
הגנים שבין שני הארמונות היו הפוגה יפה בין אולמות התצוגה. הם אינם רק תפאורה לארמון, אלא מרחב של ממש, עם שבילים, מזרקות, פסלים ומבט פתוח אל המבנים. לארוחת צהריים עצרנו במסעדת הובר שמול בלוודר התחתון, מקום שהתגלה כמוצלח במיוחד. בהמשך היום קנינו מצלמה לבנצי, ובערב יצאנו לתיאטרון הבורג. כך הפך היום לשילוב אופייני לטיול כולו: אמנות, אוכל, קניות קטנות, תיאטרון ועוד הליכה בעיר.
בערב צפינו בהצגה בתיאטרון הבורגתיאטר, תיאטרון שהוא פנינת אמנות בפני עצמה.
בין ברויגל, רובנס ואמנות מודרנית
במוזיאון לתולדות האמנות אפשר לבלות שעות ארוכות, וגם חמש שעות שבילינו שם אינן מספיקות כדי למצות את אוספיו. המבנה עצמו הוא חלק מן החוויה: גרם המדרגות המפואר, העיטורים, האולמות רחבי הידיים והתחושה שהמוזיאון מבקש להציג לא רק יצירות אמנות אלא גם את עוצמתה של האימפריה שאספה אותן.
הפעם התמקדנו במיוחד בפיטר ברויגל האב ובפטר פאול רובנס. אצל ברויגל, ההתבוננות בציורים היא מסע אל עולם אנושי צפוף ומורכב. הדמויות הקטנות, הפעולות היומיומיות והנוף הרחב יוצרים תמונה חברתית שיש בה הומור, ביקורת, חמלה ולעיתים גם אירוניה. מגדל בבל הוא מן העבודות המפורסמות באוסף, ולא בכדי.
המבנה העצום, שנראה בעת ובעונה אחת מפואר ובלתי אפשרי, ניצב בלב נוף עירוני עשיר בפרטים. ככל שמתקרבים לציור מתגלים עוד ועוד סיפורים זעירים: פועלים, מנופים, פתחים, מדרגות ומאמץ אנושי אדיר שנראה כאילו הוא נועד מראש לכישלון. המגדל אינו רק תיאור של סיפור מקראי, אלא גם הרהור על יומרה, כוח, שאפתנות ועל הפער שבין חזון ליכולת לממשו.
רובנס מציע חוויה אחרת. הציורים שלו גדולים, דרמטיים, מלאי תנועה וצבע. הגוף האנושי תופס בהם מקום מרכזי, והקומפוזיציות נבנות מתוך מתח בין דמויות, מבטים ותנועות. גם כאשר הנושא דתי או מיתולוגי, התחושה היא של עולם גופני וסוער. המפגש בין שני הציירים באותו מוזיאון מדגיש עד כמה שונה יכולה להיות נקודת המבט של אמנים שפעלו בתקופות קרובות יחסית ובמרחב התרבותי האירופי.
ביקור במוזיאון כזה הוא גם שיעור בצניעות. אי אפשר לראות הכול, ולא כדאי לנסות לרוץ בין האולמות רק כדי לסמן וי. עצרנו מול העבודות, חזרנו אל ציורים שכבר ראינו, נתנו לפרטים להתגלות בהדרגה. לעומת זאת, המסעדה במוזיאון הייתה פחות מוצלחת. השניצל שהזמנו היה מלוח וקשה, תזכורת לכך שלא כל חוויה במוסד מפואר עומדת ברמת האוסף שלו.
האלברטינה הציעה מפגש שונה עם האמנות. לצד האוספים והתערוכות, עניין אותנו במיוחד המקום שניתן לאמניות וליוצרות, ובהן גם אמניות יהודיות שפעלו באירופה ונפגעו מרדיפות הנאצים. עצם ההתבוננות ביצירות של נשים בתוך ההיסטוריה הרחבה של האמנות מאפשרת לשאול מי זכתה להיכנס לקאנון, מי נדחקה לשוליים, ואילו סיפורים נותרו מחוץ לתצוגה במשך שנים. העיסוק באמניות יהודיות מוסיף רובד היסטורי ומוסרי: יצירה אמנותית אינה מתקיימת בחלל ריק, והביוגרפיות של היוצרות קשורות לעיתים באופן בלתי נפרד לגורל הקהילות שבתוכן פעלו.
