סיפורים קרועים בקולנוע

½

סיפורים קרועים: שש עשרה פעמים האדם נדרש לבחור בין מה שנכון למה שנוח

יש משהו כמעט חתרני בעצם המבנה של „סיפורים קרועים”. זה אינו סרט אחד במובן המקובל של המילה, אלא רצף של 16 סרטונים, 16 סיפורים קצרים, 16 סיטואציות שבהן אדם מוצא את עצמו מול בחירה מוסרית, רגשית או אנושית.

החוט המקשר ביניהם הוא גיירמו פרנצ'לה, שמגלם את כל הדמויות המרכזיות, וכמעט כל הסיפורים מתרחשים בארגנטינה. אלא שהחוט האמיתי המחבר ביניהם אינו השחקן, המקום או אפילו הסגנון. הוא האדם עצמו, על חולשותיו, פחדיו, האינטרסים שלו והיכולת המדהימה שלו להצדיק לעצמו כמעט כל מעשה.

זהו סרט מאוד שונה. בתחילתו צריך להתרגל אליו. אנחנו מחכים שהסיפור יתחיל, ואז מגלים שהסיפור כבר התחיל ונגמר, ואנחנו נמצאים בסיפור הבא. דמות חדשה, סיטואציה חדשה, קונפליקט חדש. אין גיבור שאיתו אנחנו מתקדמים לאורך העלילה ואין עלילה אחת שמתפתחת לקראת שיא. במקום זאת מקבלים פסיפס אנושי, שכל חלק בו מציג חתיכה אחרת של אותה תמונה.
והתמונה הזאת אינה מחמיאה במיוחד לאדם.
אבל היא גם אינה מרושעת כלפיו.

להפך. מאחורי הציניות וההומור השחור יש בסרט הבנה עמוקה של האופן שבו אנחנו מתנהלים. כל אחת מן הדמויות נקלעת לרגע שבו הערכים שלה מתנגשים עם הרצונות שלה. ברגעים כאלה קל מאוד לדבר על מוסר כאשר אנחנו מסתכלים על אחרים. הרבה יותר קשה כאשר אנחנו אלה שצריכים לשלם את המחיר.

שש עשרה דרכים להיות אותו אדם

הבחירה להפוך את גיירמו פרנצ'לה לשחקן היחיד שמוביל את שש עשרה האפיזודות היא הרבה יותר מתרגיל וירטואוזי. היא מעניקה לסרט רעיון מרכזי. למרות ההבדלים החיצוניים בין הדמויות, למרות שהן שייכות למעמדות שונים ונמצאות בסיטואציות שונות, בסופו של דבר כולן עשויות מאותו חומר אנושי.

פרנצ'לה מצליח ליצור בכל פעם אדם אחר. הוא משנה את גופו, את קולו, את המבט ואת האופן שבו הדמות תופסת את עצמה ואת סביבתה. אבל אחרי כמה אפיזודות מתחילה לחלחל ההבנה שאולי אנחנו לא באמת רואים ששה עשר אנשים. אנחנו רואים שש עשרה אפשרויות של האדם.

זאת נקודת המוצא המעניינת של הסרט. הוא אינו מציג אנשים טובים מול אנשים רעים. הוא מציג אנשים שמנסים להשיג משהו. לפעמים הם רוצים כסף, לפעמים אהבה, לפעמים הכרה, לפעמים ביטחון, לפעמים פשוט להימנע מהתמודדות עם תוצאה לא נעימה של מעשה שעשו.

כאן בדיוק נמצא הקונפליקט. כמעט תמיד אנחנו מבינים מדוע הדמות עושה את מה שהיא עושה. אנחנו אולי לא מסכימים איתה, אבל אנחנו מבינים אותה. וזה הרבה יותר מטריד.
כי אם היינו יכולים לומר שכל הדמויות הן מפלצות, היינו יכולים להתרחק מהן בקלות. אבל הן אינן מפלצות. הן אנשים.

הרגע שבו המצפון מפריע למסיבה

אחת האפיזודות החזקות ביותר היא זו שבה אדם גורם לתאונה לאחר שבקבוק בירה נופל לו מן היד. במקום לעצור ולהתמודד עם מה שקרה, הוא חוזר למסיבה וממשיך לרקוד כאילו דבר לא אירע.

הסיטואציה היא מוקצנת. אדם נמצא במסיבה, המוזיקה מתנגנת, כולם נהנים, והוא פשוט מחליט שהאירוע שהתרחש מחוץ למסיבה אינו שייך אליו עוד. אבל ככל שהקטע מתקדם, הוא מעיק על המצפון.

