יוני 20, 2026
היום, עם פטירתו של יעקב אגם, עולם האמנות הבינלאומי והתרבות הישראלית איבדו לא רק יוצר פנומנלי, אלא את אחד המהפכנים הגדולים ביותר של התפיסה החזותית. אגם הלך לעולמו זמן קצר לאחר שזכה להכרה החשובה ביותר במולדתו, פרס ישראל בתחום האמנות הפלסטית לשנת 2026, ציון דרך מרגש המהווה חותם רשמי למורשת שכולה תנועה, השתנות מתמדת וערעור על המוחלט.
בשנים האחרונות עלה בחלקי הכבוד לקחת חלק בפתיחת תערוכות במוזיאון אגם בראשון לציון בנוכחותו. באחת הפעמים הללו אף זכיתי לשבת ממש לצידו, ובמרחק נגיעה יכולתי לחוש ברוחו הצעירה והשובבה אשר לא דעכה לרגע, אפילו בגילו המופלג, כשהוא כבר היה בן למעלה מ-95. אגם לא היה רק אמן של פילוסופיה מופשטת ומתמטיקה חזותית, הוא היה איש של שמחה חיונית ופשוטה. הוא תמיד נהג לחלל לנו בחלילו המפורסם, צלילים שנישאו בחלל המוזיאון והזכירו לכולנו את הילד הנצחי שבו, אדם ששמח עמנו וחגג את החיים בכל נשימה.
במשך כמעט מאה שנות חיים, אגם לא רק צימרר ושימח את עיניהם של מיליוני צופים ברחבי הגלובוס; הוא שינה מן היסוד את הגדרת היחסים שבין המבקר לבין היצירה. בעולם שבו אמנות נתפסה לעיתים קרובות כחפץ קפוא, מוזיאלי וסטטי, אגם הכניס את הממד הרביעי: הזמן. היום, כאשר הוא עובר אל הנצח, עבודותיו ממשיכות לנוע, להשתנות ולהיוולד מחדש עם כל צעד של צופה במרחב. זהו אינו הספד על אמן שנעצר, אלא חגיגה של חיים שהפכו ליצירה קינטית בלתי נגמרת.
יעקב אגם נולד בשנת 1928 בראשון לציון בשם יעקב גיבשטיין. הוא צמח מתוך חולותיה של המושבה הקטנה דאז, בבית שבו נשמעו זמירות שבת לצד קולותיה של ארץ ישראל המנדטורית ההולכת ונבנית. כבן לרב יהושע גיבשטיין וליוכבד קנדל גיבשטיין, ואח למשפחה ברוכה בת שבעה ילדים, אגם יקח עמו את המטען הרוחני הזה לכל מקום אליו יגיע בעולם.
הסביבה הדתית שבה גדל לא הייתה עבורו מחסום, אלא דווקא נקודת הזינוק לפילוסופיה האמנותית שלו. ביהדות, אלוהים אינו מיוצג על ידי פסל או תמונה קפואה, כפי שנאמר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". אגם הבין את הציווי הזה לא כאיסור על היצירה, אלא כדרישה לחפש את המוחלט דווקא מתוך השינוי והתנועה.
הקבע מול השינוי: הבית הדתי לימד אותו שהמציאות היא זרם מתמיד, והאמת אינה נמצאת במצב הסטטי אלא ברוח החיים המניעה אותו.
מהטקסט אל החזות הטקסטואלית: המעבר מהעולם הרבני והטקסטואלי של אביו אל השפה החזותית לא היה ניתוק, אלא תרגום חזותי של מושג ההתהוות היהודי, "אהיה אשר אהיה".
כדי להפוך את הרעיונות המופשטים הללו לחומר, אגם יצא למסע לימודים שחיבר בין מזרח ומערב, בין שורשיות מקומית למודרניזם רדיקלי.
