מוזיאון העיר וינה

וינה מספרת את סיפורה: מסע במוזיאון העירוני

מוזיאון שמביט בהיסטוריה בעיניים פקוחות

ביקרנו במוזיאונים רבים בווינה. ראינו ארמונות מפוארים, אוספי אמנות נדירים, אוצרות קיסריים ויצירות מופת של גדולי הציירים האירופים. אבל דווקא מוזיאון העיר וינה, Wien Museum, השוכן בכיכר קרלספלאץ, הותיר בי רושם מיוחד. לא רק בזכות העושר ההיסטורי והתרבותי שהוא מציג, אלא בעיקר בזכות המסר שהוא מבקש להעביר.

זהו מוזיאון שאינו מסתפק בסיפור תולדותיה של אחת הערים החשובות באירופה. הוא גם אינו מנסה לייפות את העבר או להציג רק את הישגיה התרבותיים של וינה. להפך. לצד סיפורי הפאר של האימפריה ההבסבורגית, המוזיקה, האמנות והאדריכלות, הוא מתמודד באומץ עם אחד הפרקים האפלים ביותר בתולדות אוסטריה: שיתוף הפעולה הנרחב של האוסטרים עם המשטר הנאצי, מעורבותם במנגנוני הרדיפה והגירוש והשתתפותם במכונת ההשמדה של יהודי אירופה.

הבחירה להציג את האחריות האוסטרית באופן מפורט, ולא להסתתר מאחורי הנרטיב של אוסטריה כקורבן הראשון של היטלר, היא משמעותית במיוחד. אבל מה שהופך את המוזיאון הזה למיוחד באמת הוא החיבור בין ההתמודדות עם העבר לבין המסר שהוא מבקש להעביר בהווה: קריאה לסובלנות, לקבלת האחר, להכרה בשונות ולהתנגדות לגזענות ולהדרה.

באותה קומה שבה נחשף המבקר למנגנוני ההסגרה, לשיתוף הפעולה ולמעורבותם של אזרחים ומוסדות ברדיפת היהודים, הוא פוגש גם מסר ברור בדבר האחריות האנושית והחברתית למנוע את הישנותם של תהליכים כאלה. זהו מעבר שאינו מובן מאליו, והוא שהופך את הביקור לחוויה החורגת בהרבה מביקור במוזיאון היסטורי.

מוזיאון העיר וינה מספר את סיפורה של עיר, אבל למעשה שואל שאלה רחבה הרבה יותר: מה אנחנו לומדים מההיסטוריה, ומה אנחנו עושים עם הידע הזה?

מוזיאון שמספר את סיפורה של עיר

יש משהו מרתק במוזיאון שמבקש לספר את סיפורה של עיר שלמה. לא רק את סיפורם של הקיסרים והשליטים, לא רק את תולדות המלחמות והכיבושים, אלא גם את חייהם של האנשים שחיו בה, עבדו, אהבו, בילו, התפללו, התפרנסו וניסו לשרוד את תהפוכות ההיסטוריה. מוזיאון העיר וינה עושה בדיוק את זה, ובהצלחה מרשימה.

המוזיאון נפתח מחדש בדצמבר 2023 לאחר שיפוץ והרחבה מקיפים. התצוגה הקבועה, הנושאת את השם "וינה. ההיסטוריה שלי", משתרעת על פני שלוש קומות וכוללת מבחר גדול של פריטים מתוך אוסף המוזיאון. הכניסה לתצוגת הקבע חופשית, עובדה ההופכת אותו לנגיש במיוחד.

כבר בכניסה מתברר שהמוזיאון אינו מסתפק בהצגת רצף כרונולוגי של אירועים. הוא מבקש להציג את העיר כמערכת חיים מורכבת. לצד הקיסרים והארמונות נמצאים גם הרחובות, התחבורה, הבתים, העבודה, ההגירה, חיי התרבות והמאבקים החברתיים. ההיסטוריה אינה מוצגת רק מלמעלה, מנקודת מבטם של בעלי הכוח, אלא גם דרך חפצים יומיומיים ועדויות מוחשיות לחייהם של תושבי העיר.

הבניין עצמו הוא חלק מהסיפור. המבנה המקורי תוכנן בידי האדריכל אוסוולד הרדטל ונפתח בשנת 1959. בשיפוץ האחרון נוספה לו קומה עליונה בעלת מראה עכשווי, המשתלבת במבנה הישן ומייצרת דיאלוג בין תקופות. מוזיאון העוסק בעבר אינו חייב להיראות כמו שריד מן העבר. הוא יכול להיות מוסד פתוח, מודרני ונגיש, המנהל שיחה מתמדת בין ההיסטוריה לבין ההווה.

