​"אני רואה את העולם בסצנות": ליאור זנסקו מסיימת את "ניסן נתיב" ופורצת קדימה

​כשצפיתי בליאור זנסקו על הבמה בהפקת "מתים על רוז וגיל" בבימויה של לילך דקל-אבנרי בסטודיו ניסן נתיב, אי אפשר שלא להבחין בנוכחות הממגנטת ובניצוץ הקומי-דרמטי הייחודי שלה.

ליאור נמצאת כעת בישורת האחרונה של לימודיה בסטודיו למשחק "ניסן נתיב" בתל אביב, מסלול שהתארך מעט מעבר למתוכנן בשל אירועי המלחמה.

בעוד שתי הפקות מסקרנות עומדות לפניה רגע לפני היציאה הרשמית לעולם הגדול, היא מתפנה לשיחה חשופה על הילדות במושב, מנגנוני ההגנה שהיה צריך לנפץ, הרגע שבו הסתכלה במראה ובחרה במסלול, והדרך המקורית שלה לפצח דמויות ולהביא את הקול האישי שלה כיוצרת וכשחקנית.

​"מבחינתי, אפילו נסיעה באוטובוס היא סרט"

​ליאור, הדרך שלך לבימת התיאטרון התחילה רחוק מתל אביב, במקום עם קצב אחר לגמרי. איך נבטה בך התשוקה למשחק?

​"הכול התחיל כבר מגיל מאוד צעיר. אהבתי להופיע מול ההורים שלי בסלון, להמציא דמויות ולגרום להם לצחוק. גדלתי ביישוב עצמון שגב שבמועצה האזורית משגב. בצפון אין את פתיחת הדלתות שיש בתל אביב, אין אודישנים מעבר לפינה או תעשייה שנמצאת בחצר האחורית שלך. אמנם למדתי במגמת תיאטרון בתיכון וקיבלתי פידבקים חמים מאוד מהמורים והחברים, אבל אז זה הרגיש כמו תחביב נחמד. התרגשתי מאוד ששמו לב אליי, ושם למעשה הבנתי שזו הדרך המדויקת ביותר עבורי לבטא את עצמי."

​מתי הבנת שנקודת המבט שלך על העולם שונה מזו של אנשים אחרים?

​"זה גילוי שליווה אותי תמיד. תמיד חלמתי על סיפורים. אפילו כשאני עולה סתם על אוטובוס, אני מסתכלת על הנוסעים ורואה סרט שלם שמתפתח מול עיניי. נקודת המבט שלי תמיד מתייחסת לעולם כאל רצף של סצנות תיאטרוניות או קולנועיות. במשך שנים הייתי בטוחה שכולם רואים את העולם בצורה הזאת, וזה הפתיע אותי מאוד לגלות שרוב האנשים פשוט רואים אוטובוס או נסיעה. אפילו כשטיילתי בתאילנד לבד, הלכתי לבמה פתוחה, עליתי להופיע, ושם הכרתי את האנשים שאיתם המשכתי לטייל. הבמה תמיד הייתה המצפן שלי."

​ובכל זאת, לקח לך זמן להאמין שזה יכול להיות מקצוע אמיתי.

​"נכון. כשהייתי נערה, לא ראיתי במשחק מקצוע אפשרי למציאות היומיומית, אלא לכל היותר חלום רחוק שלא באמת יכול להתגשם.

לקראת השירות הצבאי התמיינתי לתיאטרון צה"ל, אבל עסקתי שם בהפקה ובבימוי מאחורי הקלעים. כשראיתי את השחקנים עומדים על הבמה מדי ערב, פתאום קלטתי: 'רגע, זה אפשרי, וזה אפשרי גם בשבילי'. האופציה פתאום נפתחה בתוכי, אבל עדיין לא העזתי לומר את זה בקול רם. ה-ק-ו-ל שלי עוד היה חסום."

​📌  כרטיס ביקור – ליאור זנסקו

• ​מקור: היישוב עצמון שגב, מועצה אזורית משגב.
• ​הכשרה: מסיימת המסלול התלת-שנתי בסטודיו למשחק "ניסן נתיב", תל אביב.
• ​רקע צבאי: הפקה ובימוי בתיאטרון צה"ל.
• ​תפקידים בולטים בלימודים: הפקת "מתים על רוז וגיל" (בימוי: לילך דקל-אבנרי), כלמנסע ב"חפץ", קטעים קומיים ומחזות זמר במסגרת פרויקטים עצמאיים.
• ​על המסך: תפקיד ראשון ("עדי") בסרט הביכורים של הבמאית כליל כובש.
• ​כישורים נוספים: נגינה בפסנתר, שירה, כתיבה ופיתוח דמויות.

