במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי פוטו ישראל התקיים רב שיח שעסק בפרס ענת בראון לצלמות מצטיינות בראשית דרכן.
הפרס, המוענק לראשונה השנה, נולד מתוך שיתוף פעולה בין הקרן להנצחת מורשת ורנר וענת בראון לבין העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר. מעבר להענקת הפרסים ולהצגת העבודות, המפגש הפך לדיון מרתק בשאלות של זיכרון, זהות, מגדר, משפחה ובשפה הצילומית המתפתחת של דור צעיר של יוצרות.
הפרס נועד לעודד צלמות צעירות, בוגרות בתי ספר גבוהים לאמנות ולעיצוב, הנמצאות בראשית דרכן האמנותית. בפרס הראשון זכתה אלה רנייץ דונייסקי, בוגרת המדרשה בבית ברל. בפרסי הוקרה זכו השנה שני אבני מבצלאל ושיר בלוך משנקר.
עבודותיהן של השלוש מוצגות במסגרת הפסטיבל, והן מאפשרות הצצה אל עולמות אישיים מאוד, שבהם הצילום אינו רק אמצעי לתיעוד המציאות אלא כלי לחקירתה ולעיצוב מחודש של משמעותה.
את המפגש פתח גיא רז, צלם ואוצר ממוז"א, שסיפר על היווצרות הפרס ועל הקשר בין הגופים השותפים לו.

אייל ולדמן, גיא רז, אלה ריינץ דונייסקי, יעל גילת
לדבריו, הרעיון נולד לפני כשנה וחצי, בפגישה עם יעל גילת, שבה נחתם מעין הסכם על מפית בבית קפה בגבעתיים. בהמשך התברר שפסטיבל פוטו ישראל הוא המקום המתאים ביותר להצגת העבודות ולחיבור בין עידוד צלמות צעירות לבין הנגשת הצילום לקהלים רחבים.
רז הקדיש חלק מדבריו לסיפורה של ענת בראון, שעל שמה נקרא הפרס. ענת נולדה בתל אביב בשנת 1947 להורים ניצולי שואה מפולין. אביה היה פרופסור לרפואת ילדים, והיא עצמה למדה באוניברסיטה העברית ועבדה כמנהלת במשרד הבריאות.
הצילום היה אהבתה מילדות. היא השתתפה בתערוכות, פרסמה עבודות בעיתונים והייתה שותפה כצלמת בספר "ילדינו על שפת הים", שראה אור בהוצאת מעריב בשנת 1985.
ענת הכירה את ורנר בראון, הצלם הנודע, והשניים נישאו בשנת 1971. ענת סיפרה בעבר כי המצלמה הייתה זו שהפגישה ביניהם. היא עצמה החלה לצלם כבר בגיל 12, והמצלמה הייתה לדבריה החברה הטובה ביותר שלה. בבית הספר ובתנועת הנוער הכירו אותה כ"ענת המצלמת".
אלא שחיים משותפים של שני צלמים אינם בהכרח פשוטים. ענת סיפרה בהומור כי כאשר טיילו יחד ברחבי העולם, התברר להם עד מהרה שהם מתקשים לצלם במקביל. לצד רגעי הקנאה היו גם אהבה והומור, והצילום נשאר החוט המקשר ביניהם.
ענת נפטרה במרץ 2019, כשלושה חודשים לאחר מותו של ורנר, שהלך לעולמו בגיל מאה. הקרן שהוקמה להנצחת מורשתם פועלת לשימור יצירתם ולהנגשתה.
תערוכתו הרטרוספקטיבית של ורנר בראון, "בין מים לשמיים", הוצגה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, ובמקביל מתקיימת עבודה על דיגיטציה של אוסף תצלומיו ביד בן צבי בירושלים. פרס הצילום על שמו של ורנר בראון מוענק אף הוא במסגרת פעילות ההנצחה.
בהמשך הציגה יעל גילת, מהעמותה לחקר אמנות נשים ומגדר, את הרעיונות העומדים מאחורי הפרס ואת הקשר בין צילום לבין שאלות של זהות ומגדר.