מהיישוב הקדום ועד לעיר הרומית

המסע מתחיל הרבה לפני שהמילה וינה הייתה קיימת. האזור שבו שוכנת העיר כיום היה מיושב כבר בתקופות קדומות, והאוסף הארכיאולוגי מאפשר לעקוב אחר התפתחות ההתיישבות האנושית באזור. כלי עבודה, כלי חרס, חפצים אישיים וממצאים נוספים מספרים על אנשים שחיו כאן הרבה לפני שהעיר הפכה למרכז שלטוני ותרבותי.

אחד הפרקים החשובים בהתפתחותה של וינה קשור להתיישבות הרומית וינדובונה. הרומאים הקימו באזור מחנה צבאי כחלק ממערך ההגנה על גבולה הצפוני של האימפריה. המחנה והיישוב האזרחי שהתפתח סביבו היו בסיס להתפתחות העיר. מיקומה של וינה על גדות הדנובה העניק לה חשיבות אסטרטגית ומסחרית, והנהר היה במשך דורות נתיב תחבורה, מסחר וקשר עם אזורים אחרים באירופה.

הממצאים הארכיאולוגיים מאפשרים לדמיין את חיי היומיום בתקופה הרומית. לא רק חיילים ומפקדים, אלא גם בעלי מלאכה, סוחרים, משפחות ותושבים מקומיים. זוהי נקודת פתיחה להבנת אופייה של וינה: עיר שנבנתה לאורך צירי תנועה, במפגש בין תרבויות ובהשפעת כוחות חיצוניים.

בהמשך מתפתחת ההיסטוריה של העיר בימי הביניים. וינה הולכת ומתגבשת כמרכז מסחרי, דתי ופוליטי. הכנסיות, המבנים הציבוריים, בעלי המלאכה והשווקים מעידים על עיר שצוברת חשיבות. התפתחותה קשורה גם לבית הבסבורג, שהפך אותה בהדרגה למרכז שלטוני בעל השפעה אירופית רחבה.

אחד המוצגים המרשימים הוא דגם גדול של קתדרלת סטפנוס הקדוש. הקתדרלה, הניצבת בלב העיר, היא הרבה יותר ממבנה דתי. היא סמל לזהותה של וינה, עדות לכוחם של הממסד הדתי ושל העיר עצמה, ונקודת ציון אדריכלית שהפכה לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני.

האימפריה ההבסבורגית: כשהעיר הופכת לבירת העולם

הפרק המרכזי והמרשים בסיפורה של וינה קשור לעלייתה כמרכז של האימפריה ההבסבורגית. במשך מאות שנים הייתה העיר מקום מושבם של שליטים שהשפעתם חרגה הרבה מעבר לגבולות אוסטריה. וינה הפכה למרכז פוליטי, צבאי, דתי ותרבותי, והדבר ניכר באדריכלות, באמנות, במוסדות הציבור ובאורח החיים של תושביה.

המוזיאון מציג את התפתחות העיר בתקופה זו באמצעות דיוקנאות, חפצים, רהיטים, מסמכים ויצירות אמנות. אפשר לראות כיצד השלטון הקיסרי עיצב לא רק את המוסדות אלא גם את המרחב העירוני ואת התודעה הציבורית. הארמונות, הכיכרות, הכנסיות והמבנים המונומנטליים נועדו לשקף עוצמה, יציבות ויוקרה.

אבל מעניין לא פחות לראות את הפער בין חיי החצר לבין חיי התושבים. מאחורי הפאר הקיסרי התקיימה עיר של בעלי מלאכה, פועלים, משרתים, סוחרים ומשפחות ממעמדות שונים. המוזיאון מאפשר להתבונן בשני העולמות זה לצד זה, ולהבין שהעיר לא הייתה רק במה שעליה התנהלו טקסי השלטון, אלא מרחב חברתי מורכב.

העושר של האימפריה הביא עמו גם פריחה אמנותית. וינה הפכה למוקד משיכה למוזיקאים, אמנים, אדריכלים ואנשי רוח, ובה נוצרה אחת הסצנות התרבותיות המרתקות באירופה.