​המראה בניסן נתיב וההחלטה ללכת עד הסוף

​מה קרה שהביא אותך לבסוף לעשות את הצעד ולהירשם ללימודים?

​"נסעתי לטיול בחו"ל, ושם היה לי זמן לחשוב לעומק על החיים שלי. אמרתי לעצמי שאם זה מה שאני באמת רוצה, אני בשום אופן לא מוכנה לחיות את החיים עם תחושת החמצה עמוקה. שם הרשיתי לעצמי לראשונה להגיד בקול רם: 'אני הולכת להיות שחקנית'. כשחזרתי לארץ, הלכתי לכמה קורסים, נגשתי לאודישנים והתקבלתי גם ל'ניסן נתיב' וגם ל'יורם לוינשטיין'."

​איך בוחרים בין שני בתי ספר נחשבים כאלה?

​"היו לי המון התלבטויות. היו לי חברים גם פה וגם שם. החלטתי לעשות מעשה: הלכתי לכל אחד מהמקומות, ישבתי שם כמה שעות, דיברתי עם אנשים וספגתי את האווירה. ואז עשיתי משהו מצחיק. הסתכלתי על עצמי בראי בשני המקומות. בניסן נתיב הרגשתי שאני יותר יפה, שאני יותר רואה את עצמי האמיתית. היה משהו במוסד הזה שהרגיש לי מדויק, נכון ועמוק יותר. חיפשתי מקום שבו אצמח ואתפתח, כי מדובר בשלוש שנים שלמות מהבוקר עד הלילה, וזה קריטי שהמקום יתאים לנפש שלך."

​מנגנון ההגנה בשנה א' והפריצה הגדולה

​איך היו שלוש השנים בתוך הסטודיו?

​"בשנה א' היה לי מאוד מאתגר. היה לי קשה לתפוס ולהפנים את העובדה שאני באמת הולכת להיות שחקנית מקצועית. פיתחתי אפילו מנגנון הגנה מוזר. הייתי נרדמת בשיעורים. זה הרגיש כמו רגל אחת בחוץ ורגל אחת בפנים. ואז אחד המורים אמר לי משפט שחצץ אותי: 'ליאור, את לא תופסת מקום על הבמה'. הבנתי שזה משהו שקורה לי לא רק במשחק, אלא גם בחיים עצמם, הנטייה לצמצם את עצמי כדי לעשות מקום לאחרים. החלטתי לעבוד על זה בטוטאליות."

​איך עובדים על "לתפוס מקום"?

​"דרך הגוף וההומור. למשל, באחד התרגילים אמרו לי 'תהיי כבשה'. לקחתי את זה, הפכתי את זה למשהו קומי מתפרץ, וזה עזר לי להתחבר מחדש לגוף ולנוכחות שלי. בין שנה א' לשנה ב' קיבלתי החלטה דרמטית: אני הולכת עם זה עד הסוף. ובאמת, בשנה ב' הייתה לי פריצה ענקית. הגעתי עם תחושה שחררה שאני לא בתחרות עם אף אחד אחר, אלא רק עם עצמי."

​שם גם התגלה הצד הקומי הבולט שלך?

​"לחלוטין. הצד הקומי שלי יצא החוצה במלוא עוצמתו. הייתי נשארת בסטודיו עד 23:00 בלילה בכל יום כדי לעבוד ולחקור ולהתפתח. היתה לי תחפושת של נקניקייה. התחפשתי איתה פשוט כדי להקליל את האווירה, להזכיר לעצמי שמותר ליהנות. זה שינה את כל האנרגיה."

​🎭 ארגז הכלים של "ניסן נתיב"

​מה מקבלת שחקנית צעירה משלוש שנים אינטנסיביות במוסד הירושלמי-תל אביבי הוותיק?