גילת הדגישה כי אף שהפרס מיועד לצלמות צעירות, הדיון אינו מצטמצם להבחנה בין נשים לגברים. מדובר בשאלות רחבות יותר של הדרה, אפליה, נגישות למשאבים, בושה, מחויבות ואזרחות. אלה שאלות הנוגעות למקומן של נשים ושל קבוצות מגדריות שונות בעולם האמנות, ולתנאים שבהם הן יוצרות ופועלות.
לדבריה, גם כיום, למרות השינויים שחלו במעמדן של נשים בתחומי האמנות והצילום, עדיין קיימים פערים. בעבר המצב היה חמור במיוחד בתחומים כמו צילום עיתונות, שבהם נוכחותן של נשים הייתה מוגבלת.
הפרס מבקש להעניק תמיכה ממשית ליוצרות בראשית דרכן, אך גם להעלות לדיון את התנאים החברתיים והתרבותיים שבתוכם מתפתחת יצירתן.
גילת התייחסה גם למקומו של הצילום בתוך עולם האמנות. לא פעם הוא נופל בין תחומים: מצד אחד הוא מדיום עצמאי בעל שפה, היסטוריה וטכניקות משלו, ומצד אחר הוא משולב באמנות רב תחומית ולעיתים אינו מקבל את המקום הראוי לו בתערוכות ובמסגרות האמנותיות.

אחת השאלות המרכזיות שהציגה הייתה מהו הדימוי הצילומי ומה מייחד אותו לעומת דימויים אמנותיים אחרים. כאשר מצלמה מתעדת דבר מה הנמצא מחוץ לצלמת, היא מאפשרת לה להתבונן מחדש גם בתכנים פנימיים: בזיכרונות, במשפחה, בזהות ובחוויות שקשה לעיתים לנסח במילים.
שלוש העבודות שנבחרו לפרס ממחישות היטב את המפגש הזה בין החוץ לפנים. בכל אחת מהן הצילום הופך לאירוע מתמשך, ולא רק לתפיסתו של רגע מכריע. התמונות אינן מסתפקות בהקפאת המציאות, אלא נוצרות מתוך בחירות, שחזורים, בימוי, התערבות ועיבוד. המצלמה היא כלי שבאמצעותו היוצרות בונות מחדש את סיפורן ואת היחסים שלהן עם עברן.
הראשונה שהציגה את עבודתה הייתה אלה רנייץ דונייסקי, בוגרת המדרשה בבית ברל במסלול הרב תחומי, שהתמקדה במהלך לימודיה בצילום.
הפרויקט שלה מתחיל בחזרה לבת ים, העיר שבה גדלה עד גיל 12. זהו מקום טעון מאוד מבחינה ביוגרפית. בילדותה עברה למקלט חירום, ולאחר כחצי שנה עברה למשפחת אומנה בנתניה. הקשר שלה עם בת ים נותק במידה רבה, ולא נותרו לה שם שורשים ממשיים. במשך שנים לא הייתה לה סיבה של ממש לשוב למקומות שבהם גדלה. לאחר מות סבה התעורר בה מחדש הרצון לחזור אליהם, הפעם מתוך עמדה אחרת, בוגרת ומודעת יותר.
החזרה אינה ניסיון לשחזר את הילדות באופן תיעודי. דונייסקי יוצאת לצלם את המקומות, חוזרת הביתה, מתבוננת בתצלומים ומנסה להבין מה הם מעוררים בה. לדבריה, בתחילת הדרך התמקדה בניסיונות צילום שונים, בחדר חושך, בצילום אנלוגי ודיגיטלי ובטכניקות שאינן קשורות בהכרח לסיפור הביוגרפי שלה. רק בשנה האחרונה ללימודים החליטה לגעת בסיפור האישי באופן ישיר יותר.
אחד השינויים המרכזיים בעבודתה היה המעבר מצילום של רגע קיים לבימוי. היא ביקשה להבין מהו הכוח שלה כצלמת ומה היא יכולה להוסיף למציאות באמצעות התערבות מכוונת.

