אוגוסט 17, 2026
יש אמנים שמייצרים לעצמם תעודת זהות מקצועית נוחה, כזו שקל לקהל לעכל ולתעשייה ללהק. הם בוחרים נתיב ברור, דבקים בו לאורך עשרות שנים, והופכים למותג יציב ומוכר. תומר שרון, המוכר לכולנו כתומש, הוא ההפך הגמור מזה. הוא שחקן, קומיקאי, יוצר, מוזיקאי, כותב, מדבב ופרפורמר, איש שנע בלי מאמץ לכאורה בין קלאסיקות תיאטרוניות כבדות לבין טירוף קומי משוחרר, בין במות ממסדיות גדולות כמו הבימה והקאמרי לבין הסלון הפרטי שלו ביפו.
כשמסתכלים על הקריירה הענפה שלו, שמתפרשת על פני יותר מארבעה עשורים, מבינים שהגדרה אחת צרה מדי בשבילו. היא תפספס את הילד שהתחיל להופיע בגיל עשר, את כוכב "עניין של זמן" ו"פלטפוס" שעיצב את שנות התשעים בישראל, את היוצר שמאחורי פרויקטים כמו "גדליה", ואת האיש שהקים את "התומשיה" כדי להבטיח שתמיד תהיה לו במה אמיתית ליצור עליה.
בשיחה פתוחה ומרתקת, תומש מספר על הרגעים שבהם החיים בחרו עבורו את המסלול, על השינויים הדרמטיים ביחסי הכוחות בין שחקנים לבמאים בתיאטרון הישראלי, על העבודה במקביל על הצגות קצה בהבימה, ועל החלום המקורי שמעולם לא התגשם על מגרשי ה-NBA.
איך הגעת בכלל לעולם המשחק? אני יודעת שהתחלת בגיל צעיר מאוד.
"זה התחיל בבית הספר. אמא של יואב גרוס שלמד אתי עבדה בחינוכית, היא ראתה הצגה שעשינו כשהיינו ילדים ולקחה אותי לשחק לצד שייקה אופיר זכרונו לברכה בסאלם ותעלם, כך שבעצם התחלתי את הדרך שלי מתיאטרון ומטלוויזיה גם יחד."
בן כמה היית ככל זה קרה?
"הייתי בן עשר. ילד צעיר שנזרק ישר לתוך עולם של מבוגרים, מקצוענים, הפקות טלוויזיה ובמות אמיתיות."
וכבר בגיל עשר ידעת שזה מה שאתה רוצה לעשות בחיים?
"האמת היא שלא. ידעתי שהמשחק הוא משהו שידעו שאני יודע לעשות, כי זה בלט אצלי כבר מגיל צעיר מאוד. עוד בגן הילדים הייתי מספר לילדים בשעת סיפור במקום הגננת. ידעתי לקרוא מאוד מוקדם, והיא הייתה פשוט נותנת לי את הספר, אומרת לי לקרוא להם את הסיפור, והולכת לעשן בחוץ.
אבל לאו דווקא המשחק היה הדבר המרכזי בתודעה שלי באותם ימים. אהבתי לצייר, אהבתי לכתוב, והייתי ילד הרבה יותר מופנם ממה שאנשים חושבים. האמנות משכה אותי מאוד, אבל בעיקר הציור והכתיבה. אלה דברים שאני עד היום רוצה לעשות יותר ויותר, דברים שמלווים אותי מתחת לפני השטח כל הזמן."
אז אם היית מופנם ומשכה אותך האמנות השקטה יותר, איך בכל זאת הפכת את המשחק למקצוע המרכזי שלך?
"כי המסלול קצת בחר בי ולא אני בו. זה משהו שתמיד הרגשתי לאורך כל הדרך. קיבלתי המון פידבקים חיוביים מהסביבה על הדבר הזה, אנשים הגיבו אלי, והדלתות פשוט נפתחו. הלכתי ללהקות נוער, אחר כך התגייסתי ללהקת הנח"ל, שזו הייתה המסגרת הראשונה שאפשר היה להגדיר אותה כמקצועית ממש.
