עצמאות בפתיחת פסטיבל הקולנוע בירושלים

★★★★

"עצמאות": סרט על סוד משפחתי, אשמה והחופש להיות מי שאתה

משה רוזנטל יוצר דרמה ישראלית רגישה על ילד שמבקש להשתחרר מהעבר, ועל משפחה שמנסה למצוא דרך לאהוב מחדש.

אמש נפתח פסטיבל הקולנוע ירושלים ה־43 בהקרנה חגיגית בבריכת הסולטן, מול כ־6,000 צופים. הערב הירושלמי היה קר, והרוח שנשבה מעל האמפי הפכה את הצפייה לאתגר של ממש. ובכל זאת, הקהל נשאר במקומו עד לסיום.

כאשר הסתיימה הקרנת "עצמאות", סרטו החדש של משה רוזנטל, פרצו מחיאות כפיים ארוכות ונלהבות. הייתה זו תגובה לסרט שהצליח לגעת בצופים לא באמצעות דרמה קולנית, אלא דווקא באמצעות רגישות, איפוק ואנושיות.

הבחירה ב"עצמאות" כסרט הפתיחה של הפסטיבל מתאימה מאוד. זהו סרט שמדבר על ישראליות, אך אינו מנסה להגדיר אותה בסיסמאות. הוא מתבונן במשפחה ישראלית אחת, בתקופה מסוימת, ובאמצעותה מספר סיפור רחב יותר על חברה, על שינוי ועל הדרך שבה סודות משפחתיים ממשיכים ללוות אותנו גם שנים אחרי שנחשפו.

לאחר "קריוקי", סרטו עטור השבחים, משה רוזנטל ממשיך להתעניין באנשים רגילים לכאורה, באותם רגעים קטנים שבהם החיים משתנים. גם כאן הוא אינו מחפש גיבורים גדולים מהחיים, אלא בני אדם מלאים בסתירות, חולשות ואהבות.

ילד שמגלה שהעולם אינו כפי שחשב

הסרט מתחיל בשנת 1987. בועז הוא ילד בן 12 העומד לפני בר המצווה שלו. הוא גדל במשפחה שנראית מבחוץ יציבה ומאושרת. אביו מאיר הוא דמות מרכזית בחייו, אדם שהוא מעריץ ורואה בו מקור ביטחון.

אבל אז מגיע רגע שמשנה הכול. בועז מגלה סוד על אביו. גילוי שבתחילה נראה כמו פעולה של ילד שאינו מבין את מלוא המשמעות של מעשיו, הופך לנקודת מפנה בחיי המשפחה כולה.

הבית מתפרק. היחסים בין ההורים משתנים. בועז נשאר עם תחושה קשה: הוא מאמין שהוא זה שגרם לקרע. הוא זה שחשף את הסוד. הוא זה שהרס את המשפחה.

הסרט מדלג קדימה אל שנות התשעים, כאשר בועז כבר בחור צעיר. אך השנים לא הצליחו למחוק את אותו רגע. הוא ממשיך לשאת אתו את תחושת האשמה ומנסה להבין כיצד אפשר להמשיך הלאה כאשר העבר עדיין נוכח כל כך. זהו סרט על מה שסוד עושה לאנשים.

דמויות שאינן שחור ולבן

אחד הדברים היפים ביותר ב"עצמאות" הוא האופן שבו משה רוזנטל מתייחס לדמויות שלו. הוא אינו מחפש אשמים.

מאיר, אביו של בועז, אינו מוצג כדמות טרגית בלבד וגם לא כאדם שפגע במשפחתו. הוא אדם מורכב. אב אוהב, אדם שנמצא בקונפליקט פנימי עמוק, ומי שנאלץ להתמודד עם חיים שבהם הזהות האישית והמסגרת המשפחתית מתנגשות זו בזו.

הסרט מתרחש בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, תקופה שבה ההתמודדות עם זהות מינית הייתה מורכבת בהרבה מכפי שהיא היום.

רוזנטל אינו הופך את התקופה לשיעור היסטוריה, אבל הוא מצליח להעביר את התחושה של עולם שבו אנשים רבים חיו בפחד, בהסתרה ובתחושה שעליהם לבחור בין חלקים שונים בזהותם.

גם האם אינה מוצגת כדמות שלילית. היא אישה שנפגעה, שמנסה להתמודד עם התמוטטות עולמה, אך בדרך הופכת את בנה למשענת רגשית. בועז נאלץ להתבגר מהר מדי, להיות זה שמחזיק את הבית דווקא בתקופה שבה הוא עצמו זקוק להורים שיחזיקו אותו.

