אוקטובר 21, 2026
פסטיבל הבית 2026, המתקיים בתיאטרון הבית ביפו, מציג תוכנית רב תחומית המפגישה תיאטרון, מחול, פרפורמנס, תיאטרון בובות ומוזיקה.
הפסטיבל מעניק במה ליוצרים עצמאיים הבוחנים את גבולות השפה הבימתית ומבקשים לבחון באמצעותה שאלות אישיות, חברתיות ופוליטיות.
התוכנית נעה בין זוגיות ומשפחה, טראומה וזיכרון, מלחמה ומשבר, ומציעה דרכים שונות לביטוי חוויות שאינן תמיד ניתנות לתיאור באמצעות מילים בלבד.
המנהלים האמנותיים של הפסטיבל הם מרינה בלטוב גראס וג'ייסון דנינו הולט, ואת תחום המחול מנהל אמנותית משה שכטר. המפגש בין תחומי האמנות השונים מאפשר ליוצרים להתנסות בצורות ביטוי החורגות מהמבנה התיאטרוני המקובל, ולשלב תנועה, קול, חפצים, הקרנות ודימויים חזותיים.
ב״זהירות, שברירי״, מופע המחול והפרפורמנס של איסק צ'וקרון ושחר חנין, הגוף נושא עליו אהבה, תשוקה, פחד, כעס ותסכול.
איסק מקבל את אורחיו, בדומה לאורחים בחתונה, בתוך מסגרת שהוא מזמין אותם אליה, להצטלם עמו. לאחר מכן הם מקבלים תמונה, כמו מגנט בחתונה.
הוא מתחיל לרקוד כשהוא נושא עמו משא כבד. את המסגרת אותה הוא מרכיב על השולחן.
שולחן הזכוכית הופך בהדרגה למוקד של מאבק. הזכוכית אמורה להיות חזקה ועמידה, אך היא נעשית סמל למציאות שבה הביטחון אינו מובן מאליו, ולחיים שבהם גם הרצונות הבסיסיים ביותר עלולים להיתקל במכשולים.
צ'וקרון, שעלה לישראל מספרד, יוצר מתוך סיפורו האישי, שהופך לשאלה רחבה על האפשרות לאהוב, להתחתן ולהקים משפחה בישראל של ימינו.
המפגש בין הביוגרפיה הפרטית שלו למציאות החברתית והפוליטית מעניק לעבודה את עיקר כוחה. אין זה רק סיפור אהבה, אלא ניסיון לבחון באמצעות הגוף מה קורה כאשר הרצון לחיים שלמים נתקל בגבולות שאינם תלויים באדם המבקש לממשו.
אחד המרכיבים הבולטים במופע הוא עבודת הרגליים של צ'וקרון. הרקיעות מזכירות לעיתים פלמנקו, ומעוררות אסוציאציה למסורת ספרדית שבה הגוף מבטא רגש באמצעות קצב, עוצמה ונוכחות פיזית.
אלא שהתנועה אינה נשארת בגבולות הריקוד. היא גולשת לפחד ולכעס, כאילו האנרגיה שהחלה כשליטה בקצב הופכת לניסיון לפרוק מטען נפשי שאי אפשר להכיל במילים.
הרגליים הרוקעות מבטאות התעקשות, גוף המסרב להיכנע. ככל שהפעולה מתעצמת, קשה לראות בה ריקוד בלבד. הגוף נראה כמי שנאבק במשהו שאינו נמצא בהכרח מולו, אך נוכח בכל תנועה. הרקיעה הופכת לביטוי של חוסר שקט ושל כעס על גבולות שהוצבו בפני האדם.
צ'וקרון אינו מסתפק בהמחשת רגש באמצעות תנועה. הוא משתמש בגופו כדי ליצור עימות. לעיתים הגוף מבקש לשלוט במרחב, ולעיתים הוא נראה כפוף לכוח גדול ממנו. המתח הזה חושף את הסתירה בין הרצון להיות חזק לבין ההכרה שגם הגוף החזק ביותר אינו יכול לפתור כל בעיה בכוח.