בסוף השירות הצבאי שלי עשיתי אודישן לקאמרי. מיקי גורביץ' הכיר אותי היטב כי הוא גדל עם אמא שלי. הוא גם זה שלקח אותי כשהייתי בן 12 להצגה בהבימה. שנים אחר כך נפגשנו שוב בצבא, והוא זכר אותי ולקח אותי לאודישן בקאמרי. התקבלתי, ונשארתי שם כמעט ארבע שנים רצופות."
המעבר החד שעשה תומר שרון מהתיאטרון הרפרטוארי אל עולם הטלוויזיה והקומדיה הפרועה לא היה מהלך מתוכנן מראש, אלא תוצאה של מפגשים אנושיים וכישרון מתפרץ. סדרת הדרמה היומית "עניין של זמן" הפכה אותו בן לילה לפנים מוכרות ואהובות בקרב דור שלם של צופים צעירים, ובמקביל הוא מצא את מקומו ב"דומינו גרוס", החממה שממנה צמחו כמה מהקומיקאים הגדולים והמשפיעים ביותר בשנות התשעים בישראל.
מה גרם לך לעזוב את התיאטרון הקאמרי הממוסד ולחפש כיוונים אחרים?
"באותה תקופה הייתי שחקן צעיר שמשחק גם ב'עניין של זמן', שהייתה סדרה מצליחה באופן חסר תקדים, ובמקביל התחלתי להיכנס לעולם של דומינו גרוס. עוד מאז ימי הנעורים היינו הולכים לשם באופן קבוע כדי לראות אנשים כמו טל פרידמן, יעקב כהן ועוד רבים וטובים. תמיד פינטזתי בסתר ליבי להגיע לשם בעצמי ולהיות חלק מהדבר הזה.
בסוף התקופה שלי בקאמרי פגשתי את עידן אלתרמן, שהיה חלק מדומינו גרוס, ומשם הדברים התחילו להתגלגל במהירות עצומה. תחילה עשינו גרסת נונסנס ל'חנות קטנה ומטריפה', אחר כך הגעתי לעשות סטנדאפ על הבמה, ואז נוצרה החבורה המופלאה הזאת ובסופו של דבר כל הגלגל הזה הוביל אותנו יחד אל תוך 'פלטפוס'."
שהפכה מיד לאחת מהתוכניות המיתולוגיות והאהובות בטלוויזיה הישראלית.
"הצלחה כבירה ומטורפת. היו שם מערכונים פורצי דרך, אחר כך הגיעו מופעי במה גדולים בכל הארץ, ואחרי זה הייתה לנו פינה קבועה ב'זהו זה!' בתור פליטי 'פלטפוס'. זה נמשך ונשא אותנו על גל גבוה בערך עד סוף שנות התשעים."
אחרי שנים רבות שבהן כיכב על מסכי הטלוויזיה, יצר מופעי שוליים, הופיע בתוכניות קומדיה ונע בין ז'אנרים, תומש חזר בהדרגה ובאופן עמוק אל התיאטרון הרפרטוארי. מבחינתו, אחד הדברים המרתקים ביותר במקצוע הוא האבולוציה שעברה מערכת היחסים הרגישה והטעונה שבין השחקן לבין הבמאי שלו.
מערכת היחסים המורכבת בין שחקן לבמאי השתנתה לדעתך לאורך כל השנים שעברו מאז שהתחלת?
"במאי ושחקן זה קשר שהוא תמיד מאוד מיוחד, אינטימי וטעון. שחקנים הם אנשים שמתאפיינים ברגישויות גבוהות מאוד, ובמאי הפך באופן אוטומטי לדמות משמעותית ביותר בזמן תהליך העבודה, כי הוא זה ש'משחק עם הסחורה'.
והסחורה בתיאטרון היא אתה עצמך. הוא מתעסק ישירות עם הגוף שלך, הנשמה שלך, התודעה שלך וההיסטוריה של הזיכרון שלך. זו עבודה מורכבת ורגישה מאין כמוה.
פעם, כשאני הייתי צעיר יותר, הבמאים היו הרבה יותר עוצמתיים ובשליטה המוחלטת שלהם על ההפקה ועל השחקנים. היום דרכי השליטה אחרות לגמרי, ותודה לאל שזה כך. הן הרבה יותר נורמליות ובריאות."
יש היום מקום אמיתי וחופשי יותר לשחקן להביע את דעתו ולהשפיע על היצירה?