גם מוזיאון לאופולד היה חלק מן המסע האמנותי שלנו. האוסף שלו מזוהה במיוחד עם האמנות האוסטרית של סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, ועם אמנים כמו אגון שילה וגוסטב קלימט. אצל שילה, הקו החד והגוף החשוף יוצרים לעיתים אי נוחות מכוונת. הדמויות אינן מבקשות להיות יפות במובן המקובל; הן נראות פגיעות, מתוחות, בודדות ולעיתים כמעט מתעמתות עם הצופה. לצד העיסוק באמנות, הביקור במוזיאונים האלה מחדד את ההבנה שווינה אינה רק עיר של עבר מפואר, אלא גם מקום שבו התפתחו שפות אמנותיות נועזות ששינו את האופן שבו אנחנו מביטים באדם ובעולם.
הזיכרון היהודי והאחריות ההיסטורית
אחד הביקורים המשמעותיים ביותר מבחינתנו היה במוזיאון וינה. ראינו בעיר מוזיאונים רבים, אבל כאן מצאנו חיבור מיוחד בין הצגת ההיסטוריה לבין מסר עכשווי של סובלנות. המוזיאון אינו מסתפק בסיפור של התפתחות עירונית, של ארמונות, מסחר ותרבות. הוא מתמודד גם עם הפרק האפל של אוסטריה בתקופת הנאציזם ועם שיתוף הפעולה של חלקים מן החברה והמוסדות האוסטריים ברדיפת היהודים.
הצגת האחריות המקומית חשובה במיוחד על רקע הנרטיב ההיסטורי שלפיו אוסטריה הייתה בראש ובראשונה קורבן של גרמניה הנאצית. התצוגה מאפשרת לראות תמונה מורכבת יותר, שבה לצד הכפייה והאלימות היו גם שיתוף פעולה, השתתפות פעילה ואינטרסים של אזרחים ומוסדות. המפגש עם החומרים ההיסטוריים אינו קל, אבל הוא חיוני. הוא מחייב את המבקר להכיר בכך שמשטרים רצחניים אינם פועלים רק באמצעות מנהיגים ומנגנוני שלטון, אלא גם בעזרת אנשים, ארגונים ומערכות שמאפשרים להם לפעול.
מה שהרשים אותנו במיוחד היה שהקריאה לסובלנות אינה מוצגת כתוספת חינוכית מנותקת מן ההיסטוריה. היא נובעת ממנה. באותה קומה שבה נחשפים המבקרים לשיתוף הפעולה עם המשטר הנאצי ולרדיפת היהודים, עולה גם השאלה מה ניתן ללמוד מן העבר ומהי האחריות של החברה בהווה. זהו מסר שאינו מסתפק בהבעת צער על מה שכבר קרה, אלא מבקש לעודד התנגדות לגזענות, להדרה ולשנאת האחר.
העיסוק בזיכרון היהודי נמשך גם מחוץ למוזיאון. ביקרנו בבית הכנסת המרכזי של וינה ובאתרי זיכרון בעיר. בית הכנסת, שנותר עומד לאחר ליל הבדולח בזכות מיקומו בתוך מרקם בנוי של בתי מגורים, הוא עדות יוצאת דופן לקהילה היהודית שהייתה חלק חשוב מחיי העיר. הביקור בו מחבר בין ההיסטוריה הרחבה לבין מקום תפילה ממשי, שחייו נקטעו באלימות אך זכרו ופעילותו נשמרו.
במהלך הטיול הגענו גם לאנדרטת השמות, שבה מונצחים שמותיהם של כ־65 אלף יהודי אוסטריה שנרצחו בשואה. המספר הגדול מקבל משמעות אחרת כאשר הוא מתפרק לשמות של בני אדם. מאחורי כל שם היו חיים, משפחה, עבודה, חברים, תקוות ותוכניות. האנדרטה אינה מאפשרת להפוך את השואה לנתון סטטיסטי בלבד. היא מחזירה אל הזיכרון את היחידים ואת העובדה שכל אחד מהם היה עולם שלם.
הביקורים האלה שינו את האופן שבו ראינו את וינה. לצד היופי האדריכלי, המוזיקה והאמנות, נוכחת בעיר גם ההיסטוריה של קהילה שנמחקה כמעט לחלוטין. דווקא משום שווינה מצטיינת בשימור העבר המפואר שלה, חשוב כל כך שהיא תציג גם את המקומות שבהם העבר הזה מתנגש עם שאלות של אחריות, אשמה וזיכרון.
מוזיאון הטבע, הדנובה ויציאה אל מחוץ לעיר
מוזיאון הטבע של וינה היה תחנה נוספת במסע שלנו בין מוסדות התרבות של העיר. זהו מוזיאון רחב היקף, שמאפשר לנוע בין עולמות שונים של טבע, מדע והיסטוריה של כדור הארץ. גם כאן כדאי להגיע עם זמן ולא להסתפק במעבר מהיר בין האולמות. האוספים מציגים את המגוון העצום של עולם החי והצומח, את התפתחותם של מינים ואת הדרך שבה בני אדם ניסו להבין, למיין ולתעד את העולם שסביבם.
