מה שמחבר בינינו בקולנוע

★★★★

"מה שמחבר בינינו": שיעור צרפתי באנושיות, חמלה ומשפחה שנולדת מבחירה

"מה שמחבר בינינו", סרטה של הבמאית הצרפתייה קרין טרדייה, הוא סרט שמניח לרגע בצד את הציניות, האלימות והניכור שהקולנוע העכשווי מרבה לעסוק בהם, ובוחר להתבונן באנושיות עצמה, על יופייה ועל מגבלותיה.

הסרט, שעובד מן הרומן של אליס פרניי וזכה בשלושה פרסי פרסי סזאר ובהם הסרט הטוב ביותר, התסריט המעובד ושחקנית המשנה, אינו מציע דרמות גדולות או תפניות מרעישות. הוא עושה דבר מסובך בהרבה: הוא מתבונן בבני אדם כפי שהם באמת.

עולם שבו אנשים בוחרים להיות טובים

יש משהו כמעט מהפכני בעולם שטרדייה בונה כאן. לא מפני שהוא מושלם, אלא דווקא מפני שהוא מכיר היטב בכאב, באובדן ובשבר, ובכל זאת בוחר באפשרות של חסד.

יש בסרט צער ואבל. יש מוות פתאומי ואכזרי. יש בדידות, חשש מאינטימיות ופחד מן העתיד. החיים אינם קלים יותר בעולם של "מה שמחבר בינינו". אלא שהרע אינו נובע כאן מרשעות או מאכזריות אנושית.

בני האדם של טרדייה הם בעלי מעלות וגם בעלי חסרונות. הם מהססים, טועים, נרתעים ומסתבכים. אבל כאשר ניתנת להם האפשרות לבחור, הם בוחרים בטוב.
הם מגלים אמפתיה זה לזה. הם מושיטים יד. הם נשארים.

במובן הזה מדובר כמעט בעולם אוטופי, אך כזה שאינו מרגיש מלאכותי או נאיבי. אולי מפני שטרדייה אינה טוענת שכך העולם פועל תמיד, אלא שכך הוא יכול לפעול לעיתים. די בכך כדי להפוך את הסרט לנוגע ללב באופן יוצא דופן.

לילה אחד שמשנה חיים שלמים

הסיפור מתחיל כמעט במקרה.
השכנה, אישה עצמאית, אינטלקטואלית ופמיניסטית שבחרה במודע שלא להביא ילדים לעולם, כמעט שאינה מכירה את המשפחה שמתגוררת מולה. היא מנהלת את חייה כפי שתכננה אותם, הרחק מהורות ומכל מה שנלווה אליה.

ואז, באישון לילה, המציאות מחליטה אחרת. לאמו של הילד יורדים המים באופן פתאומי, והשכנה מתבקשת לשמור על הילד לכמה שעות בלבד, עד שההורים ישובו מבית החולים.
אלא שהבוקר מביא עמו מציאות בלתי נתפסת.
האם מתה במהלך הלידה.

הילד מתעורר אל עולם חדש לחלוטין, עולם שבו אמו איננה עוד ואחות קטנה שזה עתה נולדה נכנסה לחייו במחיר הכבד ביותר האפשרי.

זהו רגע שהיה יכול להפוך בקלות למניפולציה רגשית, אך טרדייה מביימת אותו באיפוק ובחכמה. הכאב נוכח מאוד, אך הסרט אינו מתענג עליו. הוא מתעניין פחות באירוע הטרגי עצמו ויותר בגלי ההדף שהוא יוצר בחייהם של האנשים שנותרו מאחור.

משפחה שלא נולדה אלא נבנתה

מכאן מתחיל להיווצר הקסם האמיתי של הסרט. הילד מסרב לוותר על השכנה. הוא מאמץ אותה כמעט באופן חד צדדי כדמות משמעותית בחייו. אולי דודה, אולי חברה מבוגרת, אולי משהו שאין לו כלל שם מדויק. הוא פשוט בוחר בה. והיא, האישה שמעולם לא רצתה להיות אם, מגלה בהדרגה שגם היא בוחרת בו. לא כאם חלופית ולא כהורה מאמץ, אלא כאדם שמוכן להיות נוכח בחייו של ילד אחר.

זוהי אחת ממערכות היחסים היפות והמרגשות שנראו בקולנוע בשנים האחרונות. הקשר ביניהם אינו בנוי על חובות חברתיות, על קשר דם או על מוסדות רשמיים. הוא נבנה מתוך קרבה, אמון וחיבה הדדית.

בהדרגה היא נשאבת אל תוך המבנה המשפחתי החדש שנוצר סביב הילד: האב הביולוגי שמנסה ללמוד כיצד להיות אב יחידני, בן הזוג החדש שמגדל אותו בפועל, התינוקת שנולדה מתוך האסון, והילד עצמו שמסרב לאפשר לה להישאר מבחוץ.