"אני לחלוטין חושב שיש היום יותר מקום לבטא את עצמך כשחקן, ופחות מקום לבמאי להיות דמות מיתית ובלתי מעורערת. זו כבר לא כזאת 'חרדת קודש'. הבמאי הוא כבר ממש לא דיקטטור שכולם צריכים לרעוד מפניו בחדר החזרות.
אני חושב שהשינוי הזה קשור קשר הדוק גם לתמורות חברתיות רחבות יותר, כמו תנועת 'מי טו' ולמודעות הציבורית הגדולה בהרבה לאחריות אנושית ולכבוד הדדי. פעם התיאטרון היה מקום שאפשר היה לעשות בו דברים קשים מבחינה נפשית וחברתית תחת מעטפת של 'אמנות'. היום זה כבר ממש לא ככה, הכל נעשה בגובה העיניים, בצורה מכבדת ובריאה יותר.
גם כשהייתי צעיר הייתי שחקן מאוד רגיש, יכולתי להיכנס לפינות אפלות בראש ולחשוב לעצמי: 'מה הוא בדיוק רוצה ממני? אני לא מצליח להביא את מה שהוא מחפש'. אבל מצד שני, תמיד היה בי גם אופי מרדני ואיתן ששמר עליי במידה מסוימת ולא נתן לי לאבד את עצמי לחלוטין."
למרות כל השינויים האלה ביחסי הכוחות, יש במאים מסוימים שנשארו צרובים בלב שלך כמשמעותיים במיוחד?
"בוודאי. יש במאים שהם דמויות קריטיות ומרכזיות בחיים שלך כאדם וכשחקן. אילן רונן הוא אולי הבמאי הכי חשוב בחיים שלי מבחינה מקצועית ואנושית. הוא נתן לי תפקידים עצומים לאורך השנים, תמיד אהב אותי, האמין בי, דחף אותי קדימה וראה אותי באמת. יש אנשים בודדים כאלה שמשאירים חותם נצחי."
למרות שהקהל הישראלי המשיך לראות אותו ללא הפסקה על המסכים ובמופעי שונים, הייתה תקופה ארוכה למדי שבה תומר שרון לא היה חלק מתיאטרון רפרטוארי מרכזי.
היית במשך שנים רבות מחוץ לממסד התיאטרוני הרפרטוארי.
"כן, זה נכון לגמרי. בין השנים 1998 ל-2010 זה היה המצב. רוב העיסוק שלי היה ממוקד בטלוויזיה, ביצירה עצמאית, בתיאטרון פרינג', במופעים מוזיקליים ובכל מיני פרויקטים. עשיתי המון דברים, אבל חזרתי לתיאטרון הרפרטוארי באופן קבוע רק ב-2010, כשהצטרפתי להבימה."
ועכשיו נראה שאתה ממש פורח שם, מרגיש בבית אמיתי.
"אפשר בהחלט להגיד שכן. גם קודם פרחתי שם ואהבתי את העבודה. תמיד היה לי שם כיף אדיר, ותמיד קיבלתי אחלה תפקידים שעשו לי חשק להמשיך."
היום תומר שרון מופיע על במת התיאטרון הלאומי הבימה בשתי הצגות שונות לחלוטין זו מזו, כאילו הן מייצגות שני קצוות מנוגדים לחלוטין של מנעד היכולות המרשים שלו כשחקן וכפרפורמר.
היום אתה משחק במקביל בשתי הצגות שונות תכלית שינוי בהבימה: "פעולות פשוטות" ו"יתוש בראש". איך זה מרגיש לנוע בין שני הקצוות הקיצוניים האלה?
"זה באמת תענוג צרוף ששתי ההצגות והדמויות כל כך קיצוניות אחת מהשנייה. 'פעולות פשוטות' היא למעשה ההצגה המיוחדת שבגללה חזרתי להבימה. הייתי אז פרילנסר חופשי, עשיתי תיאטרון בכל מיני מקומות שונים, ואז שלחו לי לקרוא את המחזה המופלא של יותם גוטל. קראתי אותו פעם אחת ואמרתי מיד: 'אני חייב לעשות את זה, אין אפשרות אחרת'.
