כשהכל מתנהל כסדרו, תיאטרון מתחת לגג, ברלין

Home תיאטרון כשהכל מתנהל כסדרו, תיאטרון מתחת לגג, ברלין
כשהכל מתנהל כסדרו, תיאטרון מתחת לגג, ברלין
תיאטרון

כשהכול מתנהל כסדרו: מבט אל האנשים שמאחורי הרוע הנאצי

ביקורת על ההצגה „… dass alles seine Ordnung hat” בתיאטרון Theater unterm Dach בברלין

מאת אלון רוזן

איך הופכים אנשים רגילים למבצעי פשעים נוראים? האם מדובר באנשים שהיו רעים מלכתחילה, בסדיסטים, או אולי באנשים שבחרו לא לשאול שאלות, מילאו פקודות, ביקשו להתקדם בקריירה והשתלבו במערכת שהפכה את הרצח לפעולה מאורגנת ושיטתית?

אלה השאלות הקשות שמציבה ההצגה „… dass alles seine Ordnung hat”, פרי יצירתן של סוזי קלאוס ואסטריד אנדרווייט, המוצגת בתיאטרון Theater unterm Dach בברלין.

ההצגה עוסקת בגרמניה בשנים 1933–1945 ומתמקדת באנשים שהיו חלק ממנגנון הפשעים של המשטר הנאצי.

אין כאן ניסיון להציג את ההיסטוריה רק דרך המנהיגים הגדולים או דרך שמותיהם של הפושעים הידועים ביותר. במקום זאת, היוצרות מבקשות להתקרב אל האנשים שמילאו את התפקידים השונים במערכת: נשים שהיו חלק מהתנועה הנאצית, פקידים, אנשי מנהלה ואנשי אס־אס.

אנשים שהיו להם חיים פרטיים, שאהבו לבלות, לשחק, לשתות ולנהל שיחות, ובאותו זמן היו מעורבים במערכת של רדיפה, גירוש ורצח.

איסוף העדויות

החומר שממנו נבנתה ההצגה מרשים בהיקפו ובמקורותיו. מדובר במונטאז' המשלב טקסטים שנכתבו במיוחד עבור ההצגה עם עדויות של עדי ראייה, לצד ביוגרפיות, יומנים, מסמכים היסטוריים, ראיונות והקלטות מקוריות.

אחת הבחירות החשובות של היוצרות היא לתת מקום גם לקולם של המבצעים עצמם. אנחנו שומעים אדם ששירת באושוויץ ומספר על תפקידיו ועל מה שהתרחש במחנה.

הוא מתאר את שגרת העבודה שלו, את הפקודות שקיבל ואת היחס שלו לאסירים. כשהוא נשאל על ההמתות בגז, הוא אינו יכול להכחיש שהן התקיימו, ומדבר גם על הקרמטוריומים ועל פירוקם לקראת סוף המלחמה.

העדויות האלה קשות במיוחד משום שהשפה שבה משתמשים הדוברים נשמעת לעיתים כמעט יומיומית. אנשים מתארים מעשים נוראים באמצעות ביטויים מנהליים, כאילו מדובר בעבודה רגילה.

בני אדם הופכים למספרים, ליחידות שיש להעביר ולרשימות שיש לנהל. דווקא המרחק בין השפה השגרתית לבין משמעות המעשים יוצר את אחד הרגעים המטלטלים בהצגה. אין צורך להוסיף דרמה מלאכותית. המציאות עצמה קשה מספיק.

סוגי האנשים

אחת השאלות המרכזיות שההצגה מעוררת היא אם אפשר לנסות להבין את המבצעים בלי להצדיק אותם. בעיניי, זו שאלה חשובה, ואולי גם אחת התרומות המרכזיות של היצירה.

לא כל מי שפעל במערכת הנאצית היה אותו סוג של אדם. היו סדיסטים שנהנו מהאלימות, היו אנשים שהאמינו באידיאולוגיה הנאצית, והיו גם מי שהסתתרו מאחורי תפקידים משרדיים, מילאו הוראות וניסו לשכנע את עצמם שאין להם אחריות אישית.

אבל העובדה שאדם לא רצח במו ידיו אינה הופכת אותו לחף מאחריות. גם מי שניהל כספים שנלקחו מהקורבנות, טיפל ברישומים או סייע להפעלת המנגנון היה חלק ממנו.

ההצגה אינה מסתפקת בשאלה מי היו האנשים האלה. היא מבקשת לברר כיצד הם הגיעו למצב שבו יכלו לחיות חיים שנראו להם רגילים, בזמן שמסביבם התרחשה השמדה שיטתית.

השילוב בין קטעי העדות לבין דמויותיהן של שתי נשים מבוגרות, המספרות על נעוריהן, על ההתלהבות מהתקופה החדשה ועל הרצון להשתייך ולהתקדם, מדגיש את הסכנה שבקונפורמיות, בציות ובוויתור על שיקול הדעת האישי.

אני מעריך מאוד את עבודתן של שתי השחקניות, סוזי קלאוס ואסטריד אנדרווייט. שתיהן עושות עבודה מצוינת, הן מבחינת הנוכחות הבימתית והן מבחינת היכולת להחזיק חומר מורכב, תיעודי ולא פעם קשה מאוד.