שולחן הזכוכית הוא הרבה יותר מאביזר במה. מתחתיו נמצאת מקרנה, המקרינה אל הקיר שמאחוריו חלקים מגופו של צ'וקרון. לעיתים אלה פניו ולעיתים ישבנו. הדימויים משתנים בהתאם לתנוחותיו, ולכל תנוחה יש מטרה. הגוף הממשי והגוף המוקרן מתקיימים במקביל, והטכנולוגיה מרחיבה את נוכחותו של הפרפורמר בחלל.
ההקרנה משנה את האופן שבו אנחנו מתבוננים בגוף. הוא אינו מוצג רק בשלמותו, אלא מפורק לחלקים ולזוויות שונות. הפנים והישבן נושאים מטענים שונים, והצבתם על אותו קיר מערערת את ההפרדה המקובלת בין האינטימי, האישי והחשוף. ההקרנה אינה קישוט לתנועה, אלא חלק מהשפה הבימתית.
שולחן הזכוכית נושא משמעות כפולה. הוא משטח שעליו אפשר לעמוד ולרכון, אבל גם חומר שהיוצר מבקש לבחון את גבולות עמידותו. הידיעה שמדובר בזכוכית מחוסמת יוצרת מתח בין הציפייה שהחומר יישבר לבין יכולתו לעמוד בלחץ. הגוף בודק את המשטח, מתקרב אליו ומפעיל עליו כוח.
הזכוכית נעשית דימוי לאדם המבקש להיראות חזק, אף שהפגיעוּת אינה נעלמת. המופע אינו מכריע אם היא מסמלת את הנפש, את החברה או את האפשרות לבנות חיים. כוחה טמון ביכולתה להכיל את המשמעויות האלה בעת ובעונה אחת.
צ'וקרון מספר שהגיע לישראל מספרד כשהוא רואה את עצמו כסטרייט. במהלך העבודה המשותפת עם שחר חנין התאהב בו, ואז, לדבריו, שחר הציע לו: בוא נתנשק. מן הנשיקה התפתח קשר שהוביל לחתונה.
הסיפור מסופר בפשטות, אך משנה את האופן שבו אנחנו מבינים את המתרחש על הבמה. מאחורי רקיעות הרגליים והמאבק בזכוכית נמצא אדם שהמפגש עם בן זוגו שינה את חייו ואת תפיסתו את עתידו. האהבה לא הייתה רק גילוי של רגש, אלא גם פתיחת אפשרות שלא בהכרח דמיין כשעלה לישראל.
אלא שהחתונה אינה סוף הסיפור. צ'וקרון מתבונן במציאות הישראלית הן כאדם שהיגר לכאן והן כגבר הומוסקסואל, ומביע חרדה לנוכח האפשרויות המצומצמות העומדות בפניו. הוא מבקש להקים משפחה, ושואל איך נקנה בייבי.
השאלה המעשית הזאת נשמעת כמעט תמימה, אבל מאחוריה מסתתרת מצוקה עמוקה. הרצון להורות מתנסח במונחים של קנייה, כאילו ילד הוא מוצר שאפשר להשיג אם רק יהיו האמצעים המתאימים. בפועל, הדרך להורות עבור זוג גברים עשויה להיות כרוכה בהוצאות ניכרות, בהליכים מורכבים ובהתמודדות עם מגבלות חוקיות וחברתיות.
כאן מתברר שהמופע אינו עוסק רק בזכותו של זוג גברים לחיות יחד, אלא גם בזכותו של צ'וקרון לדמיין עתיד שלם. הוא מבקש לא רק לקיים זוגיות, אלא גם לממש את שאיפתו להורות. השאלה היא אם החברה מאפשרת לו לעשות זאת בתנאים הוגנים.
צ'וקרון מנסה לשבור את שולחן הזכוכית, אך אינו מצליח. הפעולה מזכירה את שבירת הכוס בטקס החתונה, ובה בעת מבטאת את כעסו על מציאות שאינה מאפשרת לו לממש את עתידו כרצונו. במקום מחווה טקסית קצרה, שבה השבירה מובטחת, מתקיים מאבק ממשי בין הגוף לחומר.