שהרי כולנו מכירים, בממדים אחרים לחלוטין, את המנגנון הזה. יש דברים שאנחנו מעדיפים לא לדעת. יש מצבים שאנחנו מעדיפים לא להתערב בהם. יש רגעים שבהם אנחנו יודעים שמישהו אחר משלם את המחיר, אבל נוח לנו להמשיך בחיינו.

הסרט כמובן מקצין את התגובה עד כדי אבסורד, אבל דווקא ההקצנה מאפשרת לנו לראות את המנגנון בצורה ברורה. האדם אינו בהכרח חסר מצפון. לפעמים הוא פשוט מעדיף שהמצפון לא יפריע לו.

אותו רעיון חוזר בסיפורים אחרים, אבל בכל פעם הוא מקבל צורה אחרת.
אב שילדיו מבקשים ממנו להעביר אליהם את רכושו משום שיש לו בת זוג חדשה נדרש להתמודד לא רק עם כסף ורכוש, אלא עם השאלה מה נשאר מן המשפחה כאשר נכנס לתוכה אדם חדש. הילדים יכולים להציג את דרישתם כדאגה לעתיד, אבל מאחוריה מסתתר גם אינטרס ברור.

האב מצדו צריך להחליט מה חשוב לו יותר: להבטיח לילדיו את מה שהם מבקשים או להגן על חייו ועל אהבתו החדשה.
אין כאן תשובה קלה.
וזה בדיוק מה שהסרט עושה היטב.
הוא אינו מטיף לנו. הוא מכניס אותנו לתוך הדילמה.

בין שורשים לפרידה

בסיפורים אחרים הקונפליקט פחות בוטה ויותר רגשי. אדם נוסע לסיציליה כדי למצוא את קרובי משפחתו. לכאורה זהו סיפור על שורשים ועל הרצון לדעת מאין באנו, אבל מתחת למסע הגיאוגרפי נמצא צורך אנושי עמוק יותר: הצורך להשתייך.

אנחנו נושאים איתנו משפחות גם כאשר איננו מכירים את כל בני המשפחה. שמות, מקומות, זיכרונות שסופרו לנו וסיפורים שלא סופרו לנו יוצרים תחושה של זהות. החיפוש אחר קרוב משפחה יכול להיות למעשה חיפוש אחר חלק חסר בעצמנו.

מנגד, יש את הסיפור שבו בת נפרדת מאביה ונוסעת לספרד. כאן אין צורך בתעלומה או בפאנץ'. מספיק עצם הפרידה.
הילדים שלנו גדלים ואז מתחילים לחיות את חייהם. אנחנו רוצים שיצאו לעולם, שיגשימו את עצמם, שימצאו אהבה ויבנו לעצמם חיים, אבל כאשר הם באמת עושים זאת, מתברר שגם לשמחה יש מחיר. הם מתרחקים, ואנחנו נשארים עם הבית שהתרוקן מעט.

הסיפורים האלה חשובים משום שהם מעניקים לסרט שכבה שאינה רק סאטירית. מאחורי הצחוק יש עצב. מאחורי האבסורד יש פחד. ומאחורי ההתנהגות המגוחכת לעיתים של הדמויות מסתתר צורך אמיתי מאוד.

כשהאמנות עצמה הופכת לצבועה

האפיזודה העוסקת בבמאי שמתעלל באנשי שבט ילידי ולאחר מכן מקבל את פרס הסרט הטוב ביותר היא אולי הבוטה ביותר בסרט. כאן הסאטירה כבר אינה מכוונת רק לאדם הפרטי, אלא למערכת שלמה שמסוגלת להפריד בין היצירה לבין הדרך שבה נוצרה.

הבמאי מנצל את האנשים שעליהם הוא מספר, פוגע בהם, ואז זוכה להכרה על היצירה שנולדה מתוך אותו ניצול. כולם מוחאים כפיים. הפרס ניתן. הטקס מתקיים. המערכת ממשיכה לתפקד.
זהו רגע מצוין משום שהוא אינו זקוק להסבר. הסתירה מדברת בעד עצמה.

כמה פעמים אנחנו מוכנים לסלוח לאנשים מוכשרים על התנהגות שלא היינו סולחים לאדם רגיל? כמה פעמים הצלחה הופכת בעינינו לסוג של פטור מוסרי? האם יצירה גדולה יכולה לנקות את הידיים המלוכלכות של מי שיצר אותה?
הסרט אינו נותן תשובה, אבל הוא בהחלט מציב את השאלה.