משמעות כפולה לשם "עצמאות"

ככל שהסרט מתקדם, מתברר כי שם הסרט הוא מורכב.
ברובד הראשון, "עצמאות" הוא סיפורו של בועז עצמו. ילד שמנסה למצוא את דרכו בעולם לאחר שהמשפחה שהכיר השתנתה. הוא מנסה להשתחרר מהקשר הכואב אל העבר, מהצורך לרצות את אמו ומהתחושה שהוא אחראי לבחירות של הוריו.

אבל העצמאות שלו אינה רק יציאה מהבית או התבגרות. היא היכולת להבין שהוא אינו חייב לשאת את האשמה הזאת כל חייו.

ברובד נוסף, השם מקבל משמעות דרך אחת הסצנות החזקות בסרט. בועז המתבגר משוטט בגן העצמאות בתל אביב, ושם הוא פוגש גבר הומוסקסואל מבוגר. הוא מעניק לו חיבוק.
זהו רגע קולנועי יוצא דופן.
אין כאן רומנטיקה ואין כאן מיניות. יש כאן מפגש אנושי פשוט. אדם צעיר ואדם מבוגר, שניהם נושאים בדידות וכאב, ושניהם זקוקים לרגע של קרבה.

החיבוק הזה אומר למעשה את לב הסרט כולו: כולנו זקוקים למישהו שיראה אותנו. הילד זקוק לכך. האב זקוק לכך. אותו אדם זר זקוק לכך. כל אדם זקוק לכך.

רגע של סליחה

אחד הרגעים החזקים ביותר בסרט מגיע כאשר בועז, לאחר שנפגע באלימות, חוזר אל אביו. האב אוסף אותו לביתו, ושם, סוף סוף, הילד שכבר הפך לצעיר מצליח לומר את מה שהוא נושא שנים.

הוא מספר לאביו שהוא גילה את הסוד שלו. שהוא מרגיש שבגד בו. שהוא מאמין שהוא אחראי לקרע הנורא במשפחה.
תגובת האב היא רגע של חסד.
במקום להאשים אותו, הוא מרגיע אותו. במקום לראות בילד את מי שפגע בו, הוא רואה את הילד שזקוק לו.

זהו רגע שבו האב חוזר להיות אב במובן העמוק ביותר של המילה. לא אדם מושלם, אלא אדם שמסוגל להגן על בנו גם כאשר הוא עצמו פגוע.

משחק מדויק ובימוי רגיש

אסי כהן מציג כאן הופעה דרמטית מרשימה במיוחד. הוא מצליח לבנות דמות שיש בה הרבה שכבות: כוח וחולשה, אהבה ופחד, ביטחון וחוסר ודאות. המשחק שלו מאופק מאוד, והרגש עובר בעיקר דרך מבטים ושתיקות.

עידו טאקו ויאיר מזור, המגלמים את בועז בגילים שונים, יוצרים רצף מרשים. יש תחושה שמדובר באותה דמות בשני רגעים שונים של חייה.

גם קרן צור משחקת היטב את האם שמתמודדת עם פרידה ןעם גידול ילדים לאחריה, עם כוחניות מחד אך גם רגישות מאידך.

הבימוי של רוזנטל מתאפיין באיפוק. הוא אינו דוחף את הצופה לבכות ואינו מסביר לו מה לחשוב. הוא מאפשר לסצנות להתפתח בקצב טבעי ומאמין בכוחם של רגעים קטנים.

גם הצילום של זיו ברקוביץ' משרת את התחושה הזאת. אין ניסיון להפוך את התקופה לנוסטלגית מדי. העולם נראה אמיתי, חי ונושם.

השורה התחתונה

"עצמאות" הוא סרט על משפחה, אבל גם על חברה. על אנשים שמנסים לחיות עם האמת שלהם בעולם שלא תמיד מאפשר זאת. על ילדים שסוחבים משאות שאינם שלהם. ועל האפשרות, גם אחרי שנים, לסלוח ולהתחיל מחדש.

זהו סרט ישראלי רגיש, חכם ואנושי. הוא אינו מושלם, ויש בו רגעים שבהם הקצב המדוד עשוי להרגיש איטי, אך הכנות שלו והיכולת שלו לראות את הדמויות באהבה הופכות אותו ליצירה משמעותית.

הבחירה בו כסרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע ירושלים הייתה מעניינת. זהו קולנוע שמזכיר לנו שהסיפורים הגדולים ביותר נמצאים לעיתים דווקא בתוך המשפחה, ברגעים הקטנים של כאב, אהבה וחמלה.

עצמאות (Tell Me Everything)
בימוי ותסריט: משה רוזנטל
צילום: זיו ברקוביץ'
עריכה: דפי פרבמן
משחק: אסי כהן, עידו טאקו, יאיר מזור, קרן צור, מור דימרי, נטע אורבך
ישראל, 2026
משך הסרט: 109 דקות
סרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע ירושלים ה־43.