מפריעות, תיאטרון הקוקיה, תיאטרון הבית

שלוש נשים, שלושה עולמות שמתקרבים לרגע, נוגעים, ובסופו של דבר משתלבים לסוג של הרמוניה דיסהרמונית, כמו החיים עצמם.

בעולמנו הכאוטי, אנו כבר לא מנסים למצוא היגיון וסדר, כי למדנו שזה כבר לא קיים בימינו. כך גם שלוש הגיבורות של ההצגה הזאת. הן לא באמת מפריעות לאיש, כי אין מתעניינים. לכן הן, שנפגשו באופן אקראי בתור מוזר ועגמומי בסגנון של בית חולים או מוסד ביורוקרטי אפרפר אחר, מתעניינות זו בזו ונותנות מקום ריגשי ותמיכה שהולכת ומתפתחת. הן מקבלות את המוזרויות זו של זו, ויש כאלה למכביר, ופשוט נמצאות שם. לעיתים זה מספיק.

הראשונה שמופיעה לפנינו היא צבעונית, עם מזוודה גדולה שלאחר מכן ייצאו ממנה, בין השאר בובות שהן ספק ילדיה, ספק אביזרים שמקשטים את חייה. המוזרות שלה היא בכך, שהיא מגיעה לאותו מוסד, לוקחת תור, אבל לא באמת רוצה להיכנס. היא מחליפה את המספר שלה במספרים גדולים יותר, כדי שיהיה לה מרווח זמן לחשוב, האם להיכנס או לא. היא חוששת ממה שמצפה לה בחוץ. או בפנים, בתוך החדר. האם היא חוששת מבשורה או מטיפול, איננו יודעים וזה כנראה לא משנה. שמה הוא miss doubt, כלומר העלמה חשש, ושמה מייצג את מהותה.

השנייה שמגיעה היא אישה שאינה זוכרת, או שאינה רוצה לזכור. היא לא זוכרת אפילו את שמה. כדי להיזכר בו היא חולצת את נעלה, שם כתוב s. oliver" כנראה שם המותג של הנעל, והיא נתלית בשם הזה. היא נושאת עימה תיק שכולל פתקיות רבות, שנועדו להזכיר לה דברים. רוב הדברים שהיא רוצה להזכיר לעצמה הם, שהיא אוהבת תה עם עוגה.

השלישית רוצה להיות מישהי שהיא משהו, היא רוצה לבלוט, להיות מספר אחת. לשם כך היא שואטת פנימה, לוקחת את התור מחברותיה, יוצאת בכל פעם אחרי ניתוח קוסמטי מיותר נוסף שהופך את צורתה לנלעגת יותר ויותר. ישבנה וחזה גדלים לממדים בלתי פרופורציונלים, והיא מתלהבת מעצמה עוד יותר.

החששנית, הבוחרת בשכחה והנואשת לתשומת לב ולהצלחה מגיעות לקונפליקטים אך במהירה הופכות למקורות התמיכה זו של זו. גם אם אינן מבינות את מהותן של חברותיהן, הן מוכנות להיות שם זו עבור זו. זהו מסר אופטימי ומנחם בימים אלה של כאוס ריגשי ומוסרי.