יוני 30, 2026
יש רגעים שבהם מוסד תרבות מוכן להתנהג כמעבדה. לא כמקום שמציג רק תוצרים מוגמרים, אלא מקום שמוכן להסתכן גם בתהליך עצמו. פסטיבל קולקטיבה בתיאטרון יפו פועל בדיוק באזור הזה, שבו אירוע תיאטרוני עדיין לא יודע אם הוא הצגה, רעיון, או שפה שנמצאת בתהליך היווצרות. חלק מההצגות כבר רצות, אחרות עדיין בתהליל היווצרות.
בין 2 ל 4 ביולי יתכנסו בתיאטרון יפו שש יצירות שונות מאוד זו מזו, אבל הן חולקות נקודת מוצא אחת: ניסיון לבדוק מחדש מהו תיאטרון, מי רשאי ליצור אותו, ומה קורה כשהגבולות בין מחזה, מופע, טקסט אישי וסאטירה פוליטית מתחילים להיטשטש.
מאחורי המהלך עומד דניאל בלוגלובסקי, המנהל האמנותי של קולקטיבה, שמדבר על הפסטיבל פחות כאירוע ויותר כתשתית.
בלוגלובסקי מתאר תהליך שלא התחיל כהכרזה גדולה אלא כמעט במקרה. הוא הגיע לתיאטרון יפו עם ההצגה "יוליסס על בקבוקים", עיבוד למחזה של גלעד עברון, ומתוך המפגש הזה נפתח מרחב שלא היה מתוכנן מראש.
"תיאטרון יפו מאוד פתוח בצורה מחבקת ליוצרים צעירים", הוא אומר. "הרגשתי שיש כאן מקום שמוכן לקחת סיכון אמיתי עם שפה אמנותית מתקדמת."
מתוך ההבנה הזאת נולד הרעיון של קולקטיבה: לא עוד הפקה נקודתית, אלא מסגרת שמייצרת רצף.
זהו ניסיון לבנות לא רק פסטיבל, אלא קהילה.
"לא מדובר רק באירוע חד פעמי", הוא מדגיש. "זה גם פתיחת דלת וגם הזמנה ליוצרים נוספים. הייתי רוצה שזה יהפוך למסלול קבוע של כניסה ליוצרים צעירים לתוך התיאטרון."
במשפט הזה מסתתר שינוי תפיסתי עמוק: תיאטרון לא רק בוחר יצירות, אלא מנסה לייצר את הדור הבא של היצירה.
הפסטיבל מתחיל בסדנה יצירתית, מעבדה פתוחה שמחה חנה וזאנה גרינוולד, שמנחה אמנותית את הסדנה. היא מעבירה סדנה בשם " על מה את עובדת עכשיו" בה יישארו השאלות: במה אנחנו תקועים? מה בוער לנו ליצור? כמו כן הסדנה מכוונת לנטוורקינג בין היוצרים, שיכולים להיות שחקנים, מחזאים והבימאים.
אחד העוגנים של הפסטיבל הוא "יוליסס על בקבוקים", מאת גלעד עברון ובבימוי דניאל בלוגלובסקי.
במרכז המחזה עומד יוליסס, מורה ישראלי לספרות רוסית, שמחליט לבצע פעולה כמעט בלתי נתפסת: להפליג לעזה על רפסודה העשויה בקבוקים כדי ללמד ילדים שם ספרות רוסית.
זה רעיון שנולד מתוך אידיאל חינוכי טהור, כמעט ילדי, אבל מתנגש מיד עם מציאות פוליטית קשיחה שאינה יודעת מה לעשות עם מחוות כאלה.
מה שמתחיל כחלום הופך במהירות להפרה של גבול, ומה שנועד להיות גשר תרבותי הופך לעילה למעצר.
המחזה מלווה את ההתנגשות הזאת בין כוונה לבין פרשנות חיצונית. יוליסס איננו מתואר כפעיל פוליטי או פרובוקטור, אלא כאדם שמאמין שספרות יכולה לעבור ממקום למקום כמו מים.
אבל המציאות שבה הוא פועל אינה מאפשרת נאיביות.
העיבוד של ההצגה מוסיף רובד מוזיקלי המבוסס בין היתר על שירי ולדימיר ויסוצקי, שמכניסים לתוך הסיפור קו רגשי נוסף, כמעט שבור, בין אידיאליזם רוסי לבין מציאות ישראלית.
כך נוצר מפגש בין שלושה עולמות: טקסט ישראלי של גלעד עברון, מסורת ספרותית רוסית, ומציאות פוליטית עכשווית.
"הַעֲלֵהוּ", עיבוד של גיא ישראלי ל"חיל ורעדה" של סרן קירקגור, עושה מהלך הפוך כמעט לגמרי.
במקום להמשיך את מסורת הפרשנות על אברהם ועל האמונה, הוא מזיז את המוקד אל יצחק עצמו.