המשפחה הזאת אינה דומה למשפחה המסורתית המוכרת.
אבל היא משפחה לכל דבר. אולי אפילו יותר מכך.

הסרט שואל שוב ושוב האם משפחה היא עובדה ביולוגית או בחירה יומיומית, והתשובה שלו ברורה למדי: משפחה היא האנשים שנשארים.

הזמן שעובר והקשרים שמתחזקים

אחד הפתרונות התסריטאיים והקולנועיים היפים ביותר בסרט הוא האופן שבו מסומן מעבר הזמן. הסיפור אינו מחולק לפרקים רגילים אלא נמדד על פי חייה של לוסיל, התינוקת שנולדה בלילה שבו מתה אמה.
יום מאז

לידתה. שבוע מאז לידתה. שנה מאז לידתה. שנתיים מאז לידתה. לוסיל הופכת לשעון הפנימי של הסרט, לתזכורת מתמדת לכך שהחיים ממשיכים גם כאשר נדמה שהזמן עצר. בינתיים החיים מתרחשים. אנשים מתאהבים. מערכות יחסים משתנות. ילדים גדלים. פצעים מצטלקים.
אבל דבר אחד נשאר יציב: הקשרים בין הדמויות הולכים ומתחזקים.
במקום שהזמן ירחיק ביניהם, הוא דווקא קושר אותם זה לזה בחוטים עבים וחזקים יותר. יש משהו יפה מאוד בבחירה הזאת.

טרדייה אינה מתעניינת בדרמות גדולות אלא בבנייה האיטית של אינטימיות, באותם רגעים קטנים של שגרה שמצטברים בסופו של דבר לכדי אהבה גדולה.

משחק נפלא ובימוי מלא חמלה

הצלחתו של הסרט נשענת במידה רבה על צוות השחקנים המצוין שלו. ולריה ברוני טדסקי מעניקה שוב הופעה נפלאה, כזו שמצליחה לשלב אינטליגנציה, אירוניה, פגיעות ורוך באותה דמות עצמה. זוהי אחת מאותן שחקניות שמצליחות להפוך גם שתיקה קטנה לרגע קולנועי משמעותי.

לצדה מעניק פיו מרמאי הופעה מאופקת ומרגשת כאב שנאלץ ללמוד מחדש את העולם לאחר האובדן הבלתי נתפס שחווה.

גם וימלה פונס ורפאל קנאר משלימים אנסמבל אמין ומדויק, כזה שמאפשר לסרט כולו להרגיש כמעט תיעודי ברגעיו הטובים ביותר.

מעל כולם מרחפת יד הבימוי העדינה של טרדייה. היא מסרבת לציניות. היא מסרבת לשיפוטיות. היא מאמינה בדמויות שלה גם ברגעי החולשה שלהן. וזו אולי התכונה החשובה ביותר של הסרט כולו.

סרט שמאמין באנושיות

"מה שמחבר בינינו" הוא בסופו של דבר סרט על אנושיות.
האנושיות הזאת מופיעה בשלל צורות: בחיבוק, בשיחה קצרה במטבח, בילד שמחליט לאמץ לעצמו מבוגר נוסף, ובאישה שמגלה לפתע שיש בלבה מקום שלא ידעה שקיים.
זהו סרט מלא רוך ואהבה.

סרט שמסתכל על העולם במבט מכמיר לב אך לא מיואש.
סרט שמכיר היטב את המוות, ובכל זאת בוחר לדבר על החיים.

נדמה שהמסר הפשוט והעמוק ביותר שלו הוא שאנשים אינם חייבים להיות קשורים זה לזה בקשרי דם כדי להפוך למשפחה. לפעמים די בכך שהם יהיו שם זה עבור זה.

בעולם קולנועי שמרבה לעסוק בפירוק, בחרה קרין טרדייה לספר סיפור על בנייה ועל כל החסד שנדרש כדי לבנות בית אנושי קטן בתוך הכאוס הגדול של החיים.

מה שמחבר בינינו (The Ties That Bind Us)
צרפת, 2024
בימוי ותסריט: קרין טרדייה
על פי הרומן מאת: אליס פרניי
משתתפים: ולריה ברוני טדסקי, פיו מרמאי, וימלה פונס, רפאל קנאר
משך הסרט: 106 דקות
שפה: צרפתית בתרגום לעברית ולאנגלית
זוכה שלושה פרסי פרסי סזאר ובהם הסרט הטוב ביותר, התסריט המעובד ושחקנית המשנה.
החל מ־2 ביולי בסינמטק תל אביב וברחבי הארץ.