שריקה בקאמרי

השריקה (בשווא) של תמי אבדה לה. עד כמה חשובה שריקה? כששריקה היא הדרך היחידה בה אדם מבטא מרד, והוא (או היא, במקרה זה) נוהג בצורה מרצה בכל תחום אחר בחייו, הרי שיש לזה חשיבות מרובה.

תמי, אותה כתבה ומגלמת הדר גלרון המוכשרת, היא אישה יפה, בת 45, בת לניצולי שואה. אימה הייתה מזכירתו של מנגלה. ההצגה מתנהלת על מספר רבדים. באחד מהם, תמי היא אישה שמנסה להתחיל את חייה מחדש, לאחר שפגשה גבר שכביכול כלל אינו מתאים לה. היא מבקשת מבעלה, הפרופסור המצליח, רשות לנהל מערכת יחסים עם הגבר הזה, גנן ממוצא בוכרי, שאוהב לשרוק.

ההצגה מתנהלת במונולוגים, שכן זוהי מונודרמה, הצגת יחיד, אך למעשה רוב המונולוגים מתנהלים כחלק מדיאלוג. היא מדברת עם בעלה, שרק אחר כך נגלה שלמעשה מת לפני שנתיים וחצי, היא מדברת עם אימה, שגם היא מתה. בעלה המוצלח היה הבחירה הנכונה עבורה, הבחירה המרצה. מסטודנטית שלו היא הפכה לאשתו, ולמזכירה שלו. אימה היא המצפון שלה, אך גם המדכאת הגדולה שלה בכל מובן אחר.

תמי מספרת על ילדותה, על מערכת יחסיה עם בעלה, על הוריה, ובמיוחד על אימה שבכלל לא חשבה שהיא יכולה להיכנס להריון אחרי כל מה שעברה, ולפתע גילתה שהיא הרה. לאחר שלא הצליחה להפיל, היא מזכירה לביתה בכל אפשרות, שהיא ילדה לא רצויה.

כך תמי חיה את חייה, כדור שני לשואה, כבת לאימה עם סיפורי זוועה, כילדה שהיא צל נרדף בין כללי חיים נוקשים, חייה של תמי הם חיים בלי בחירות אמיתיות משלה. בעת הזאת, הגבר החדש שנכנס לחייה, שבוודאי לא היה מתקבל על דעת אימה, הוא האדם שמפיח בה חיים חדשים, פותח לה דלת לאפשרויות חדשות ומלהיבות, אך היא נרתעת, חוששת, מפחדת להפר את הכללים, את הריצוי.

זוהי הצגה מעניינת, לא תמיד קלה לצפייה, אך חשובה מאוד, במיוחד כיוון שהיא מבוססת על סיפור אמיתי, אמנם לא של הדר עצמה. אני, כבת הדור השני לשואה בעצמי, אשר מאז שהורי נפטרו מעידה בזיכרון בסלון, למען לא נשכח, רואה את החשיבות הגדולה של ההצגה הזאת בשימור הזיכרון. היא חשובה אפילו יותר לאחר השבעה באוקטובר. כאשר חווינו יום של שואה במדינתנו, וכיום אנחנו חווים גלים עצומים של אנטישמיות בעולם.

לפרטים נוספים:

שריקה- הדר גלרון | התיאטרון הקאמרי של תל-אביב (cameri.co.il)