וינה של המאה ה־19: עיר של מהפכה, מוזיקה ואמנות

המאה ה־19 הייתה תקופה של שינוי עצום. וינה התרחבה, אוכלוסייתה גדלה, והעיר עברה תהליך מואץ של מודרניזציה. חומות העיר העתיקות נהרסו, ובמקומן נסללה טבעת הרינגשטראסה, שסביבה נבנו מבני ציבור מפוארים, בתי אופרה, מוזיאונים, מוסדות שלטון ובתי מגורים.

המוזיאון מאפשר להבין כיצד נראתה העיר בתקופה שבה הפכה לאחת מבירות התרבות החשובות בעולם. לצד המוצגים ההיסטוריים יש בו ציורים ודיוקנאות הממחישים את האסתטיקה ואת אורח החיים של התקופה. העיר הייתה מוקד של מוזיקה קלאסית, אופרה, תיאטרון, ספרות ואמנות, והפכה לביתם של יוצרים בעלי השפעה עצומה.

אבל מאחורי הזוהר התרבותי הסתתרו גם מתחים חברתיים ופוליטיים. התיעוש הביא עמו הגירה מהאזורים הכפריים, צמיחת מעמד הפועלים, צפיפות, עוני ופערים חברתיים. העיר גדלה במהירות, והפער בין המעמדות נעשה בולט יותר. המוזיאון אינו מתעלם מהתהליכים האלה. הוא מציג את וינה כעיר של ניגודים: מצד אחד פאר אדריכלי ותרבותי, ומצד שני מציאות חברתית שלא תמיד הייתה זוהרת.

גוסטב קלימט ואמילי פלגה: האמנות נכנסת לחיי היומיום

אחד המפגשים המעניינים במוזיאון הוא עם יצירתו של גוסטב קלימט, מהאמנים המזוהים ביותר עם וינה. המוזיאון מציג את דיוקנה של אמילי פלגה, מעצבת אופנה ואשת עסקים, שהייתה גם בת זוגו וחברתו הקרובה של קלימט במשך שנים רבות.

פלגה הייתה אישה עצמאית ומודרנית, שהפעילה בית אופנה מצליח יחד עם אחיותיה. מערכת היחסים בינה לבין קלימט הייתה יוצאת דופן, ושניהם השתייכו לאותה סביבה תרבותית ואינטלקטואלית שהפכה את וינה של ראשית המאה ה־20 לאחת הערים המסקרנות באירופה.

בדיוקן של פלגה, קלימט אינו מציג רק אישה יפה. הוא מתעד דמות בעלת נוכחות, סגנון ואישיות. הציור מאפשר לראות כיצד האמנות הווינאית של התקופה התרחקה מהמסורת האקדמית וחיפשה שפה חזותית חדשה.

קלימט הוא חלק מתרבות וינה של מפנה המאה, שבה אדריכלות, עיצוב, אמנות, פסיכולוגיה ומחשבה חברתית נפגשו. זו הייתה תקופה שבה העיר נעשתה מעבדה של רעיונות חדשים, ובה פעלו גם אדריכלים כמו אוטו ואגנר ואמנים המזוהים עם תנועת הזצסיון. לצד קלימט אפשר למצוא במוזיאון גם יצירות של אמנים אחרים, ובהם אגון שילה וריכרד גרסטל.

פולדי הלווייתן: כשהמוזיאון מפתיע

ואז מגיעים לאחד המוצגים המשעשעים והבלתי צפויים ביותר במוזיאון: לווייתן עצום ממדים, המכונה פולדי, המרחף בחלל המרכזי.

מדובר בלווייתן שאורכו כעשרה מטרים, הקשור להיסטוריה של גן השעשועים פראטר. הוא אינו רק מוצג זואולוגי יוצא דופן, אלא גם עדות לתרבות הבידור והפנאי של וינה. פראטר, אחד מאתרי הבילוי המפורסמים בעיר, הוא מוסד תרבותי בפני עצמו. הוא מייצג את וינה העממית, את הבילוי המשפחתי ואת התפתחות תרבות הפנאי העירונית.

הצבת הלווייתן בחלל המוזיאון היא בחירה מוזיאלית מוצלחת. במקום להציג רק חפצים קטנים בתוך ארונות זכוכית, המוזיאון מאפשר למבקרים להיתקל באובייקט גדול, כמעט סוריאליסטי, שמעורר סקרנות. פולדי ממחיש היטב את הרעיון המנחה את התצוגה: ההיסטוריה של העיר אינה מורכבת רק מאירועים גדולים. היא כוללת גם את הזיכרונות הקטנים, את מקומות הבילוי ואת הדברים שהפכו לחלק מחיי התושבים.