הזכוכית אינה נכנעת. הגוף מפעיל כוח, אך הרצון אינו מספיק כדי לשנות את המציאות. הכישלון נעשה דימוי לחוסר האונים של אדם המבקש להסיר מכשולים באמצעות נחישות, אך מגלה שלא כל מחסום ניתן להזזה בכוח.
לאחר מכן צ'וקרון פונה לשבור מכסים, ובהמשך צועד עליהם בדרכו החוצה. המעבר הזה משנה את משמעות הפעולה. אם שולחן הזכוכית נותר שלם, המכסים הופכים לחומר שאפשר לשבור ולדרוך עליו. אין בכך פתרון למצוקה, אבל יש כאן שינוי ביחסים עם החומר: הכעס מקבל ביטוי פיזי, והיציאה נעשית חלק מהפעולה הבימתית.
הקישור בין שבירת הזכוכית לבין החתונה טעון במיוחד. טקס הנישואים מסמן התחלה של חיים משותפים, אבל אצל צ'וקרון הוא מלווה בידיעה שהדרך להקמת משפחה עדיין אינה פתוחה בפניו כפי שהיה רוצה. האהבה קיימת, המחויבות קיימת, אך העתיד אינו מובטח.
״זהירות, שברירי״ מחברת בין סיפור אהבה אישי לבין מציאות ציבורית, בין מחול לפרפורמנס ובין גוף חי לאובייקט חומרי. הרקיעות, התנוחות, ההקרנות והניסיונות לשבור את הזכוכית בונים שפה בימתית שבה הגוף אינו רק ממחיש רעיון, אלא הופך אותו למאבק מוחשי.
המופע מעורר מחשבה על משמעותו של חוסן. לעיתים נדמה שחוסן פירושו להמשיך לעמוד, לא להישבר ולא להראות חולשה. אבל הגוף שעל הבמה מספר סיפור מורכב יותר. הוא מסוגל להתנגד ולהפעיל כוח, ובכל זאת להיתקל במגבלות שאינן בשליטתו. הזכוכית עומדת בפני המכות, אך דווקא עמידותה מבליטה את התסכול של מי שמנסה לשבור אותה.
מאחורי המאבק בחומר נמצאת בקשה פשוטה: האפשרות לאהוב, להקים משפחה ולבנות עתיד בלי שזהותו המינית של אדם תהפוך למכשול. צ'וקרון אינו מבקש רק הכרה בזוגיות שכבר בנה, אלא גם את האפשרות להרחיב אותה למשפחה.
הזכוכית אינה נשברת, אבל המאבק בה חושף את המחיר האנושי של מציאות שבה אנשים נדרשים להיאבק על האפשרות לממש את חייהם. השבריריות אינה חולשה שיש להסתיר, והכעס אינו רק רגש שיש לרסן. שניהם נעשים חלק מהניסיון להבין כיצד בונים חיים בעולם שאינו מבטיח ביטחון. בתוך המפגש הזה בין גוף, חומר ואהבה, המופע מעלה שאלה שאינה נוגעת רק לצ'וקרון ולחנין: מה ערכה של ההבטחה לחופש ולשוויון, אם האפשרות להקים משפחה עדיין כרוכה במאבק?
יוצרים: איסק צ'וקרון ושחר חנין
ביצוע: איסק צ'וקרון
דרמטורגיה: שני שבתאי ותמי לבוביץ
שירה וניגון: שירי חן
פיתוח: במסגרת התוכנית הדו שנתית לכוריאוגרפיה במרכז כלים
תמיכה: קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, תל אביב
מקום: תיאטרון הבית, יפו
יעל רסולי, יוצרת, במאית, שחקנית, זמרת ובובנאית, הופכת את סיפור חייה למופע חי, קסום, כואב, נוגע, מצחיק. כזה שאי אפשר לשכוח. במופע ״אדית ואני״, יצירה רב תחומית המשלבת תיאטרון בובות למבוגרים, תיאטרון חפצים ושירה חיה, היא מרתקת צופים בכל העולם.
רסולי הפכה טראומה אישית קשה ליצירה אמנותית הנודדת בעולם. מאחורי הסיפור הבימתי עומדת חוויה של הטרדה מינית חמורה, שלא הגיעה להעמדת האחראים לדין.