ניכר שהן השקיעו עבודה רבה בתחקיר ובהכרת המקורות. הן אינן מסתפקות בהקראה של מסמכים או בהצגת דמויות היסטוריות. הן מנסות להבין את האופן שבו אנשים אלה דיברו, חשבו והציגו לעצמם את מעשיהם. דווקא משום שהחומר מבוסס בחלקו על עדויות אמיתיות, האחריות המוטלת על השחקניות גדולה במיוחד.

תיאטרון בובות וצילום

מרכיב מעניין נוסף הוא השימוש בתיאטרון בובות ובאמצעים חזותיים. הבובות, שיצרה יהודית מלר (Judith Mähler), משתלבות בשפה הבימתית ומוסיפות לה ממד אמנותי מיוחד. גם הצילומים של עמית אדלמן (Amit Edelman) תורמים לעולם החזותי של היצירה.

השימוש באמצעים האלה אינו רק קישוט או ניסיון להפוך את הנושא לנגיש יותר. הם יוצרים מרחק מסוים מהעדויות, ובו בזמן מאפשרים להתבונן בדמויות ובמנגנון שהן מייצגות מזווית אחרת. גם התאורה והמעברים בין הסצנות תורמים לבניית עולם שבו הזיכרון ההיסטורי וההתבוננות בהווה נפגשים.

אחד הרעיונות המקוריים בהצגה הוא שילוב דמות של חייזר וההתייחסות לתקליט המוזהב שנשלח לחלל עם גשושית המחקר וויאג'ר.

התקליט נושא עמו קולות, מוזיקה, ברכות בשפות שונות וצלילים המייצגים את החיים על פני כדור הארץ. החייזר מגיע לכדור הארץ, פוגש בני אדם ומנסה להבין את העולם שאליו הגיע.

כולנו חלק מאותו עולם

המסגרת הזאת יוצרת ניגוד מעניין בין הרעיון של האנושות כקהילה אחת, שמגיעה מאותו כוכב, לבין ההיסטוריה האנושית, שבה בני אדם הפכו בני אדם אחרים לאויבים, שללו מהם את זכויותיהם ורצחו אותם.

במיוחד נגע בי הרעיון שאנחנו, בני האדם, שייכים לאותו עולם. כולנו חלק מאותו כוכב. דווקא מול הרעיון האוניברסלי הזה, הסיפור על אושוויץ ועל המנגנון הנאצי מקבל משמעות נוספת. החייזר, שמביט באנושות מבחוץ, מאפשר לנו להתבונן בעצמנו מחדש. זהו פתרון בימתי מעניין שממסגר את ההצגה כולה בזווית ראייה שונה.

 

אני חושב שחשוב במיוחד להציג את ההצגה הזאת בפני בני נוער. היא מיועדת לצופים מגיל 13 ומעלה, ובצדק. לימוד השואה אינו יכול להסתכם בתאריכים, במספרים ובשמות של מחנות ריכוז והשמדה.

חשוב לא פחות לדבר על האנשים שאפשרו את קיומו של המנגנון, על הבחירות שלהם, על הציות ועל האופן שבו חברה שלמה יכולה להתרגל למציאות בלתי אנושית.

למרבה הדאגה, יש מקומות בגרמניה שבהם תלמידים אינם מקבלים אפילו שעת לימוד אחת המוקדשת לשואה. דווקא במדינה שבה התרחשו הפשעים האלה, אסור להניח שהידע ההיסטורי והזיכרון עוברים מאליהם מדור לדור.

השאלות שיוצאים עימן

ההצגה אינה מבקשת לספק תשובות פשוטות. היא משאירה את הצופה עם השאלה הלא נוחה ביותר: האם גם אנחנו היינו עלולים להיסחף אחרי מערכת כזאת? האם היינו מזהים בזמן את הרגע שבו צריך לעצור, לסרב ולפעול אחרת? השאלות האלה אינן שייכות רק לעבר. הן נוגעות גם להווה, שבו שוב אפשר לראות כיצד תעמולה, יצירת אויבים, לחץ חברתי ואדישות עלולים לפגוע בחברה פתוחה ודמוקרטית.

„… dass alles seine Ordnung hat” היא יצירה תיאטרונית חשובה, מעוררת מחשבה ומטלטלת. היא מצליחה להפוך חומר היסטורי מורכב למפגש חי עם שאלות מוסריות שאינן מאבדות מהרלוונטיות שלהן. אני מעריך מאוד את היוצרות ואת השחקניות על העבודה, על התחקיר ועל האומץ לעסוק בנושא שאסור להתרגל אליו. זו הצגה שראוי להביא אל בתי הספר ואל בני הנוער, ובעיקר כזאת שראוי לדבר עליה גם אחרי שהאורות באולם נדלקים.

„… dass alles seine Ordnung hat”

פרויקט מאת סוזי קלאוס ואסטריד אנדרווייט.

קונספט ורעיון, דרמטורגיה ומשחק: Susi Claus ו־Astrid Endruweit.

צילום: Amit Edelman.

בניית בובות ושיתוף פעולה אמנותי: Judith Mähler.

ליווי הפרויקט ועיצוב תאורה: Jana Oppermann.

דרמטורגיה למופע ותיווך לקהל: Kathrin Goosses.

תודה מיוחדת ל־Thorsten Schlenger, המנהל האמנותי של Theater unterm Dach, על האירוח ועל האפשרות להיחשף ליצירה חשובה זו.

לקריאה נוספת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לרשימת תפוצה