בחלל המרכזי אפשר להתרשם גם ממוצגים גדולים נוספים, ובהם מזרקת דונר, כרכרה היסטורית ושלט מתחנת הרכבת הדרומית הישנה. החיבור בין כל אלה יוצר מפגש בין תקופות, שבו ההיסטוריה העירונית מקבלת ממדים פיזיים ומוחשיים.

לא רק לזכור, אלא לקחת אחריות: המוזיאון כקריאה לסובלנות

ככל שמתקדמים אל המאה ה־20, סיפורה של וינה נעשה מורכב וכואב יותר. מלחמת העולם הראשונה הביאה לקץ האימפריה האוסטרו הונגרית, ובשנת 1918 נעלמה למעשה המסגרת הפוליטית שהגדירה את העיר במשך מאות שנים. וינה נאלצה להסתגל למציאות חדשה: מבירתה של אימפריה עצומה הפכה לבירתה של אוסטריה הקטנה בהרבה.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התמודדה העיר עם משברים כלכליים, מאבקים פוליטיים ומתחים חברתיים. לצד הקשיים התקיימה בה פעילות תרבותית ואינטלקטואלית מרשימה. וינה הייתה ביתם של יוצרים, מדענים ואנשי רוח, ובה התפתחו זרמים חשובים בפסיכולוגיה, בפילוסופיה, באדריכלות ובאמנות.

אבל ההיסטוריה של העיר אינה יכולה להסתיים בפריחה התרבותית הזאת. עליית הנאציזם והאנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה בשנת 1938, הביאו לחורבן הקהילה היהודית של וינה ולרדיפתם של יהודים ושל מתנגדי המשטר. עיר שהייתה במשך דורות בית לאחת הקהילות היהודיות החשובות באירופה הפכה לזירת רדיפות, גירושים ורצח.

היהודים היו חלק משמעותי מהחיים הכלכליים, האקדמיים והתרבותיים של וינה. הם היו רופאים, סוחרים, אמנים, מוזיקאים, סופרים ואנשי מדע. היעלמותם הכפויה שינתה את פניה של העיר באופן בלתי הפיך.

אבל מה שמייחד את המוזיאון הוא האופן שבו הוא בוחר להתמודד עם האחריות האוסטרית. באותה קומה שבה נפרשת ההיסטוריה של וינה המודרנית, מוקדש מקום נרחב לשיתוף הפעולה של אוסטריה עם המשטר הנאצי. לפי הנתון המוצג במוזיאון, כעשרה אחוזים מהאוסטרים היו חברים במפלגה הנאצית. אוסטרים רבים לא היו רק נתינים של משטר שנכפה עליהם מבחוץ. הם היו שותפים פעילים למנגנון השלטון, ובכלל זה בעלי תפקידים בכירים במערכת הנאצית ומשתתפים במנגנוני הרדיפה, הנישול, הגירוש ורצח היהודים.

המוזיאון אינו מסתפק בהצגת המספרים ובשמותיהם של בעלי התפקידים. הוא חושף את המנגנון עצמו: את שיטות הפעולה, את שיתוף הפעולה של מוסדות ואזרחים, את ההסגרה וההלשנה, ואת הדרך שבה אנשים וארגונים הפכו חלק ממערכת שהובילה יהודים אל מותם. כך הופכת ההיסטוריה ממושג מופשט לסיפור של מעשים ושל בחירות אנושיות. לא רק מי נתן את הפקודות, אלא גם מי ביצע אותן, מי סייע, מי הסגיר ומי העדיף לעצום עיניים.

ההצגה הזאת חשובה במיוחד משום שהיא מתמודדת עם המיתוס שלפיו אוסטריה הייתה רק הקורבן הראשון של היטלר. סיפוח אוסטריה לגרמניה ב־1938 אכן התרחש תחת שלטון נאצי שהתרחב אל המדינה, אך חלקים משמעותיים בחברה האוסטרית קיבלו את המשטר בהתלהבות והשתתפו בפעילותו. המוזיאון אינו מאפשר למבקר להתעלם מהעובדה הזאת או להסתתר מאחורי הנרטיב הנוח של קורבנות בלבד.

ואז מתרחש המעבר המעניין ביותר. דווקא לצד התיעוד הקשה הזה, המוזיאון משמיע קריאה לסובלנות, לקבלת האחר, להכרה בשונות ולהתנגדות לגזענות ולהדרה. זהו אינו מסר המנותק מההיסטוריה, אלא מסקנה הנובעת ממנה. לאחר שהמבקר נחשף לאופן שבו חברה יכולה להידרדר לרדיפה ולרצח, הוא מוזמן לחשוב על האחריות המוטלת על כל אחד מאיתנו בהווה.

