בחודש הבא יקבל רועי יוסף, יוצר ההצגה 'שורה', 'פרט לכך לא אירע דבר' ועוד, את פרס רוזנבלום, פרס אמנויות הבמה של עיריית תל אביב לשנת 2024. הוא מקבל את הפרס בקטגוריות 'אמנים בעלי הישגים מבטיחים'. ואכן, היוצר הצעיר (מחזאי, במאי, שחקן), רק בן 31, הגיע להישג גדול השנה: הצגה שהשתתפה בפסטיבל ישראל, 'שורה'.
רועי כבר זכה לפני שנתיים בפרס 'קיפוד הזהב', הפרס היוקרתי של הפרינג', למחזאי השנה, על ההצגה 'פרט לכך לא אירע דבר'. את מחזותיו הוא כותב על נושאים ואירועים עימם הוא מתמודד באופן אישי. 'שורה', כשמה של ההצגה, נכתב על שירות המילואים של רועי במחנה שורה, מחנה זיהוי הגופות שנפתח אחרי ה 7.10. אני לא צפיתי עדיין בהצגה, לא חשתי שאני מסוגלת לעמוד, ריגשית, בהתמודדות עם הצגה שעוסקת בזיהוי הגופות, בשלב זה.
אתה היית שם.
רועי: "כן, אני הייתי שם במשך חודשיים, בשירות מילואים. התקשרו ואמרו לי שזאת המשימה. הסכמתי. אנשים שהיו אתי שם אמרו לי, שאם אני עוסק בכתיבה, אני צריך לכתוב על מה שאנחנו עושים. בתחילה זה נשמע לי מופרך, אחר כך הבנתי שזה הכרחי, וכתבתי כל מה שראיתי ושמעתי. אספתי הכל. הקלדתי מחשבות, שיחות, מראות. זה היה כמעט אובססיבי".
חומת מגן ריגשית.
"בדיעבד אני מבין שכן. כשהתחלתי לעבוד עם שחר נץ, השחקן שמגלם אותי בהצגה, נתתי לו מחשב ואמרתי לו שיתחיל להקליד הכל, כל מה שהוא רואה, חושב ושומע. הוא אמר לי שזה מרגיש לו כמו מגן, חציצה בינו לבין העולם. בזכות הכתיבה הבנתי מה שעבר עלי. שחר עזר לי להבין מה מתחבא מאחורי המילים, את הרגש שנמצא שם, שבזמן האמת הייתי מנותק ממנו".
הרגשת זעזוע?
"זה מאוד מבלבל. יש פער בין איך שנראה לאנשים שמרגישים שם, לבין החוויה היומיומית שלנו. כדי לעשות את זה כולנו היינו צריכים להתנהל בצורה שגרתית, להגיע בבוקר, להתחיל לעבוד אחרי הקפה ששתינו יחד. ידענו מה אנחנו עושים, היה עצב אבל הייתה לנו משימה. רק אחר כך הרגשתי מעבר לזה, שהיה בזה משהו מאוד קשה. היו שם כל מיני תפקידים. זה בא לידי ביטוי במחזה. בתחילה הייתי צריך להקליד נתונים של גופות מזוהות עבור המשטרה, משרד הבריאות וגופים אחרים. אחר כך התחילו להגיע הגופות הבלתי מזוהות וחלקי גופות, ואז עברנו על תצלומים והיינו צריכים לכתוב מה רואים בהם. אחר כך ניסינו לפעמים לעבוד מחוץ לקופסא, לפתוח את שקי הגופות ולנסות למצוא סימנים מזהים. זה לא שלא היה שם רגש. היה מעטה ומתחתיו היו שכבות של רגש".
איך כתבת את המחזה? יש לך דרך מאוד ייחודית משלך, כפי שראינו ב'פרט לכך לא אירע דבר'.
"הדמות הראשית, 'אני', הוא באמת אני, וכך הדמות נקראת. כל הדמויות קיבלו את שמן האמיתי, כמובן, עם הסכמת האנשים, חוץ מאחד שביקש לקרוא לו אילן או ארז, וכך שמו: 'אילן או ארז'. מהתחלה החלטתי שתהיה שיירה של 1200 עגלות מתים, 'אקיקלמות' (יוונית).ידעתי שזהו אלמנט שצריך יהיה לפצח אותו, מה אשים על העגלות. לא יהיו שם גופות. בכתיבה זה קל. המחזה לא עליהן, הן הכי משמעותיות אבל הן לא יהיו שם, אז מה יהיה על העגלות? לא רציתי עגלה ריקה, ולא רציתי בובנאות של מוות. ביחד עם זוהר שואף, מעצב התפאורה, ואריאל טל, החלטנו לעבוד על דימוי של שקים גדולים ריקים, וכשההצגה מתחילה אני ממלא אותן באוויר, מניף אותן ברוח".
אמרת שהתבדחתם הרבה.
