עשרה חודשים

הסרט הישראלי החדש הזה, בו צפיתי בטרום הבכורה שלו, כבר הספיק להשתתף בפסטיבל סרטים בטאלין. עלילת הסרט עוסקת באישה שמנסה להרות, ובמערכות היחסים שלה עם האנשים המשמעותיים בחייה, ואלה שעוד יהיו משמעותיים.

הניסיונות להרות אינם זרים לי, גם אני עברתי הפריות מבחנה כואבות ומתסכלות. מה שיצא לי מהניסיונות הקשים הללו הוא בת מאומצת נפלאה שאימצנו באוקראינה. מירב, אותה מגלמת להפליא שירי גדני, נכנסת להריון מדומה. תופעה שקיימת, מסתבר, ונשים שחוות אותה מפתחות סימנים חיצוניים חלקיים של הריון, כמו בטן שהולכת ותופחת, ממש בטן הריונית.

מירב בוחרת לדבוק בפנטזיה, למרות שהיא מבינה שתינוק לא ייצא ממנה. היא רוצה לחוות את ההיריון הזה ככל שיתאפשר לה. היא מנסה לשכנע את הקרובים לה לשתף אתה פעולה, והם עושים זאת כמיטב יכולתם, עד שהם לא מסוגלים יותר.

זהו סרט שהוא, בראש ובראשונה, מאוד פסיכולוגיסטי. הוא איטי, קצר יחסית לסרטים של ימינו, אך מרתק לכל אורכו. מה שמרתק אותנו למסך הוא ההזדהות שאנו חווים עם מירב, עם תשוקתה העמוקה להיריון הזה, עם תשוקה להשיג משהו שמאוד חשוב לנו, עם יחסיה המורכבים עם בני משפחתה והסובבים אותה.

גם עידית טפרסון, בתפקיד האם, ותום חגי, בתפקיד הבעל שכל כך מנסה לרצות את אשתו, ובסופו של דבר נשבר והולך, עושים תפקידים עוצמתיים מאוד.

הצופים באולם, שהיה מלא מפה לפה בהקרנת טרום הבכורה, מחאו כפיים בהתלהבות רבה. רובם המכריע נשאר גם לדיון בעקבות ההקרנה, בו לקחו חלק השחקנים והבמאי, עידן הובל. הסתבר שהסרט, שצולם במשך למעלה משלוש שנים, החל כרעיון בזמן ששירי הייתה בהריון. עידן, שמכיר את תופעת ההיריון המדומה מקרובת משפחה, העלה את הרעיון, שירי התלהבה, ועוד בשלב הרעיון הם צרפו אליהם את השחקנים הנותרים, שהתלהבו לקחת חלק. לאורך תהליך הצילום, מסתבר, לא היה תסריט של ממש, אלא שהדיאלוגים התפתחו תוך כדי צילום. חלק מהסרט צולם בביתה של שירי, בתקופת הקורונה.

נוגע, מרגש ומומלץ.

כתב וביים: עידן הובל

משחק: שירי גדני, עידית טפרסון, תום חגי.

צילום: דוד סטרז'מייסטר