בעיניי, זהו ההישג החשוב של המוזיאון. הוא אינו מסתפק בהנצחה. הוא מבקש לחנך, לעורר מחשבה ולגרום למבקרים לשאול את עצמם מה תפקידם כאזרחים וכבני אדם. כיצד מתייחסים למי ששונה מאיתנו? מה קורה כאשר קבוצה מסוימת הופכת למטרה להסתה? מתי אדישות הופכת לשיתוף פעולה? ומהי האחריות שלנו כאשר אנו רואים אפליה, גזענות או הדרה?

המסר הזה מקבל משמעות מיוחדת בתקופה שבה חברות רבות באירופה ובעולם מתמודדות שוב עם הקצנה, שנאת זרים, אנטישמיות ופוליטיקה של זהויות. המוזיאון אינו מטיף ואינו מסתפק בסיסמאות. הוא מציב בפני המבקר את ההיסטוריה במלוא מורכבותה, ומאפשר לו להבין מדוע סובלנות אינה רק ערך יפה, אלא תנאי בסיסי לקיומה של חברה אנושית.

מוזיאון שמספר את סיפורה של עיר חיה

אחד היתרונות הגדולים של Wien Museum הוא השילוב בין חפצים מקוריים לבין אמצעי המחשה מודרניים. התצוגה כוללת תחנות מולטימדיה, מסכים אינטראקטיביים, מוצגים שאפשר להתקרב אליהם ואמצעים המאפשרים לקהלים שונים לחוות את ההיסטוריה. הגישה המוזיאלית אינה מסתפקת בהעברת מידע. היא מבקשת לעורר סקרנות ולגרום למבקר לחשוב על הקשר בין העבר להווה. שאלות של מגורים, עבודה, תחבורה, הגירה, סביבה והתפתחות עירונית אינן שאלות היסטוריות בלבד. הן נוגעות גם לחיים שלנו כיום.

גם המבנה המחודש תורם לחוויה. בקומה העליונה יש מרפסת פתוחה עם תצפית על קרלספלאץ וסביבתה, ובה אפשר לעצור לאחר הביקור, לשבת בבית הקפה ולהתבונן בעיר. יש משהו סמלי בכך שמוזיאון המספר את סיפורה של וינה מאפשר לצאת אל המרפסת ולראות את העיר עצמה, את המבנים ההיסטוריים ואת החיים המודרניים המתקיימים בתוכה.

בסופו של דבר, מוזיאון העיר וינה הוא הרבה יותר ממוזיאון היסטורי. הוא שיעור באופן שבו עיר יוצרת לעצמה זהות. הוא מאפשר להבין מדוע וינה נראית כפי שהיא נראית, כיצד נוצרו מוסדות התרבות שלה, מה עומד מאחורי הארכיטקטורה המפוארת שלה, ומהם הסיפורים האנושיים שהסתתרו מאחורי ההיסטוריה הרשמית.

יצאתי מהמוזיאון בתחושה שהביקור בו היה חשוב לא פחות מהביקור בארמונות ובמוזיאוני האמנות הגדולים. אולי אפילו יותר. כי אפשר להתפעל מיופייה של וינה, מהתרבות המפוארת שלה ומהישגיה האמנותיים, אבל אי אפשר להבין באמת את העיר בלי להכיר גם את הפרקים האפלים בתולדותיה ובלי לראות כיצד היא בוחרת להתמודד עמם.

מוזיאון העיר וינה מזכיר לנו שהיסטוריה אינה רק מה שקרה בעבר. היא גם מה שאנחנו בוחרים לעשות עם הזיכרון. אפשר לצאת ממנו עם ידע רב יותר על העיר, אבל גם עם שאלה אישית ומטרידה יותר: האם נדע לזהות בזמן את הרגע שבו הדרה הופכת לרדיפה, ואדישות לשיתוף פעולה?

זהו אולי ההבדל בין מוזיאון שמציג את העבר לבין מוזיאון שמבקש להשפיע על העתיד.

מידע למבקרים

Wien Museum
כתובת: Karlsplatz 8, 1040 Wien.
הכניסה לתצוגת הקבע חופשית. תערוכות מתחלפות עשויות להיות כרוכות בתשלום.
שעות הפתיחה עשויות להשתנות, ולכן מומלץ לבדוק באתר המוזיאון לפני הביקור.
אתר: https://www.wienmuseum.at/