בבית הספר בצלאל בירושלים פגש אגם את מרדכי ארדון, מהציירים החשובים בישראל, שהיה בעצמו תלמיד הבאוהאוס. ארדון זיהה את הניצוץ הלא קונבנציונלי של תלמידו הצעיר. הלימודים בירושלים של אותם ימים היו חיפוש מתמיד אחר זהות: כיצד יוצרים אמנות שהיא גם מחוברת לנוף, לכלל ההיסטוריה ולילודה הישראלית, אך גם מתכתבת עם העולם הגדול? עבור אגם, הייתה זו התחנה הראשונה בגיבוש שפה עצמאית שאינה נשענת על חיקוי הטבע, אלא על חוקיות פנימית משלה.
התחנה הבאה הייתה קריטית במיוחד: ציריך. שם למד אגם אצל יוהנס איטן, מהדמויות המרכזיות והמשפיעות ביותר של תנועת הבאוהאוס הגרמנית ומפתח תורת הצבעים המודרנית. איטן העניק לאגם את הכלים המדעיים והמבניים: תפיסה מערכתית של החלל, הבנה הנדסית של קומפוציזיה וצבע, והחיבור הבלתי נפרד בין אמנות, ארכיטקטורה ופונקציונליות.
כאשר הגיע לפריז בתחילת שנות החמישים, אגם כבר החזיק בראייה מגובשת. בבירה הצרפתית, שהייתה מרכז האוונגרד העולמי, הוא נחשף לדיונים הסוערים על מופשט גיאומטרי. אך בעוד אחרים הסתפקו בציור צורות על בד, אגם החליט להעניק לצורות הללו חיים משל עצמן.
יעקב אגם ייזכר לדורות כאחד האבות המייסדים של האמנות הקינטית וזרם האופ ארט. פריצת הדרך שלו התבססה על ההבנה שהעין האנושית אינה מצלמה פסיבית, אלא שותפה פעילה ביצירת המשמעות.
העיקרון המרכזי בעבודותיו של אגם פשוט להבנה אך מורכב לאין שיעור לביצוע: היצירה אינה אובייקט, היא מערכת של מצבים. בעבודותיו הקינטיות, אין רגע אחד שבו התמונה סגורה או גמורה. אם הצופה עומד במקומו ללא תנועה, היצירה קופאת; רק כאשר הצופה מתחיל ללכת, להניע את ראשו או לשנות זווית, היצירה מתעוררת לחיים. בכך, אגם הפך את הצופה מצרכן פסיבי של תרבות ליוצר שותף. האמנות שלו מתרחשת ברווח שבין העין, התנועה והזמן.
במסגרת חיפושיו אחר דרכים חדשות לשילוב זמן ותנועה במשטח הדו ממדי, פיתח אגם את האגמוגרף. טכניקה זו משתמשת במשטח בעל קיפולים משולשים קבועים, עליהם מודפסים או מצוירים דימויים שונים משני צדדיו. התוצאה היא קסם חזותי: תוך כדי הליכה על פני היצירה, דימוי אחד מתפוגג בצורה חלקה והופך לדימוי אחר לחלוטין. האגמוגרף הפך לסימן ההיכר הבינלאומי שלו והרחיב את הדיון התיאורטי על היחס בין קולנוע, ציור ופיסול.
אגם האמין שאמנות אינה צריכה להיות סגורה בין קירותיהם של אספנים עשירים בלבד. היא שייכת לרחוב, להמון, לחיי היום יום. גישה דמוקרטית זו הובילה אותו ליצור כמה מהאלמנטים האדריכליים והסביבתיים המפורסמים בעולם, יצירות שחלקן עברו שינויים מרחיקי לכת בדיוק כמו הפילוסופיה הקינטית שלו.
עבור הציבור הישראלי, אגם מזוהה בראש ובראשונה עם מזרקת מים ואש בכיכר דיזנגוף שבלב תל אביב, אשר נחנכה בשנת 1986. בגלגולה המקורי על הכיכר המוגבהת, היצירה הייתה מיצוי מזוקק של תנועה עירונית מתמשכת, המשלבת מים זורמים, להבות אש, מוזיקה וגלגלי שיניים מכניים בצבעים עזים. עם השנים, במסגרת הנמכת הכיכר והחזרתה למפלס הרחוב, המזרקה פורקה וחזרה למרכז המרחב הציבורי המחודש. כיום היא מתמקדת בעיקר באלמנטים הויזואליים של המים והצבע, ועל אף שהמנגנונים המקוריים של האש והמוזיקה אינם פעילים עוד כפי שהיו בעבר, היא נותרה סמל פועם של אמנות במרחב הציבורי.