"הייתה שם שוטרת, מירב. היא אמרה, תכתוב על הצחוקים שלנו. זה לא בדיחה, אבל זאת הדרך שלנו להתמודד עם זה. מירב שמרה עלינו, התפקיד שלה היה מאוד חשוב".
אתה משחק בהצגה, אבל לא את עצמך.
"אנחנו משחקים על וסטים כתומים שיש עליהם שמות. הדמות שלי, ששמה 'אני', אותה משחק שחר נץ. אני נכנס עם הוסט של 'אני', ואחר כך אני מוריד את הווסט ומעביר אותו לשחר. בלי וסט, אני עולה למגדל שנמצא שם ומנפח את השקים".
ומה הסוף?
"כל הזמן נכנסות עגלות, עד שהן נגמרות. כשאין יותר עגלות, אפשר לחזור הביתה. השקיות עולות למעלה והופכות לעננים, וגם העננים בסוף מדברים, מנקודת המבט שלהם".
מתי התחלת לעבוד על המחזה?
"למעשה, כבר שם, התחלתי לעשות עבודה דוקומנטרית. כשחזרתי מהמילואים, בדצמבר, התחלתי לכתוב בהנחיית ג'ייסון דנינו הולט, שעזר לי בכתיבת המחזה, ומשם זה התגלגל. היו לנו מפגשים עם יוצרים נוספים. פעם הגיעו אנשים מפסטיבל ישראל, מיכל ואעקנין ואיתי מאוטנר, וגם בתמונע, ארז מעין שלו ואיתי דורון, ידעו שאני עובד על זה. ארז ואיתי הציעו לי לעבוד על המחזה דרך תמונע, ומשם זה המשיך לפסטיבל ישראל. פנו אלי אחרי שהם החליטו להקדיש את הפסטיבל השנה 'למצב', 'הבור' בו אנחנו נמצאים. פנו אלי ושאלו אם אני עובד על משהו. זה היה עוד לפני שהיה לי מחזה גמור ועוד לפני חזרות. כך הגעתי לפסטיבל ישראל. היה לי כבוד גדול מאוד. זה פסטיבל שאני מאוד מעריך. זה שגם תמונע וגם פסטיבל ישראל שמו תקציב לפני שהיה מחזה שלם, האמינו בי, וגם נתנו לי המון חופש ביצירה בהמשך, זאת הייתה חוויה נפלאה".
הייתה הכוונה.
"בוודאי שהייתה הכוונה. אמרו לי: אנחנו חושבים אחרת, אבל הבחירה היא שלך. הם גם הבינו שיש כאן תהליך אישי, התמודדות דרך היצירה. למדתי מהם הרבה ולקחתי את זה לדרך שלי".
לאן ההצגה הולכת מכאן?
"אחרי פסטיבל ישראל היא הוצגה בפסטיבל תמונע. זאת הצגה גדולה, עם הרבה שחקנים. ננסה להציג פעם בחודשיים. יש לי שאיפה שהיא תציג גם בתרבויות נוספות, בחו"ל. בקרוב תהיה הקראה מבוימת בתיאטרון הקאמרי במינכן, אחרי שהם תרגמו אותה לגרמנית. אולי ההקראה תהפוך אחר כך להפקה".
מה אתה אומר לאנשים שאומרים שהם לא מסוגלים להתמודד עם ההצגה?
"אני מבין אותם. אני יודע שאני עשיתי את ההצגה כי הייתי מוכרח. יש גם אנשים שצריכים את ההצגה. ההצגה נעשתה, בראש ובראשונה, עבור עשרים האנשים שהיו שם אתי. הם, שמופיעים בשמם, גם עלו על הבמה בזמן ההשתחוויות והצטרפו לשחקנים בהצגה בפסטיבל ישראל. הם הקהל הכי חשוב".
מאת ובבימוי: רועי יוסף // דרמטורגיה: איתי דורון // ליווי אמנותי: ד"ר ארז מעין-שלו ומיכל ואעקנין // ייעוץ אמנותי: נאוה צוקרמן // עוזרת במאי ומפיקה בפועל: מור חסן // ניהול הצגה: נועם צפתי // עיצוב תפאורה: זוהר שואף // עיצוב אלמנטים: אריאל טל ארביב // עיצוב תלבושות: דניאל קפלן // עיצוב סאונד: ניר ג׳ייקוב יונסי // עיצוב תאורה: יאיר סגל // ליווי הכתיבה: ג'ייסון דנינו הולט // הדרכת מקהלה: עידית אשל // שחקנים: שחר נץ, מוראד חסן, אייל נחמיאס, נעמי אורן, אורי דב יוסף בלופרב/גלי פרנק, דורית דורה שלו, אילן זכרוב, יובל קנין נחמיאס, רועי יוסף
צילומים מההצגה: אפרת מזור
לפרטים ומועדים נוספים:
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