אחד היתרונות של טיול בווינה הוא האפשרות לשלב בין ביקורים עירוניים לבין יציאות קצרות לסביבה. במהלך השבוע נסענו לקלוסטרנויבורג, עיירה שמציעה שינוי אווירה מן המרכז העירוני. הדרך אליה והשהות בה מאפשרות לראות צד אחר של האזור, מעבר לארמונות ולמוזיאונים. אין צורך להפוך כל יציאה כזאת למסלול עמוס. לפעמים עצם ההתרחקות מן המרכז, ההתבוננות בנוף והשהות במקום אחר הן חלק מן החוויה.
גם הדנובה ליוותה אותנו בכמה נקודות לאורך הטיול. עצרנו באזור שוודנפלאץ, סמוך לנהר, והמפגש עם המים ועם המרחב הפתוח היה הפוגה נעימה מן הרחובות הצפופים ומאולמות התצוגה. בהמשך הגענו גם אל אי הדנובה, מרחב פנאי גדול שמציג צד אחר של וינה: עיר שאינה רק מוזיאון פתוח של אדריכלות ואמנות, אלא גם מקום שבו תושבים יוצאים אל הטבע, אל המים ואל השבילים.
כמובן שלא שכחנו כמובן את הפראטר, ואת הגלגל הענק ההיסטורי שלו.
בין היציאות האלה מצאנו זמן גם לאוכל ולבתי קפה. אחת הארוחות המוצלחות הייתה במסעדה הסינית יולי, שהייתה נעימה ולא יקרה. מול הבלוודר התחתון פגשנו את מסעדת הובר הקטנה והמתוקה עם מרקים מצויינים, במוזיאון לתולדות האמנות שנמצא בארמון קסום יש מסעדה מבוקשת מאוד, שם אכלנו צהריים. המרחקים ניו טובים למדי אבל השניצל ממש לא מומלץ. מלוח מאוד וקשה. ניתן לציין לטובה את מסעדת יוזף שליד הכניסה לשנברון, שם אכלנו את השוקולד הכי טעים שאכלנו בווינה.
בתי הקפה והמסעדות אינם רק תחנות תדלוק בין אתרים. הם חלק מן הקצב של העיר, מן האפשרות לעצור, להתבונן באנשים ולתת ליום להתנהל בלי מרוץ תמידי. גם ארוחה פשוטה יכולה להפוך לזיכרון טוב כאשר היא מגיעה בזמן הנכון ובמקום הנכון.
היו גם רגעים פחות מתוכננים: ארוחת ערב בפאב, שיטוט ברחובות לאחר ביקור באתרי זיכרון, והליכות שחיברו בין תחנה לתחנה. אלה אינם בהכרח רגעי השיא שמופיעים במדריכי התיירות, אבל הם אלה שמעניקים לטיול תחושה של חיים ממשיים בעיר. וינה מתגלה לא רק דרך מה שמסמנים על המפה, אלא גם דרך המרווחים שבין האתרים.
ברטיסלבה: מבט מן המצודה אל העיר העתיקה
היציאה לברטיסלבה הוסיפה לטיול ממד אחר. המעבר מווינה לבירת סלובקיה קצר יחסית, אבל התחושה היא של מעבר לעיר בעלת אופי שונה. התחלנו במצודת ברטיסלבה, המתנשאת מעל הדנובה ומעניקה תצפית רחבה על הנהר, על העיר ועל סביבתה. המבנה הלבן והבולט נראה למרחוק, והמרחב שסביבו מאפשר להתעכב, לנשום ולהביט בנוף.
הגנים שבמתחם המצודה היו חלק חשוב מן הביקור. הם מוסיפים למקום ממד נעים ומרווח, ומאפשרים ליהנות מן המיקום הגבוה בלי להסתפק בתצפית בלבד. מן המצודה ירדנו אל העיר העתיקה. המעבר מן הגובה אל הרחובות הצרים יוצר שינוי יפה בקנה המידה: מן המבט הרחב על הנהר והעיר אל חזיתות הבתים, הכיכרות, הסמטאות והפרטים הקטנים.