היא בחרה שלא להסתפק בחשיפת הפגיעה, אלא ליצור ממנה עולם תיאטרוני שיש בו מוזיקה, הומור, דמיון, כאב ומאבק על הזכות להשמיע קול.
זוהי בחירה אמנותית שיש לה גם משמעות ציבורית: היא מבקשת להוציא את הטראומה מן המרחב הפרטי שבו היא עלולה להישאר כלואה, ולהפוך אותה לנושא שאפשר לדבר עליו, להקשיב לו ולהתמודד עמו.
המופע, שהוצג בתיאטראות ובפסטיבלים ברחבי העולם, הוא הפרק השלישי בטרילוגיה האוטוביוגרפית של רסולי העוסקת באלימות כלפי נשים ובהשתקה. היצירה הוצגה ב־16 מדינות וזכתה בתשעה פרסים בינלאומיים עד כה.
ההצלחה הבינלאומית מעידה על יכולתה של השפה הבימתית שלה לחצות גבולות תרבותיים ולשוחח עם קהלים שאינם חולקים בהכרח את שפתה או את נסיבות חייה.
במרכז היצירה עומדת זמרת שאינה מסוגלת עוד לשיר בעקבות טראומה מן העבר. היא מושתקת, משותקת ומתקשה לשוב אל הבמה. אל תוך חייה נכנסת אדית פיאף, הזמרת הצרפתייה האגדית, שהופכת מדמות רחוקה ונערצת לנוכחות בימתית ממשית. פיאף אינה מסתפקת בתפקיד של השראה מוזיקלית. היא מתערבת בחייה של הגיבורה, מושכת אותה בחזרה אל העולם ומסייעת לה להתמודד עם מה שאינה מצליחה לבטא לבדה.
הבחירה בפיאף מעניינת במיוחד. קולה המחוספס, שיריה מלאי הרגש והביוגרפיה הסוערת שלה הפכו אותה לדמות המזוהה עם היכולת להפוך כאב אישי לאמנות. רסולי אינה מציבה אותה רק כמודל לחיקוי או כמושיעה. המפגש בין השתיים כולל גם מאבקי אגו, תחרות, עימותים והומור. פיאף היא דמות בעלת נוכחות, רצונות ואופי משלה, והיחסים בינה לבין הזמרת יוצרים מתח בין הערצה לבין עצמאות.
זהו גם מפגש בין שתי תקופות ובין שתי דרכים להתקיים כאמנית. פיאף כבר הפכה לאגדה, ואילו הגיבורה של רסולי נאבקת על האפשרות לשוב ולפעול. האחת מזוהה עם קול שאי אפשר לטעות בו, והאחרת איבדה את הכלי המרכזי שבאמצעותו היא מבטאת את עצמה. השאלה אינה רק אם היא תשוב לשיר, אלא אם תצליח להשיב לעצמה את הזכות להיות נוכחת, לפעול ולספר את סיפורה.
אחד המרכיבים המעניינים ביצירה הוא הבחירה בתיאטרון בובות למבוגרים. הבובה אינה רק אמצעי לייצוג דמות שאינה יכולה להופיע על הבמה כשחקנית נוספת. היא יוצרת אפשרות אמנותית מיוחדת: להפריד בין הגוף המפעיל לבין הדמות המופעלת, ובו בזמן לחבר ביניהם באופן שאי אפשר להשיג באמצעות משחק רגיל בלבד.
הצופה רואה את הבובה כדמות בעלת חיים משלה, אך גם מודע לנוכחותה של רסולי המפעילה אותה. המתח הזה בין אשליה למציאות מתאים במיוחד ליצירה העוסקת בטראומה וביכולת להשיב את השליטה. הבובה יכולה לומר, לעשות ולחשוף דברים שהדמות האנושית מתקשה להתמודד עמם. היא יכולה להפוך לזולת, לשותפה, למקור כוח וגם למי שאינה מוכנה לוותר על רצונותיה.