היא הציגה, למשל, צילום של החומה בבית שבו גדלה. בתחילה צילמה אותה כפי שהיא, בלי מחשבה מיוחדת על התנועה או על הצבע. רק כאשר חזרה הביתה והתבוננה בתמונה במחשב הבינה עד כמה הפריים אפור, נטול שמיים, צמחייה וצבע. היא נזכרה במראה המקום בילדותה, כאשר היה שונה לחלוטין.
מתוך הפער הזה נולד הרצון להכניס לתמונה תנועה וצבע. הרעיון התפתח בהדרגה, עד שהגיע לשימוש בצבע ורוד וליצירת הדימוי הסופי.
גם עבודות אחרות שלה מבוססות על בנייה של סצנות באמצעות הגוף שלה עצמה. באחת מהן היא מופיעה בכמה דמויות בעת ובעונה אחת. מדובר בחמש תמונות נפרדות שבהן היא לובשת בגדים צבעוניים, ולאחר מכן מחברת אותן בפוטושופ לדימוי אחד.
בעבודה נוספת מופיעות שש דמויות שלה, שנוצרו באמצעות חשיפה ארוכה ושילוב של שלושה צילומים. התוצאה היא מעין מפגש בין כמה רגעים שונים, המתרחשים לכאורה באותו זמן.
היא סיפרה גם על ניסיונותיה לעבוד עם חומרים רגישים לאור. באחת העבודות מרחה חומר על בד, הניחה עליו תצלום של אביה הביולוגי, שצולם שנה לפני מותו, וחשפה אותו לאור. הדימוי חדר אל תוך הבד והפך לחלק מהחומר עצמו. הבחירה הזאת אינה רק ניסוי טכני. היא נוגעת בשאלות של זיכרון, היעדר ונוכחות, ובאפשרות להפוך דימוי משפחתי למשהו מוחשי, כמעט גופני.
עניין מיוחד יש לה גם בצילום גבו של אדם. הגב, לדבריה, הוא חלק מאיתנו שאיננו רואים בדרך כלל. הוא נוכח תמיד, אך נותר מחוץ לשדה הראייה שלנו. במובן הזה הוא הופך לדימוי של התת מודע ושל הזיכרון, דבר השייך לנו אך אינו תמיד נגיש לנו. בעבודתה של דונייסקי ניכרת התנועה בין צילום תיעודי לבין צילום מבוים, בין חומר לזיכרון ובין מציאות לדמיון. היא חוזרת למקומות שבהם גדלה, אך אינה מבקשת להציג אותם כפי שהיו. היא בונה אותם מחדש דרך נקודת המבט שלה בהווה.

שני אבני
שני אבני, מבצלאל, הציגה פרויקט הנובע מחזרה לתקופת הנעורים שלה בחיפה. באותה תקופה נהגה להסתובב עם חברה בפארק, להיפגש עם אנשים שהיו שונים מהסביבה החברתית שבה גדלה, לחקור את העולם ולבדוק את גבולות המיניות. החזרה למקומות הללו אינה ניסיון לשחזר את העבר באופן נוסטלגי. אבני מבקשת לבחון אותו מחדש מנקודת מבטה כאישה בוגרת. היא חוזרת אל המרחבים שבהם התרחשו הדברים, מצלמת סיטואציות שהיא גם מביימת ומשתתפת בהן, ומנסה להבין כיצד הזיכרונות מתפקדים בתוך חייה כיום.
אחד הדברים המעניינים בעבודה הוא ההכרה בכך שזיכרון אינו מסמך אובייקטיבי. הוא משתנה, מתעצב ומקבל משמעות חדשה בהתאם למקום שבו אנו נמצאים בהווה. אבני סיפרה כי חלק מהזיכרונות שלה אינם ברורים לה, וכי חברה שהייתה שותפה לחוויות הנעורים זוכרת לעיתים דברים שהיא עצמה אינה זוכרת. היא נעזרת גם ביומן מאותה תקופה, בדמיון ובחלומות, ויוצאת אל השטח כדי לבחון את המקומות ואת האנשים מחדש. במהלך העבודה פגשה דמויות שהובילו אותה למקומות חדשים ולרעיונות נוספים. היא התייחסה גם לכוחות של שונות ושל חריגות, ולמפגשים עם אנשים שהרחיבו את נקודת המבט שלה על זהות, תשוקה ומיניות.