לאורך עשרות שנות פעילותו, הטביע אגם את חותמו במקומות רבים נוספים. בצרפת הוא עיצב את הסלון של נשיא צרפת ז'ורז' פומפידו בארמון האליזה, יצירה אשר מוצגת כיום במרכז פומפידו בפריז, וכן את המזרקה המונומנטלית ברובע לה דפאנס. בארצות הברית וברחבי העולם הוא הציג תערוכות רטרוספקטיבה ענקיות במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק ובמוזיאונים מובילים בטוקיו, אמסטרדם ודרום אמריקה. בישראל הוא יצר קירות אמנותיים במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, בבתי מלון מובילים ובמוסדות אקדמיים, בהם היצירות נטמעות בארכיטקטורה והופכות לחלק מהשגרה היומית של העוברים והשבים.
בשנת 2017 נסגר מעגל יפהפה בחייו של האמן. בעיר הולדתו, ראשון לציון, נפתח מוזיאון אגם, מוסד ייחודי שתוכנן ועוצב בשיתוף פעולה הדוק עמו, כדי לשמש בית למאות מעבודותיו וכהרחבה פיזית של תפיסת עולמו.
הביקור במוזיאון אגם אינו דומה לשום חוויה מוזיאלית סטנדרטית. המבנה האדריכלי עצמו משתתף בחוויה: אין בו כמעט קירות ישרים או מסלולים ליניאריים כפויים. המבקרים מוזמנים לעלות ולרדת ברמפות, להביט ביצירות מלמעלה, מלמטה ומצדדים שונים. התנועה החופשית הזו עומדת בניגוד מוחלט לתפיסה המוזיאלית המסורתית של מבט סטטי על יצירות סגורות.
בשנים האחרונות, המוזיאון השכיל לשלב בין המורשת הקינטית המקורית של אגם לבין טכנולוגיות דיגיטליות חדישות, מיצבי מציאות רבודה ומדיה אינטראקטיבית. בכך הוכיח אגם, גם בעשור התשיעי והעשירי לחייו, שהשפה החזותית שפיתח בשנות החמישים רלוונטית ומתאימה לעידן הדיגיטלי בצורה מושלמת, שכן שתי השפות מבוססות על דינמיות ועל חוויית משתמש משתנה.
יעקב אגם השאיר אחריו עולם עשיר יותר, צבעוני יותר ובעיקר פתוח יותר לפרשנויות. הוא זכה לאורך הקריירה הארוכה שלו באינספור תארים רשמיים, כולל עיטורי כבוד מממשלת צרפת, תוארי דוקטור לשם כבוד ממוסדות אקדמיים מובילים, וכאמור, פרס ישראל לאמנות פלסטית לשנת 2026, פרס שהיה עבורו הוקרה עמוקה ומחבקת מצד המדינה שבה נולד וממנה שאב את השראתו הרוחנית.
אגם נהג לומר כי המציאות היא לא מה שאנחנו רואים, אלא מה שקורה בינינו לבין מה שאנחנו רואים. השפעתו חורגת בהרבה מגבולות הציור והפיסול הקלאסיים. הרעיונות שלו על הצופה המשתתף הזינו דורות של מעצבים, אדריכלים, מתכנתי ממשקי משתמש ואמני מדיה דיגיטלית. הוא לימד אותנו שאין אמת חזותית אחת, שכל אדם מביא עמו זווית ראייה ייחודית, וששינוי אינו דבר שיש לירוא מפניו אלא חוק הטבע היפה והחיוני ביותר של הקיום.
מחר היתה אמורה להפתח תערוכה של יצירותיו בגלריה מאירוב בחולון, על ידי תלמידו איציק מבורך שמונה לאחרונה לאוצר הראשי של מוזיאוני חולון. לצערנו במקום שהתערוכה תהיה לכבודו ובנוכחותו, היא תהיה תערוכה לזכרו.
