יהלומים בקולנוע

★★★★½

יהלומים: סרט על נשים, על קולנוע ועל האשליה שכולנו בוחרים להאמין בה

"יהלומים" של הבמאי האיטלקי פרזן אוזפטק שמשכו כשעתיים ורבע מזמין אותנו אל מאחורי הקלעים של יצירה קולנועית, אך במקום לפרק את הקסם הוא דווקא מעצים אותו.

על הבמאי: פרזן אוזפטק נולד בשנת 1959 באיסטנבול, טורקיה, ועבר בגיל 17 לרומא, שם למד קולנוע, היסטוריה של האמנות ותיאטרון. לאחר שנים כעוזר במאי פרץ ב 1997 עם הסרט "חמאם", ומאז הפך לאחד היוצרים החשובים בקולנוע האיטלקי. סרטיו עוסקים במשפחה, בזהות, באהבה וביחסים אנושיים, ובמרכזם ניצבות לרוב דמויות נשיות חזקות. הוא ידוע בסגנונו החזותי המוקפד, בצילום עשיר ובעיצוב אמנותי מרשים, וכן בנאמנותו לאנסמבל קבוע של שחקנים ושחקניות. לצד עבודתו בקולנוע הוא גם סופר ובמאי אופרה, וסרטיו זכו להצלחה מסחרית ולפרסים רבים באיטליה ובעולם.

הסרט "יהלומים" דרמה אנושית עשירה, רבת דמויות, המצולמת לעילא, שמצליחה להיות גם מחווה לנשים, גם הצהרת אהבה לקולנוע וגם סרט מרגש בפני עצמו.

זהו אחד הסרטים המעניינים שנעשו בתקופה האחרונה. אוזפטק בוחר לספר סיפור אינטימי על אנשים, על מלאכת כפיים, על יצירה ועל מערכות יחסים. התוצאה מרתקת לכל אורכה.

סרט שעושה לצופים תעלול קולנועי

הדבר הראשון שמסקרן ב"יהלומים" הוא המבנה שלו.
סיפור המסגרת עוסק בבמאי המזמין לביתו את כל השחקניות שעבדו איתן לאורך הקריירה שלו, ולצדן כמה שחקניות שעדיין לא זכה לעבוד איתן.

הן יושבות סביב שולחן, משוחחות, צוחקות, אוכלות, והוא מספר להן על הסרט החדש שהוא מתכנן לביים. כבר מהרגע הראשון ברור שמדובר בסרט על עשיית סרט.
אבל כאן מגיע הטריק הראשון של אוזפטק.

כולנו יודעים שסרט הוא אשליה. אנחנו יודעים שהשחקנים נכנסים לדמויות, שהכול מבוים, שהסצנות מצולמות שוב ושוב. ובכל זאת, כאשר הסרט עשוי היטב, אנחנו שוכחים את כל זה ומאמינים למה שמתרחש על המסך.

ב"יהלומים" האשליה הופכת למשחק מודע. אנחנו יודעים שאנו צופים בסרט שנולד מתוך סרט אחר, ובכל זאת אנחנו נשאבים לחלוטין אל העלילה, כיוון שהיא מרתקת ובגלל המשחק האמין והחזק.

הטריק השני מתוחכם אפילו יותר. הבמאי מופיע לאורך הסרט עוד כמה פעמים, בדרך כלל סביב אותו שולחן עם השחקניות, אבל אנחנו כמעט אף פעם לא רואים אותו מביים. אין הוראות משחק, אין חזרות, אין צעקות של "אקשן" או "קאט". במקום לראות כיצד הסרט נוצר, אנחנו פשוט מוצאים את עצמנו כבר בתוכו.
זהו מהלך קולנועי אלגנטי שמטשטש לחלוטין את הגבול בין המציאות לבין הבדיון.

כל אישה היא יהלום

הסיפור המרכזי מתרחש ברומא של שנות השבעים בבית מלאכה קטן ומפורסם לתלבושות קולנוע. המקום מנוהל בידי שתי אחיות, שכל אחת מהן שונה לחלוטין באופייה. השנים יצרו ביניהן מרחק רגשי, אך העבודה המשותפת מחייבת אותן להמשיך לתפקד זו לצד זו.

סביבן מתקבצת קבוצה גדולה של נשים, שלכל אחת מהן עולם פנימי משלה.
יש אישה שנאלצת להביא את בנה הקטן לעבודה משום שאין לה כסף למסגרת שתשמור עליו.
יש אישה הסובלת מאלימות מצד בעלה.
יש אחיינית צעירה שנמלטת מהמשטרה ומוצאת מקלט בין מכונות התפירה.
יש נשים מבוגרות וצעירות, רווקות ונשואות, מצליחות ומדוכאות.