זו כתיבה דרמטית משובחת ומיוחדת מאוד. לא נתקלתי בדבר כזה לאורך כל הקריירה שלי. זה, בלי להגזים אפילו לרגע, כמו סוג של צ'כוב ישראלי עכשווי. אני גם מאוד אוהב את העובדה שהיא אקטואלית בצורה עמוקה ונוגעת בדיוק במה שקורה כאן אצלנו באמת. אתה משחק אנשים שאתה מרגיש שאתה מכיר מקרוב, אנשים אמיתיים מהחיים שלך. זה הופך את הקשר הרגשי לדמויות למשהו חזק ועמוק במיוחד.
וגם התפקיד עצמו היה בשבילי חוויה מתקנת, כי לא תמיד נותנים לי בתיאטרון משהו כל כך לואו-קי, עדין, שקט וסופר-ריאליסטי. להיות פשוט בחור רגיל, ג'סט א גאי, ג'סט א גוד גאי. זה נורא כיף לשחק את זה.
בצד השני, ב'יתוש בראש', זה אזור הרבה יותר מוכר שבו אנשים רגילים לראות ממני. קומדיה פיזית מטורפת, אבל בשיא האנרגיה והיכולת. אז לדעת לנוע בין שני הקצוות האלה במקביל זה הדבר הכי מספק שיש."
הקשר המקצועי שלך עם יותם גוטל ממשיך להעמיק גם ביצירות הבאות.
"נכון לחלוטין. אני מתחיל ממש עכשיו עוד הפקה חדשה ומרתקת יחד עם יותם. הוא עושה עיבוד חדש ומבריק ל'הדוד פרץ ממריא' מאת יעקב שבתאי. אני משחק שם את הדוד פרץ בכבודו ובעצמו, וזה משחק לצד ליא קניג המדהימה. זו כבר ההצגה השישית שאני זוכה לעשות איתה. ליא היא האדם הכי חשוב לי בתיאטרון והשחקנית הכי גדולה שפגשתי בתיאטרון הישראלי אי פעם.
יותם תפר את הסיפור המעובד גם סביב החיים האמיתיים של ליא. העלילה מעורבבת בצורה גאונית עם ההיסטוריה האישית שלה, והיא מספרת לקהל בתוך ההצגה דברים אמיתיים מהחיים שלה. זה פשוט מדהים ומטלטל."
מתי מתוכננת לעלות ההצגה הזו?
"אני מעריך שזה יעלה ממש לקראת חודש נובמבר הקרוב."
אם "פעולות פשוטות" מחזירה את תומש אל לב הבמה הרפרטוארית והממוסדת, הרי ש"גדליה" מאפשרת לו לעשות את הדבר ההפוך לחלוטין: לבנות עולם משלו, אינטימי, ללא פשרות, שבו הוא הבוס הבלעדי של החומרים שלו.
היצירה, שעלתה במקור במסגרת פסטיבל "תיאטרונטו" היוקרתי וזכתה שם בציון לשבח, היא עיבוד בימתי אישי מאוד לסיפור הקלאסי "ברטלבי הלבלר" של הסופר הרמן מלוויל. תומש לא מסתפק כאן בתפקיד השחקן המבצע בלבד, אלא מעורב לעומק בכל רבדי היצירה: כתיבה, עיבוד, מוזיקה והומור ייחודי.
בוא נדבר קצת לעומק על "גדליה" ועל המבצר שבנית לעצמך, "התומשיה".
"הם קשורים זה בזה בטבורם. שלשום עשיתי ממש כאן, אצלי בתומשיה, בפעם הראשונה את 'גדליה', אחרי שהוא כבר רץ והוצג בתיאטרונטו, על במת הבימה ובמגוון מקומות נוספים ברחבי הארץ. עכשיו ההצגה ממשיכה לרוץ בכל מיני מוקדים מעניינים. עברנו כבר בחיפה, בקרוב נהיה בירושלים ובעוד ערים.
אבל להציג את זה כאן, אצלי בסלון הבית – זה עולם אחר. כמעט בלי שום תאורה דרמטית, אולי שניים-שלושה קיואים בסיסיים של תאורה וזהו. וזה היה פשוט מדהים בעוצמה שלו. היה בזה משהו עמוק, פועם ואישי עד דמעות, כי זה קורה ממש אצלי בבית, בסביבה שבה אני חי, כמו כל דבר אחר שקורה כאן אצלי. זו בלי ספק ההצגה הכי קרובה לעצמי שעשיתי אי פעם בקריירה."