​"אני יוצאת מניסן נתיב עם אתיקת עבודה גבוהה מאוד, עם סקרנות בלתי נגמרת ועם ביטחון עצמי עמוק. בית ספר למשחק מעניק לך 'שעות טיסה'. כמה שיותר שעות על הבמה, התמודדות עם כל קשת החוויות והרגשות, ויכולת לעבוד עם סוגים שונים של במאים. במיזם היצירה העצמאית שלנו, 'אלטרנטיב', יצרנו קטעים קומיים ומחזות זמר של 5 דקות. זה לימד אותי לסמוך על האינטואיציה שלי גם כיוצרת, גם כשחקנית וגם כזמרת."

​הפסנתר, הפידבקים והמפגש עם הבמאים

​בשנה ג' העבודה כבר הופכת לכמעט מקצועית מול במאים מהתעשייה.

​"בשנה ג' קיבלתי המון פידבקים חיוביים ומקדמים. עבדנו עם במאים שונים, כאשר כל במאי מביא איתו שפה אמנותית וגישה גישה שונה לחלוטין. למדתי איך לעבוד מול סגנונות בימוי משתנים ואיך להתנהל בתוך קבוצה. המורים והבמאים עשו לי שיקוף מאוד ברור. מה לקחת, מה להשאיר בצד, ובעיקר לסמוך על התהליך. כשאת כל כך רוצה שיצא טוב, את עלולה להיכנס לטירוף ולחץ. למדתי לשחרר, לסמוך על עצמי, ובסוף המקומות המדויקים מגיעים."

​אחד הגילויים המפתיעים שלך בלימודים היה דווקא הנגינה בפסנתר.

​"מדהים איך הדברים מתחברים. בשביל ההפקה של 'מתים על רוז וגיל' הייתי צריכה כביכול לנגן בפסנתר. נגעתי בפסנתר וממש התאהבתי בכלי הזה. עכשיו אני רוצה ללמוד תווים ופסנתר בצורה מסודרת כדי להיות עוד יותר מקצוענית. הריקוד, המוזיקה והשירה הפכו לחלק בלתי נפרד מהזהות האמנותית שלי."

​🎬  הצעד הראשון בקולנוע

​עוד לפני שסיימה את הלימודים, ליאור כבר הספיקה לרשום דריסת רגל ראשונה ומבטיחה מול המצלמות:

​"כשהייתי בשנה ב' התקבלתי לסרט הביכורים של הבמאית המבטיחה כליל כובש. הדבר היחיד שאני יכולה לחשוף כרגע הוא שלדמות שלי קוראים עדי. זה תפקיד ראשון מקסים ומתוק שנתן לי טעם של עוד וחוויה קולנועית מופלאה תוך כדי הלימודים האינטנסיביים בסטודיו."

​"יש תקופה חזקה של אודישנים, ואני מוכנה אליה"

​מה קורה איתך עכשיו, לקראת סיום הלימודים בספטמבר?

​"בקרוב מאוד אני עומדת להתפנות, גם מבחינת זמן וגם מבחינת פניות רגשית מהמסגרת המאוד אינטנסיבית הזו של הסטודיו. במקביל לחזרות האינטנסיביות למחזמר 'קליעים מעל ברודווי' שיעלה בקרוב, יש עכשיו תקופה מאוד חזקה של אודישנים. התקדמתי כבר בכמה שלבים בכל מיני פרויקטים שעשיתי אליהם אודישנים, וזה כבר מעניק לי תחושה מצוינת של עשייה ותנועה."

​איך נראית תוכנית העבודה שלך ליום שאחרי?

​"יש לי תוכנית עבודה מוגדרת מאוד עד ספטמבר ואילך. היא כוללת כאמור לימודי פסנתר ופיתוח קול, פיתוח דמות קומית ייחודית שכתבתי במהלך הלימודים, ויצירת קשרים עם יוצרים ובמאים בתעשייה. אני רואה את עצמי משלבת בין משחק ליצירה עצמאית. אני מתכוונת לדחוף את עצמי קדימה בכל הכוח!"

​💡 השאיפות של ליאור זנסקו

• ​על הבמה: להשתלב בתיאטרון רפרטוארי בתפקידים דרמטיים וקומיים ובמחזות זמר, ולפתח מופעים קומיים מקוריים.
• ​מול המצלמה: להמשיך להצטלם לסרטי קולנוע ולסדרות דרמה וקומדיה.
• ​האג'נדה: ליצור מתוך חופש, לחקור דמויות, ולסמוך על האינטואיציה והאינטליגנציה הרגשית.

​צילום: אביבה רוזן (מהפקת "מתים על רוז וגיל")