במקרה של פיאף, הבחירה בבובה מעניקה לדמות המוכרת ממד חדש. הזמרת האגדית אינה מופיעה כחיקוי של אדם בשר ודם, אלא כיצירה בימתית שמקבלת חיים באמצעות תנועותיה, קולה וגופה של רסולי. כך מתקיים מפגש בין דמות היסטורית המזוהה עם עולם מוזיקלי מסוים לבין עולמה הפנימי של היוצרת. הגבול בין הזמרת לבין הבובנאית נעשה חלק מן הסיפור עצמו.
תיאטרון הבובות מאפשר גם להתרחק מן הייצוג הישיר של הפגיעה. במקום להפוך את הטראומה למונולוג המסביר את שהתרחש, רסולי יכולה לתת לה ביטוי באמצעות תנועה, מקצב, מחוות ומפגשים בין דמויות. החוויה האישית מתורגמת לשפה אמנותית, והקהל מוזמן לפענח אותה באמצעות החושים והדמיון, ולא רק באמצעות מידע מילולי.
העיסוק בטראומה עלול להוביל ליצירה כבדה, המבקשת מן הצופים להתבונן בסבל באופן ישיר ולעיתים אף בלתי מתפשר. רסולי בוחרת לשלב במופע הומור, מוזיקה ומאבקי אגו. הבחירה הזאת אינה מבטלת את חומרת הנושא, אלא מאפשרת להציג את הדמויות כבני אדם שלמים, שאינם מוגדרים רק באמצעות הפגיעה שחוו.
ההומור עשוי לחשוף את האבסורד שבמצבים שבהם אדם מאבד את השליטה על חייו, וגם את המאבק המתמיד בין הרצון להמשיך הלאה לבין הכוחות המעכבים אותו. נוכחותה של פיאף, על אופייה הסוער ועל מעמדה כאייקון תרבותי, מאפשרת להוסיף לסיפור ממד של תחרות ושל התנגשות. גם כאשר המפגש בין השתיים נוגע בכאב, הוא אינו חייב להתנהל רק במישור של עצב וחמלה.
המוזיקה ממלאת כאן תפקיד מרכזי. היא אינה רק ליווי או קישוט, אלא חלק מן הדרמה. הקול שאבד הוא גם הכלי שבאמצעותו אפשר לבטא את מה שלא ניתן לומר בדרך אחרת. החזרה לשירה מסמלת אפוא יותר מחזרה לפעילות מקצועית. היא קשורה לאפשרות לשוב ולהיות נוכחת בעולם, להפסיק להסתתר ולתבוע מחדש את המקום שנלקח.
עם זאת, אין צורך לראות באמנות תחליף להתמודדות עם טראומה או להבטחה לריפוי. כוחה של היצירה טמון באפשרות שהיא מציעה: להפוך חוויה קשה לסיפור שניתן לחלוק עם אחרים. עצם היכולת לספר, להציג ולשיר יכולה לשנות את היחסים עם העבר, גם אם אינה מוחקת אותו.
רסולי אינה מסתירה את הקשר בין חייה לבין יצירתה. להפך, הסיפור האישי הוא נקודת המוצא של המופע, אך הוא אינו נשאר בגבולותיו. היצירה עוסקת בהשתקה ובאלימות כלפי נשים, נושאים שהשלכותיהם חורגות מחייה של אישה מסוימת. כאשר אדם שנפגע מבקש לספר את סיפורו, הוא נדרש להתמודד לא רק עם הזיכרון עצמו, אלא גם עם השאלה אם יאמינו לו, אם יקשיבו לו ואם יהיה לסיפורו מקום במרחב הציבורי.
הפער בין חוויית הפגיעה לבין האפשרות לקבל הכרה בה הוא חלק מן המשמעות הציבורית של היצירה. במקרה של רסולי, העובדה שהאחראים שעליהם היא מספרת לא הועמדו לדין, לפי דבריה, מוסיפה לסיפור ממד של התמודדות עם היעדר צדק. חשוב להבחין בין תיאור החוויה האישית לבין קביעות משפטיות, אך אין בכך כדי להפחית מחשיבותה של האפשרות להשמיע עדות ולפתוח דיון.