לא עוד מבט פילוסופי על הקרבה, אלא מבט קיומי של מי שעומד להפוך לאובייקט של הקרבה. המהלך הזה משנה את כל מבנה הסיפור. מה שהיה דיון על אמונה הופך לחוויה של חוסר שליטה. מה שהיה מיתוס הופך לחוויה אנושית.
היצירה בנויה כעבודה בימתית שמפרקת את הסיפור המקראי ומרכיבה אותו מחדש מתוך נקודת מבט שנשארה במשך דורות מחוץ לטקסט.
משחקם של רסאן אשקר, מונא חוא ועמית לסרי, יחד עם צוות יצירה רחב, מייצר מרחב שבו הסיפור המקראי מפסיק להיות טקסט סמכותי והופך לשאלה פתוחה.
ב"יומני הבית השרוף", יצירה של עדן אוליאל בבימויה של חנה וזאנה גרינוולד, אין מרחק בין יוצרת לבין חומרי היצירה.
אוליאל עומדת על הבמה ומספרת את עצמה, אבל לא כמונולוג סגור אלא כמבנה מתפרק של זיכרונות, שברים, קפיצות בזמן וקטעי שפה.
יומני הבית השרוף. צילום: טל בדרק
היצירה נעה בין ראפ, שירה וסטוריטלינג, ומנסה להחזיק את מה שלרוב לא מקבל צורה תיאטרונית ברורה: ילדות שאינה מסתיימת באופן מסודר, זיכרון שאינו מתיישר לנרטיב אחד, וחוויה של בית שמתקיים יותר כהיעדר מאשר כמקום.
חנה וזאנה גרינוולד, שמלווה את העבודה, מתארת את התהליך כעבודה שמתחילה מתוך חומר אישי מאוד אבל הופכת בהדרגה לשפה בימתית.
הגבול בין תיעוד עצמי לבין יצירה דרמטית מיטשטש, והקהל מוצא את עצמו בתוך מרחב שבו אין הבחנה ברורה בין סיפור לבין מי שמספר אותו.
העיבוד של "טיטוס אנדרוניקוס" מאת שייקספיר, בבימוי אמרי ויינברג, לוקח את אחד המחזות האלימים ביותר בקאנון המערבי ומעביר אותו למקום אחר: חדר חזרות.
לא רומא, לא אימפריה, אלא חלל עבודה.
בתוך החלל הזה מתרחשת חזרה על סיפור של נקמה, דיקטטורה ואלימות, אבל בהדרגה מתברר שהאלימות איננה רק חומר טקסטואלי.
היא נוכחת גם ביחסים בין הבמאי לשחקנים, בין הסמכות לבין המבצעים, בין מי שמגדיר את היצירה לבין מי שמבצע אותה. כך הופך המחזה לשאלה על כוח בתוך תהליך יצירה עצמו.
לא רק מה מספרים, אלא איך מספרים, ומי מחזיק את האפשרות להחליט מה ייחשב לאמת בימתית.
המופע "ככה לא בונים חומה", מאת ליאם טליו ושחר שפירא, מסיים את הפסטיבל עם יצירה שמסרבת להתקבע.
זהו מופע מערכונים סאטירי מוזיקלי, אבל ההגדרה הזו כמעט לא מספיקה, כי המבנה שלו עצמו משתנה.
הטקסטים מתעדכנים בהתאם למציאות בזמן אמת, כך שכל הופעה היא גרסה אחרת של אותו רעיון. יש כאן ניסיון לעבוד עם המציאות במקום לתאר אותה בדיעבד.
בין הומור, מוזיקה וביקורת חברתית נוצר מרחב שבו הצחוק אינו משחרר אלא דווקא מדגיש את אי הנוחות. זהו סוג של תיאטרון שמבין שהמציאות עצמה אינה יציבה ולכן גם הבמה אינה יכולה להיות כזו.
מה שמחבר בין כל היצירות בקולקטיבה איננו נושא משותף או סגנון אחיד, אלא תפיסה אחת של תיאטרון כמשהו שנמצא עדיין בהתהוות.
בין אם מדובר בטקסט פילוסופי, במחזה קלאסי, בסיפור אישי או בסאטירה עכשווית, כל אחת מהעבודות מנסה לפרק משהו קיים ולבנות אותו מחדש.
דניאל בלוגלובסקי וחנה וזאנה גרינוולד, כל אחד מהכיוון שלו, מציעים כאן מודל שבו תיאטרון איננו רק תוצר אלא תהליך מתמשך. לא רק הצגה, אלא שאלה פתוחה.
ובמובן הזה, קולקטיבה איננו רק פסטיבל שמציג דור חדש של יוצרים. הוא פסטיבל שמנסה לנסח את התנאים שבהם דור כזה יכול להיווצר.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©