בעיר העתיקה עברנו בין האתרים המרכזיים שעליהם המליצו לנו: כיכר העיר העתיקה ובניין בית העירייה הישן, שער מיכאל, הרחובות להולכי רגל והפסלים הפזורים במרחב הציבורי. חלק מן הפסלים מפתיעים ומעלים חיוך, והם מעניקים לעיר אופי קליל יותר. לצד המבנים ההיסטוריים יש בברטיסלבה גם תחושה של עיר חיה, שבה התיירות אינה משתלטת לחלוטין על המרחב.
היופי של היום הזה היה דווקא בפשטות המסלול. התחלנו בנקודת תצפית מרשימה, ירדנו בהדרגה אל מרכז העיר, ומשם המשכנו בין האתרים במרחקי הליכה סבירים. לא היה צורך לרוץ ממקום למקום או לנסות לכסות אזורים רבים. ברטיסלבה אינה מתחרה בווינה במספר המוזיאונים או בעושר האוספים שלה, אבל היא מציעה חוויה עירונית אינטימית יותר. היא מאפשרת לבלות כמה שעות בנעימות, להכיר מרכז היסטורי קומפקטי ולחזור עם תחושה שפגשנו עיר נוספת ולא רק יצאנו לטיול צדדי. גם שם ביקרנו באנדרטת הזכרון לשואה יהודי ברטיסלבה.
הדנובה מחברת בין שתי הערים, אך כל אחת מהן מעניקה לנהר תפקיד אחר. בווינה הוא חלק ממרחב עירוני רחב, של תחבורה, פנאי ופארקים. בברטיסלבה הוא נוכח כחלק מן הנוף הנשקף מן המצודה וכגבול פתוח שמזכיר את הקשר של העיר למרחב האירופי שסביבה.
שוק הפשפשים, אור וזיכרון
היום האחרון של הטיול כלל כמה תחנות שהשלימו את התמונה. התחלנו בשוק הפשפשים הסמוך למלון. שווקים כאלה הם דרך טובה לפגוש עיר מחוץ למסלול המוזיאונים הרשמי. בין דוכנים של חפצים ישנים, פריטים שימושיים, מזכרות ואוספים פרטיים אפשר לדמיין את סיפוריהם של החפצים ואת האנשים שהחזיקו בהם. לא תמיד צריך לקנות משהו. לעיתים די בשיטוט ובהתבוננות כדי להרגיש את המרקם המקומי.
בהמשך ביקרנו באלברטינה, והמשכנו אל אי הדנובה. החזרה אל הנהר אחרי ימים של מוזיאונים ואתרים היסטוריים הייתה כמעט הכרחית. המרחב הפתוח, המים והשבילים יוצרים קצב אחר, ומאפשרים לסיים את היום בלי להוסיף עוד אולם תצוגה לרשימה. בערב קינחנו בפסטיבל האורות המרהיב והמומלץ מאוד, שהוסיף לעיר שכבה חזותית עכשווית. מבנים ומרחבים עירוניים הפכו למשטחים של אור ודימוי, וההליכה ביניהם הייתה חוויה שונה מן המפגש המסורתי עם האדריכלות הווינאית.
אבל לצד האורות והצבעים, נותר בזיכרון גם הביקור באנדרטת השמות. אחרי ימים שבהם ראינו יצירות אמנות, ארמונות וכנסיות, העמידה מול שמות הנרצחים החזירה את הטיול אל השאלה מה נשאר מן העבר וכיצד אנחנו בוחרים לזכור אותו. העיר יכולה להציג את עצמה דרך הישגיה התרבותיים, אך היא נמדדת גם בנכונותה להכיר בפרקים הקשים של ההיסטוריה שלה.
במהלך השבוע למדנו שאי אפשר להכיר את וינה באמצעות רשימת אתרים בלבד. יש בה אוספים שאפשר להקדיש להם ימים, תיאטראות ואולמות קונצרטים, בתי קפה, מסעדות, שווקים, מרחבים ירוקים ואתרים שמחייבים עצירה ומחשבה. לצד אלה, ברטיסלבה הוסיפה לטיול פרק קצר אך משמעותי, והדנובה חיברה בין המקומות השונים והעניקה למסע רצף גיאוגרפי וגם סמלי.
חזרנו עם זיכרונות של ציורים, גנים, מבנים, הצגות, ארוחות ונופים. אבל אולי יותר מכול נשארה התחושה שהטיול היה מפגש בין יופי לבין זיכרון, בין תרבות גבוהה לבין חיי היומיום, ובין עבר מפואר לבין שאלות שאי אפשר להשאיר מאחור. וינה היא הרבה מעבר לגלויה. היא עיר שמתגלה בהדרגה, למי שמוכן להקדיש לה זמן, לעצור, להביט ולהקשיב.
צילום סטילס: אביבה רוזן
צילום וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©