תמונע: מחכים לגודו

ד"ר יוסי יזרעאלי מעלה שוב, כעבור חמישים שנה, את 'מחכים לגודו' של סמואל בקט. הפעם הוא עושה זאת בתיאטרון הפרינג' 'תמונע'.

בקט האירי, מלך מלכי תיאטרון האבסורד, כתב את המחזה בשנת 1952, בשפה הצרפתית דווקא. ההצגה עלתה לראשונה בפריז. בצרפת היא נתפשה כפורצת דרך, אך לא כך בלונדון, שם נתקבלה בתגובות צוננות. גם בניו יורק התקבלה ההצגה בהתלהבות. 'מחכים לגודו' הוא מחזהו הראשון של בקט, שכתב אחריו עוד מחזות מצליחים רבים. המחזות של בקט, שהתחיל דרכו כסופר, עוסקים באותם נושאים: חוסר משמעות וייאוש בעולם לא מובן.

ההצגה, בבימויו של יוסי יזרעאלי, מביאה את אותם אלמנטים עם נופך סאטירי ולעיתים קומי ממש, אם כי הדמויות מתייחסות אל עצמן, ואל חייהן הקטנים וחסרי המשמעות והמובן ברצינות תהומית. לדמויות יש שמות 'רציניים', שתי הדמויות המרכזיות הן אסטרגון וולדימיר, אך הן מכנות זו את זו על דרך החיבה, גוגו ודידי. יש הרבה דרכים של הפגנות חיבה בין שתי הדמויות הראשיות, והן בהחלט מרבות להפגין רגשות, להתחבק ולצאת בהצהרות ריגשיות, אך כיוון שהן מתפקדות בתוך עולם של חוסר משמעות, עולם בלתי ניתן להבנה, הרגשות לא מקדמים אותן, והאירועים  חוזרים על עצמם בצורה מעגלית.

בעולמן של שתי הדמויות הללו, ההמתנה היא העיקר. הן ממתינות לפגוש מישהו בשם 'גודו', שאמור להביא להן בשורה חשובה כלשהי, אך כל יום הן מתבשרות על כך שבאותו  יום לא יגיע. הוא יגיע בוודאות למחרת, ואז, כמובן, שוב אינו מופיע. החיים בהמתנה הם, כמובן, חיים ללא תכלית וללא משמעות. עצביהם של גוגו ודידי שחוקים, הם מחפשים דרכים להעביר את יומן בזמן ההמתנה, כולל הצעות התאבדות שהם מתכננים אך לעולם לא מממשים, כאשר היתקלויות חוזרות ונשנות בדמויות נוספות, אדם ועבדו אשר הוא מתעלל בו, ונושא הבשורה התמידי, שמבשר שהיום גודו לא יגיע, אך הוא יבוא מחר, למרות שהאירועים הללו אינם משמחים או נעימים, הם יוצרים עניין ומסייעים להם להעביר חלק מהזמן חסר המשמעות.

ההצגה היא מאוד אסתטית, למרות שלפי כללי תיאטרון האבסורד, הבמה כמעט מחוסרת תפאורה, חוץ מעץ אחד דל, הדמויות מעניינות ומשכנעות, גוגו ודידי יוצאים לעתים קרובות מהבמה ומתיישבים בין הקהל, ויש בכך, כמובן, אלמנט שמקרב ומגייס את הקהל להיות חלק מההצגה ולחוש אינטימיות רבה יותר עם השחקנים. המשחק הוא משכנע ולא מנוכר, למרות שתיאטרון האבסורד עלול להגיע לתחושת ניכור וריחוק, אין זה קורה כאן.

הקיצור של ההצגה הופך אותה תמציתית יותר וכן ניתנת יותר לעיכול. זוהי גרסה מעניינת שניתן יותר להזדהות עימה, והיא מעוררת למחשבה אודות מהות העולם, מהות האנושיות והאנושות, ועד כמה סתמיים החיים (או לא).

לדברי יוסי יזרעאלי, שניהל שיחה קצרצרה עם הקהל לאחר ההצגה, התיאטרון הוא מעין בית כנסת חילוני, בו נידונה משמעות האדם והחיים. את זה ניתן היה לראות היטב ב'מחכים לגודו' שלו.

מאת: סמואל בקט // נוסח עברי, בימוי ועיצוב: יוסי יזרעאלי // עיצוב תלבושות: גיל בן זאב, רוני בורשטין // עיצוב תאורה: מתן פרמינגר // מוסיקה: תומר יזרעאלי // במאי משנה ומנהל הצגה: גיא ישראלי // שחקנים: אייל נחמיאס, מיכאל כורש, רוני בליץ, אברהם הורביץ, יובל קנין נחמיאס / דניאל הייל // צילום: דוד קפלן

הטריילר של מחכים לגודו:

(227) מחכים (לגודו) (אנמסבל תמונע) – טריילר 2 – YouTube