במובן הזה הוא גם סרט על הצופים. אנחנו אוהבים יצירות, שחקנים ואמנים. אנחנו רוצים את האמנות שלהם. לפעמים אנחנו מעדיפים לא לדעת יותר מדי על האדם שעומד מאחוריה.

קומדיה שמסתירה עצב

הקושי הגדול של סרט המורכב משש עשרה אפיזודות הוא כמובן חוסר האחידות. לא כל הסיפורים חזקים באותה מידה. חלקם מצליחים להגיע בתוך זמן קצר מאוד אל נקודה אנושית מדויקת. אחרים מרגישים יותר כמו מערכון שנמתח מעט מעבר למידה הנכונה שלו. יש רעיונות שהייתי שמחה לראות מתפתחים יותר, ולעומתם יש אפיזודות שבהן דווקא הקיצור הוא סוד הכוח.

אין צורך לשפוט את הסרט כאילו הוא מנסה להיות עלילה אחת. הוא מבקש מאיתנו להסתכל על שש עשרה תמונות. בכל אחת מהן יש אדם שנמצא לרגע על צומת. הוא צריך לבחור. ובחירה היא תמיד המקום שבו האדם נחשף.

הסרט משעשע, אבל אינו קומדיה במובן הפשוט. הוא גם פרודיה וגם טרגדיה אנושית. לפעמים אנחנו צוחקים על הדמות, לפעמים עליה עם הדמות, ולפעמים אנחנו צוחקים רק כדי לא להרגיש את העצב שמתחת לסיטואציה.
וזה מה שהופך אותו למעניין.

הקונפליקטים שמוצגים כאן אינם באמת זרים לנו. אולי אנחנו לא גורמים לתאונה ובורחים לרקוד. אולי אנחנו לא מתעללים באנשים ואז מקבלים פרס. אבל הדחף לבחור בעצמנו גם כאשר מישהו אחר עלול להיפגע מוכר לכולנו.
החיים מלאים בהתנגשויות כאלה. נאמנות מול חופש. משפחה מול זוגיות. אמת מול נוחות. אהבה מול רכוש. שאיפה להצלחה מול אחריות לאחרים. הרצון להיות אדם טוב מול הפחד לשלם את המחיר של להיות אדם טוב.

„סיפורים קרועים” פשוט לוקח את הדילמות האלה ומסובב את הכפתור עד הקצה. בסופו של דבר, זהו סרט אנושי מאוד. לפעמים הוא מצחיק, לפעמים הוא עצוב, לעיתים הוא אכזרי ולעיתים אפילו מרגש. הוא אינו סרט מושלם, ולא כל אחד משש עשר הסיפורים מצליח באותה מידה. אבל דווקא המבנה הלא שגרתי שלו מאפשר לו לעשות משהו שסרט עלילתי רגיל מתקשה לעשות: להציג בתוך זמן קצר מאוד מגוון עצום של מצבים אנושיים, ולגרום לנו לעבור במהירות מצחוק לאי נוחות ומאי נוחות להזדהות.

העובדה שגיירמו פרנצ'לה הוא כמעט תמיד האדם שאנחנו רואים על המסך אינה מקרית. בסוף, אחרי שש עשרה דמויות, ששה עשר סיפורים ושש עשרה התמודדויות, נשארת תחושה שכל הדמויות האלה הן בעצם אדם אחד.
האדם.
אנחנו.

והמחשבה המטרידה שהסרט משאיר אחריו היא לא האם אנחנו טובים או רעים. היא הרבה יותר מורכבת: מה אנחנו מוכנים לעשות כאשר הערכים שלנו מתנגשים במה שאנחנו באמת רוצים?
בדיוק שם, ברגע שבו אנחנו צריכים לבחור, מתחיל הסיפור האמיתי של כל אחד מאיתנו.

שם מקורי: Homo Argentum
ארגנטינה, 2025
בימוי: מריאנו קוהן, גסטון דופראט
תסריט: אנדרס דופראט, מריאנו קוהן וגסטון דופראט
שחקן ראשי: גיירמו פרנצ'לה
משך: 98 דקות
שפה: ספרדית
ז'אנר: קומדיה, סאטירה, דרמה
הסרט מורכב משש עשרה אפיזודות נפרדות בכיכובו של גיירמו פרנצ'לה.