יולי 7, 2026
במרחב התצוגה הממוזג והסטרילי של מוזיאון תל אביב לאמנות, הרחק משאון האצטדיונים אך קרוב מאוד אל לב החרדה הקולקטיבית, מעלה קבוצת תיאטרון רות קנר פנינה בימתית יוצאת דופן: "קבוצת הכדורגל של ויני מנדלה".
היצירה, המבוססת על פרוזה פוליטית ופחות מוכרת של המשוררת דליה רביקוביץ', זוכה תחת שרביטה של קנר לעיבוד בימתי שהוא מלאכת מחשבת של פירוק והרכבה. זהו אינו תיאטרון במובנו הקלאסי, הליניארי, אלא אירוע פרפורמטיבי רב-שכבתי, המשתמש בשפה כבחומר פיסולי ובגוף השחקן כמנוע פוליטי.
על פניו, השם מבטיח שילוב בלתי אפשרי בין שתי זירות טעונות: מונדיאל 1990 באיטליה מזה, ואישיותה השנויה במחלוקת של ויני מנדלה, "אם האומה" של דרום אפריקה בימי דמדומי האפרטהייד, מזה. אולם, כפי שקורה תמיד אצל רביקוביץ', הזירות הללו אינן אלא השתקפויות, מטאפורות מורחבות למאבק פנימי ואינטימי בהרבה: מאבקה של האישה, הגיבורה, האינטלקטואלית הרגישה, המסרבת להיבלע במנגנוני הכוח הממסדיים, הגבריים והדורסניים שמקיפים אותה.
ההברקה העיבודים של קנר טמונה בשזירת סיפור פרוזה נוסף של רביקוביץ', "לאן נעלם השופט יהודה חי פורז?". חיבור זה מאפשר למופע להעמיק אל תוך חזון נקמה אפוקליפ9טי, המפרק לחתיכות את העולם הגברי שבו אנו חוזים על הבמה; עולם שבו ישנו מגרש מרכזי שבו משחקים אך ורק כוחות זכריים, אלימים וביורוקרטיים.
כך קורה במגרש הכדורגל, וכך קורה בעולמה של ויני מנדלה, אישה שזכתה להגנה פוליטית רק מתוקף היותה אשתו של המנהיג נלסון מנדלה, ואשר הקיפה את עצמה ב"משמר אישי" של גברים אלימים שלא היססו להשתמש בטרור וברצח.
המקבילה המקומית והמכאיבה ביותר לכוח הדורסני הזה מתגלמת בסיפורה של האם שבתה נלקחת ממנה. האב הוא רופא עסוק, אדם שכמעט ולא ראה את בתו מימיו. למרות זאת, הממסד המשפטי המיוצג על ידי השופט יהודה חי פורז (באנלוגיה ישירה ונוקבת למוסד "השופט" במגרש הכדורגל, המחזיק בכוח אבסולוטי לקבוע גורלות) בוחר להיתלות בהסברים פסיכולוגיסטיים חסרי שחר ומנותקים מהמציאות. השופט גוזל את הילדה הקטנה, שהייתה קשורה בנימי נפשה לאמה, ומעביר אותה לחזקת האב.
אולם, אצל רביקוביץ' וקנר, למערכת החוק הגברית יש תאריך תפוגה. השופט פורז, שעשה את העוול הנורא הזה לאימהות רבות, נעלם ביום ה-11 בספטמבר, כאשר שהה על גג מגדלי התאומים בניו יורק ברגע האסון. בניגוד ליתר קורבנות הטרור שמותם בוכה ברחבי העולם, מותו של השופט הופך ליום חג חשאי עבור האמהות שאת ילדיהן גזל. זוהי פנטזיית נקמה פראית של מי ש"לא שכחה ולא סלחה" למערכת שדרסה אותה.
רות קנר, מהבמאיות והחוקרות החשובות ביותר של תיאטרון הסיפור בישראל, מביאה במופע זה את המתודולוגיה שלה לשיא של זיקוק. הטקסט של רביקוביץ' אינו מדובר סתם; הוא נחגג, מפורק להברות, מודגש במקצבים כמעט מוזיקליים, ומתורגם לתנועה גופנית קבוצתית.
שלושת השחקנים על הבמה: שירלי גל, רונן בבלוקי ועדי מאירוביץ', מתפקדים כגוף אחד, כאורגניזם בימתי סימביוטי. הם נעים על פני החלל בסינכרוניות מופלאה שמזכירה לעיתים הרכב ספורטיבי באימון מפרך, ולעיתים מקהלה יוונית מודרנית. הבחירה שלא להציב שחקנית אחת שתגלם את דמותה של רביקוביץ', אלא לחלק את הקול הדובר בין שלושת המשתתפים, היא מהלך גאוני. היא הופכת את החרדה הפרטית של הגיבורה לחוויה קולקטיבית, כזו שכולנו שותפים לה.
רונן בבלוקי מביא לבמה נוכחות פיזית מרשימה ודיוק פלסטיקאי; שירלי גל מנווטת בין האירוניה הדקה לכאב החשוף ברגישות פנומנלית; ועדי מאירוביץ' מטעינה את החלל באנרגיה מתפרצת ובשליטה קולית יוצאת דופן. יחד, הם מצליחים להפוך את המילים היבשות לכאורה של הדיווח העיתונאי או הפרוטוקול המשפטי לדרמה אנושית קורעת לב.
ההחלטה להעלות את המופע דווקא במוזיאון תל אביב לאמנות מעניקה לו רובד פרשני נוסף. החלל הלבן, הנקי, המזוהה עם תרבות גבוהה ומהוגנת, עומד בניגוד מוחלט לחומרים שמהם עשויה ההצגה: זיעה, אלימות מגרשים, פוליטיקה מושחתת, עוולות חברתיים ודם. מתח זה משרת את ההצגה באופן מושלם. הוא מזכיר לנו שהאמנות אינה יכולה ואינה צריכה להישאר מנותקת מן המציאות המדממת שבחוץ. העיצוב המינימליסטי והמדויק מאפשר לטקסט ולגוף של השחקנים לעמוד במרכז, ללא פירוטקניקה מיותרת, מתוך אמון מלא בכוחה של המילה הכתובה והמבוצעת.
כל זה מתרחש במגרש שממוסגר על ידי מכשירי טלויזיה שמשדרים בלי הפסקה את משחקי המונדיאל, כולל פרסומות ופרשנויות.
"קבוצת הכדורגל של ויני מנדלה" היא הצגה תובענית, ולא במובן השלילי של המילה. היא דורשת מהצופה קשב מוחלט, נכונות להתמסר למקצב אחר, מורכב ושונה מזה של התיאטרון הרפרטוארי הרגיל. היא אינה מציעה פתרונות קלים או קתרזיס מנחם, אלא מציבה מראה חדה מול חברה שנסחפת אחר מופעי ראווה אלימים כדי לשכוח את עוולות המציאות הממוסדת.
זהו תיאטרון פרינג' עילי במיטבו: אינטלקטואלים, אמיץ, פואטי ומלא הומור עצמי דק. רות קנר וקבוצתה מוכיחות שוב שדליה רביקוביץ' נותרה, גם שנים לאחר לכתה, אחת המבקרות החריפות והרלוונטיות ביותר של ההוויה הישראלית ומבני הכוח שלה. מופע חובה לכל מי שמבקש לחוות אמנות שלא מפחדת לגעת בפצעים הפתוחים של הקיום.
צילומים: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©