לכאורה מדובר באוסף של סיפורים קטנים, אבל אוזפטק מצליח לטוות מהם פסיפס אנושי עשיר. כל אחת מהדמויות נושאת מטען משלה, תקוות משלה ופצעים משלה.

כאן גם מתבררת משמעות שמו של הסרט.
היהלומים אינם רק אבני החן. היהלומים הם הנשים עצמן.
כל אחת מהן נוצצת בדרך אחרת. כל אחת מהן ייחודית. גם אם החברה אינה מבחינה בכך, הסרט מקפיד להאיר כל אחת באור משלה.

התלבושות מספרות את הסיפור

למרות הדרמות האישיות, קשה להתעלם מהאהבה הגדולה של הסרט לעולם התלבושות.
מעט מאוד סרטים מעניקים כבוד כה גדול למי שעובדים מאחורי הקלעים. אוזפטק מתעכב על כל שלב בתהליך היצירה. גזירת הבדים, התפירה, הרקמות, המדידות וההתאמות הופכים כמעט לריקוד כוריאוגרפי.
זוהי גם אמירה על עולם הקולנוע כולו.

הכוכבים זוכים בדרך כלל לכל תשומת הלב, אבל היופי שאנו רואים על המסך נולד בזכות אינספור בעלי מקצוע שכמעט אינם זוכים להכרה.

במובן הזה "יהלומים" הוא מכתב אהבה לא רק לשחקניות אלא גם לתופרות, למעצבות, לצבעיות, למלבישות ולכל מי שיוצרים את הקסם מאחורי הקלעים.

צילום שהוא יצירת אמנות

אחד ההישגים הגדולים ביותר של הסרט הוא הצילום.
יש בו פריימים שנחרטים בזיכרון.
הרגע המרשים ביותר מגיע כאשר שתי האחיות יוצאות מן המפעל אל הרחוב. מאחוריהן מתנוסס גרפיטי עצום של נשים חזקות. מצד אחד ניצבות הדמויות עצמן, שנושאות עימן שנים של כאב, מריבות וגעגועים. מצד אחר מתנשאות מעליהן הדמויות המצוירות, כמעט כמו אלות מודרניות.
זהו פריים שמצליח לומר הכול בלי מילים.

גם לאורך הסרט כולו הצילום מרהיב. התאורה החמה, הצבעוניות העשירה והקומפוזיציות המדויקות הופכות כמעט כל סצנה לתמונה שאפשר היה למסגר ולתלות על הקיר.

האסתטיקה אינה רק קישוט. היא משרתת את הרגש ואת הסיפור, ומעניקה לסרט כולו תחושת יוקרה ואנושיות בעת ובעונה אחת.

סרט ארוך שמצדיק את אורכו

אורכו של הסרט, כ136 דקות, עלול להרתיע חלק מהצופים.
ואכן, יש רגעים שבהם נדמה שאפשר היה לקצר מעט את העלילה. מספר הדמויות רב, וחלק מן הסיפורים אינם מגיעים למיצוי מלא.

אבל באופן מפתיע, התחושה הכללית היא שהסרט מצליח להחזיק את הקשב כמעט לכל אורכו. הסיבה פשוטה. בכל פעם שנדמה שהעלילה נרגעת, מתגלה קונפליקט חדש, מערכת יחסים חדשה או סוד נוסף מן העבר.

השילוב בין משחק מצוין, בימוי רגיש, צילום עוצר נשימה ותסריט שיודע לעבור בין הומור, כאב ותקווה, הופך את "יהלומים" לחוויה קולנועית עשירה במיוחד.

בסופו של דבר זהו סרט על נשים, מאוד שונות זו מזו ובכל זאת יודעות להתאחד ולתמוך. וזהו גם סרט על כל מי שעוסק ביצירה. הוא מזכיר שכל יצירת אמנות נוצרת בזכות אנשים שאינם תמיד זוכים לעמוד באור הזרקורים. הוא מזכיר שהקולנוע הוא אשליה, אבל גם שהאשליה הזאת מסוגלת לחשוף אמיתות עמוקות מאוד על החיים.

אוזפטק יצר כאן אחת היצירות האישיות והבשלות ביותר שלו. סרט שמצליח להיות אינטלקטואלי אך נגיש, מתוחכם אך מרגש, יפהפה מבחינה חזותית ובעיקר אנושי מאוד.

שם הסרט: יהלומים (Diamanti)
בימוי: פרזן אוזפטק
תסריט: פרזן אוזפטק, אליזה קסרי, קרלוטה קוראדי
צילום: ג'אן פיליפו קורטיצ'לי
מוזיקה: ג'וליאנו טביאני, כרמלו טראביה
עיצוב תלבושות: סטפנו צ'יוטי
בהשתתפות: לואיזה רניירי, יסמין טרינקה, אלנה סופיה ריצ'י, קסיה סמוטניאק, מרגריטה בוי ואנסמבל גדול של שחקניות איטלקיות.