מה לדעתך הופך את "התומשיה" למקום כל כך מיוחד ופורץ דרך בנוף התרבותי שלנו?
"יש פה כל הזמן תנועה, אנשים, יוצרים ודברים שקורים. וזה חלק בלתי נפרד מהעניין. כש'גדליה' עולה כאן, בסלון שלי מול קהל מצומצם, משהו במרקם של החוויה משתנה מהקצה אל הקצה. זו לא אותה הצגה בדיוק שאתה רגיל לראות באולם תיאטרון ענק ומנוכר. יש כאן חיבור ישיר, בלתי אמצעי, חם ואישי בצורה קיצונית.
במובן עמוק מסוים, זו הדרך הבטוחה והנכונה שלי ליצור מקום משלי שבו דברים יכולים לקרות בדיוק כמו שאני מאמין שצריך לעשות אותם, בלי טובות מאף אחד ובלי תלות بمערכות הפקה מסורבלות."
הקריירה הארוכה של תומר שרון מזוהה באופן עמוק ועקבי עם היכולת הפנומנלית שלו להצחיק קהל. אבל כשמסתכלים לאחור על כל מה שעשה בשנים האחרונות, ברור לחלוטין שהקומדיה היא רק כלי אחד מתוך ארגז כלים עשיר ורחב פי כמה.
מה בעצם מחבר אותך כל כך עמוק אל הקומדיה לאורך כל הדרך?
"הקומדיה היא משהו שנמצא בתוך הדם שלי, היא טבע שני עבורי, אבל אני מעולם לא חשבתי שאני רק קומיקאי וזהו. יש עוד כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות ולחקור, דברים שהם לגמרי מעבר לזה."
וזה בדיוק מה שאנחנו רואים שקורה היום אצלך. אתה ממשיך לעשות את הדברים שהקהל הרחב מצפה ומכיר ממך, אבל במקביל אתה בונה לעצמך שפה אמנותית עמוקה ואישית אחרת לגמרי.
"כן, לגמרי. אני חושב שזה תהליך טבעי שקורה לאמן שמקשיב לעצמו."
אם לא היית שחקן ויוצר, מה היית בוחר להיות בחיים האלה?
"אני חושב שהייתי בוחר להיות צייר."
זה עוד לגמרי אפשרי.
"נכון, זה לגמרי נכון. זה משהו שיכול להמשיך ללכת ביחד יד ביד."
אז אולי באמת תעשה את זה במלוא הגז?
"בואי נגיד את האמת בכנות מוחלטת – כדורסלן ב-NBA אני כבר כנראה לא אהיה בגלגול הזה. וזה מה שהכי רציתי להיות יותר מכל דבר אחר בעולם."
באמת? כדורסלן מקצועי?
"אין שום דבר בעולם שרציתי להיות יותר מאשר שחקן כדורסל מצטיין."
אז בינתיים אתה מסתפק בתיאטרון הישראלי.
תומש מחייך.
התשובה האחרונה הזו אולי מסכמת בצורה המושלמת, הקולעת והמרגשת ביותר את דמותו של תומר שרון, תומש. הילד שחלם בסתר ליבו להיות שחקן כדורסל מקצועי בליגת העל האמריקאית, שצייר וכתב להנאתו עוד לפני שהבין מה זה בכלל מקצוע המשחק, שהגיע אלומת האור של התיאטרון כמעט בלי לתכנן או להתכוון לכך, שהפך לאחד הקולות המזוהים, המקוריים והמצחיקים ביותר של התרבות הישראלית, ושעבר יותר מארבעים שנה של עשייה אינטנסיבית ממשיך לחפש ולברוא את הדבר הבא.
היום, הוא כבר מזמן לא מסתפק בלהמתין שבמה תזדמן לו או שמישהו אחר יחליט איפה ומתי הוא יופיע. תומש ממשיך להמציא את עצמו מחדש: על במת הבימה בשתי הצגות קצה מנוגדות, בחלל האינטימי של התומשיה הפרטית שלו ביפו, ביצירות אישיות עמוקות כמו "גדליה", ובהמשך הדרך עם יותם גוטל ויעקב שבתאי. הילד שקיבל את המסלול במתנה ממשיך היום, בכל יום מחדש, לבנות במו ידיו את הבמה שעליה הוא רוצה לחיות.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©