יעקב אגם הלך היום לעולמו, אך הקינטיקה שלו לעולם לא תיעצר. בכל פעם שילד ירוץ סביב יצירה שלו בראשון לציון, בכל פעם שעובר אורח יטה את ראשו מול אגמוגרף בפריז, ובכל פעם שהמים יזרמו בתל אביב, רוחו של אגם תמשיך לנוע, להשתנות, ולהיות חיה ופועמת בינינו.
מוזיאון אגם מרכין ראש עם לכתו של האמן, שהקדיש את חייו ליצירה חדשנית ששינתה את פני האמנות המודרנית והשפיעה על דורות של אמנים ברחבי העולם.
ראש עיריית ראשון לציון, עירו של אגם, רז קינסטליך מסר: אנו אבלים היום על לכתו של יעקב אגם ז"ל – בן העיר, חתן פרס ישראל, ואחד האומנים הגדולים, המשפיעים ופורצי הדרך של מדינת ישראל והעולם.לאורך שנות עבודתו, אגם ז"ל מתח את גבולות האמנות הפלסטית כפי שהיתה מוכרת, חידש את שפת האמנות הקינטית ויצר שפה אמנותית ייחודית ששילבה תנועה, שינוי ונקודת מבט מתחלפת של הצופה. למדנו ממנו שהמציאות אינה קבועה אלא משתנה בהתאם לאופן שבו אנו בוחרים להתבונן בה. היום, אותה תנועה שכל כך אפיינה את חייו ואת עבודתו, נעצרת וראשון לציון מרכינה ראש בפני אומן דגול שצמח ויצר בה והיה לאמן בינלאומי שעבודותיו מוצגות בכל רחבי העולם. אומן שאף זכה בפרס ישראל בגיל 97 על חדשנותו ותרומתו ארוכת השנים לאומנות. אני גאה בכך שיעקב אגם ז"ל היה תושב העיר וגאה לא פחות בכך שהקמנו איתו את מוזיאון אגם שהראה לו עוד בחייו כמה אהבנו והערכנו אותו. מוזיאון אגם ימשיך להיות פנינה עירונית שתנציח את פועלו וחזונו ותאפשר לדורות הבאים ללמוד, לחוות ולהוקיר את אחד הגדולים שצמחו פה. אני שולח תנחומים למשפחתו היקרה, לחבריו ולכל אוהבי האמנות בארץ ובעולם.
רות מקבי, מנהלת ואוצרת ראשית, מוזיאון אגם אומרת: "יעקב אגם היה מן האמנים הנדירים שהצליחו לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים אמנות. הוא לא רק יצר יצירות, הוא יצר דרך חדשה להתבונן בעולם. עבורו, התנועה, הזמן וההשתנות היו לב היצירה, והצופה היה שותף פעיל בהשלמתה. מוזיאון אגם הוא התגשמות חזונו. הוא נולד מתוך שותפות יוצאת דופן בין יעקב אגם לבין עיריית ראשון לציון, עיר הולדתו, מתוך אמונה שיצירתו ראויה לבית קבע בינלאומי שימשיך להאיר את מורשתו לדורות הבאים. בכל יום מחדש אנו רואים כיצד חזונו ממשיך לעורר השראה בקרב ילדים, חוקרים, אמנים ומבקרים מהארץ ומהעולם.אנו רואים שליחות בהמשך שימור יצירתו, במחקר, בחינוך ובהנגשת מורשתו, כדי שרוח החדשנות, הסקרנות והאופטימיות שאפיינה אותו תמשיך לפעום גם בעתיד." בשם צוות מוזיאון אגם והעיר ראשון לציון, אנו משתתפים בצערם העמוק של בני משפחתו, חבריו, וכל אוהבי האמנות בישראל ובעולם.יהי זכרו ברוך.
יהי זכרו ברוך ומלא צבע ותנועה.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
ת.נ.צ.ב.ה…השתבח שמו שזכה באריכות ימים עד 98…כך זכה לכבוד שלפני שנה בגיל 97 קיבל את פרס ישראל…וכל הכבוד לעיריית ראשל"צ שהעניקה לו כבוד ובנתה לו מוזיאון .ממש לא מובן מאליו בישראל .