הבמה נעשית אפוא מרחב שבו היוצרת יכולה להחזיר לעצמה את השליטה על האופן שבו סיפורה מסופר. היא אינה רק מי שחוותה אירוע קשה, אלא האמנית שבוחרת כיצד לעצב אותו, אילו דמויות להציב במרכזו ובאיזו שפה להציגו. זוהי פעולה יצירתית וגם עמדה אנושית: סירוב להניח לפגיעה להיות המילה האחרונה.
״אדית ואני״ הוצגה במדינות רבות וזכתה בפרסים ובהכרה מקצועית בינלאומית. על פי תיאטרון הבית, בין הישגיה נמנים הפרס הראשון בפסטיבלים ברומניה ובסרביה ופרס המשחק מטעם איגוד אמני הבמה הפולני.
ההכרה הזאת מעידה על התקבלותה של היצירה בעולם תיאטרון הבובות והפרפורמנס, וממחישה כיצד סיפור אישי יכול למצוא שפה החורגת מן ההקשר המקומי.
החיבור בין תיאטרון חזותי, מוזיקה ובובות מאפשר לקהל לפגוש את הסיפור גם בלי להכיר מראש את פרטי הביוגרפיה של היוצרת. שיריה של פיאף, הדימויים הבימתיים והיחסים בין הדמויות יוצרים ערוצי תקשורת שאינם תלויים רק במילים. כך יכולה יצירה הנובעת מחוויה פרטית לעורר הזדהות גם בקרב צופים מרקע תרבותי שונה.
בסופו של דבר, הסיפור של רסולי הוא גם סיפור על האפשרות ליצור מתוך משבר בלי להפוך את המשבר למכלול הזהות. היא מביאה אל הבמה את מה שהשתיקה מבקשת להסתיר, אך אינה מוותרת על ההומור, על המשחק ועל ההנאה שביצירה. השילוב הזה הוא שמעניק למופע את הפוטנציאל שלו: לא רק לספר על פגיעה, אלא להציג את המאבק על הקול, על החירות ועל הזכות להמשיך ליצור.
היצירה אינה מציעה פתרון פשוט לטראומה, וגם אינה צריכה לעשות זאת. היא מציעה מפגש בין אישה לבין דמות שהפכה עבורה למקור השראה, בין זיכרון לבין דמיון ובין שתיקה לבין שירה. בתוך המפגש הזה, יעל רסולי הופכת את סיפורה האישי ליצירה שמבקשת להישמע הרחק מעבר לבמה שעליה נולדה.
״אדית ואני״
יצירה רב תחומית מאת יעל רסולי, המשלבת תיאטרון בובות למבוגרים, תיאטרון חפצים ושירה חיה.
בימוי, כתיבה, משחק והפעלת בובות: יעל רסולי.
עין חיצונית וייעוץ בימתי: נויל טראנטר, אינגווילד אספלי ואנג'ליק פריאן.
עוזרת במאי: ונסה ולייר.
עיצוב בובות ותפאורה: רויטל אריאלי, אדוארדו פליקס, אורורה מנייני, עינת לנדאו, יעל רסולי וג'רמי לגרו.
עיבוד מוזיקלי ונגינת אקורדיון: איליה מגלניק.
עיצוב פס קול: רן דניאל קופילר ובניה רכס.
מוזיקאים בהקלטות: אדם מאדר, מנדולינה וכינור; איליה מגלניק, אקורדיון; גיורא ליננברג, פסנתר.
עיצוב תאורה: בואלם בנגודאש.
בתמיכת: התיאטרון החזותי הנורווגי, תיאטרון לאומי לה מאנג׳, תיאטרון אולורון סנט מארי, תיאטרון רומן רולן, האיל המרקד, משרד התרבות והספורט, מועצת הפיס לתרבות ולאמנות וקרן רבינוביץ לאמנויות.
תודות: איריס רסולי, יעל ענבר, מיכל ועקנין, דנה מיידן, מיכל גיטניק פרמונט, אדם יכין, ענבל פינטו, גיא הגלר, ירדן מיכאלי, ידין קפלנסקי, שרה הורנד וייס, ג׳ן כהן, בתיה עובדיה, נדב לביא, עדי וואנו ועידית הרמן.
משך המופע: כשעה.
שפות: עברית ואנגלית.
לאחר המופע מתקיימת שיחה עם היוצרת.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©