העבודה מבקשת להקיף חוויה נשית מורכבת: את היחסים בין כוח לפגיעות, בין תשוקה לפנטזיה, בין חברות וקשרים אינטימיים לבין האופן שבו אישה נושאת איתה את חוויות נעוריה אל תוך חייה הבוגרים. הצילום מאפשר לאבני לא רק להיזכר אלא גם להתערב בזיכרון. היא יוצרת סצנות המשלבות את מה שהיה עם מה שהיא מבינה כיום, וכך בוחנת מחדש את משמעותן של חוויות שנצרבו בה בגיל צעיר.
העבודה השלישית, של שיר בלוך, הוצגה בדיון באמצעות התייחסות לשימוש שלה בדימויים ובתהליכי עיבוד המפגישים בין עבר להווה. יעל גילת הצביעה על כך שהעבודות של בלוך יוצרות מעין קפסולת זמן, שבה הזיכרון אינו מוצג כמשהו שהיה ונגמר, אלא ככוח שפועל בהווה ומפרש אותו מחדש. העבר אינו נשאר מאחור. הוא מושלך על הסביבה הנוכחית, משנה את האופן שבו היא נתפסת ומעניק לה משמעויות חדשות. בכך העבודה מצטרפת לשתי העבודות האחרות, אף שהיא עושה זאת בשפה ובאמצעים משלה. בשלושת הפרויקטים מתקיימת התבוננות פנימית באמצעות אובייקטים ודימויים חיצוניים. הצילום הופך את הזיכרון לדבר שאפשר לראות, לבחון ולדבר עליו.

אחד הדברים הבולטים ברב השיח היה הדמיון בין שלוש העבודות, למרות השוני בשפה הצילומית ובסיפורים האישיים. שלושתן עוסקות בזיכרון, במשפחה, בזהות ובמקומו של הגוף בתוך העולם. שלושתן גם חורגות מן התפיסה המסורתית של הצילום כפעולה של תפיסת רגע חד פעמי. במקום להמתין לרגע המכריע, היוצרות בונות אירועים. הן מביימות, חוזרות למקומות, משחזרות מצבים, משלבות טכניקות ומייצרות דימויים חדשים. הצילום אינו רק מה שנמצא מול העדשה, אלא גם מה שמתרחש מאחוריה, בתוך התודעה של מי שמחזיקה במצלמה.
יש בכך גם אמירה על מקומו של הצילום באמנות העכשווית. המצלמה אינה חייבת להיות עדה פסיבית למציאות. היא יכולה להיות שותפה פעילה ביצירתה. היא יכולה להפוך את הזיכרון למרחב חזותי, את החוויה האישית לסיפור שניתן לחלוק עם אחרים, ואת מה שנותר סמוי מן העין לדימוי שאפשר להתבונן בו.
הבחירה להעניק פרס לצלמות בראשית דרכן, במסגרת פסטיבל צילום מרכזי, היא הזדמנות לא רק לעודד יוצרות צעירות אלא גם להציג שפה אמנותית הנמצאת בתהליך התפתחות. שלוש העבודות מעידות על דור של צלמות שאינו מסתפק בתיעוד העולם החיצוני. הוא מבקש לבחון את העולם דרך הסיפור האישי, לפרק זיכרונות, להמציא אותם מחדש ולבדוק כיצד הם מעצבים את הזהות בהווה.
החיבור בין מורשתה של ענת בראון, שהמצלמה הייתה חלק בלתי נפרד מחייה, לבין יצירתן של צלמות צעירות הוא חיבור יפה ומשמעותי. ענת ראתה בצילום דרך להתבונן בעולם וליצור קשר עם אנשים. היוצרות הצעירות מוסיפות לכך רובד נוסף: הן משתמשות במצלמה כדי להתבונן גם פנימה, אל המקומות שהזיכרון, הגוף והזהות שומרים בתוכן. זהו אולי ההישג המעניין ביותר של המפגש: ההבנה שצילום אינו רק אמנות של ראייה. הוא גם אמנות של גילוי.
צילום: אביבה רוזן
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©