במסגרת המבצע המבורך של בנק הפועלים, ביקרנו בשבת במוזיאון רמת גן.
על אשכול התערוכות במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית
אשכול התערוכות “המקומי: רב תרבותיות בשדה האמנות הישראלי”, המוצג במוזיאון רמת גן, שמבקש להתמודד עם אחת השאלות המרכזיות של התרבות הישראלית בעשורים האחרונים: מהו “מקומי” בישראל, ומי רשאי להגדיר אותו. במקום להציע זהות ישראלית אחידה, ליניארית או מוסכמת, האשכול מציג מציאות מפוצלת, מרובת קולות, לעיתים סותרת, שבה קבוצות שונות נאבקות על נראות, על שייכות ועל הזכות לספר את הסיפור הישראלי.
האוצרת הראשית של המוזיאון, שרי גולן, יחד עם צוות האוצרות של המוזיאון, בנתה אשכול המבוסס על דיאלוג בין אמנים מדורות, זהויות ושפות חזותיות שונות. הבחירה במושג “רב תרבותיות” אינה רק מסגרת תיאורטית אלא עמדה פוליטית ואסתטית. במשך שנים רבות נטתה האמנות הישראלית הממוסדת לייצר נרטיב דומיננטי שהתבסס בעיקר על נקודת מבט אשכנזית, חילונית ומרכזית. אמנים שפעלו מחוץ לציר הזה נאלצו לא פעם להתאים את עצמם לשפה אמנותית קיימת או להישאר בשוליים. התערוכה הנוכחית מבקשת להפוך את יחסי הכוחות הללו: לא “להוסיף” קולות אחרים אל המרכז, אלא לפרק את עצם רעיון המרכז.
זהו אשכול תערוכות שאינו פועל מתוך אחידות סגנונית אלא מתוך ריבוי. ציור, וידאו, צילום, מיצב, טקסטיל, ארכיון אישי ואמנות מושגית מתקיימים בו במקביל.
בין האמנים המשתתפים ניתן למצוא את אמירה זיאן, תמר שפר ודורון עובד, לצד אמנים נוספים הפועלים בשדה האמנות הישראלי העכשווי ועוסקים בזהות, מקום וזיכרון. החוויה המוזיאלית נוצרת מתוך המעבר בין עולמות חזותיים שונים ולעיתים גם מתוך תחושת חוסר הנוחות שהמפגש ביניהם מייצר. הצופה אינו מקבל תשובה חד משמעית אלא נדרש לנוע בין זיכרונות קולקטיביים, בין שפות ובין זהויות.
אחת התערוכות הבולטות באשכול היא “גלגול נשמה” של אמירה זיאן. זיאן עוסקת בשאלות של זהות דרוזית, נשיות, מסורת וזיכרון. עבודותיה נעות בין אינטימיות משפחתית לבין עיסוק רחב יותר במנגנוני תרבות ובמבנים חברתיים.
המושג “גלגול נשמה” מקבל כאן משמעות כפולה.
מצד אחד הוא מתייחס למסורת רוחנית, למחזוריות ולמעבר בין עולמות. מצד שני הוא מתפקד כמטאפורה לזהות עצמה: דבר שאינו יציב, אלא משתנה, מתפרק ומורכב מחדש. זיאן בוחנת כיצד זהויות עוברות מדור לדור, אך גם כיצד הן משתנות תחת לחץ של מודרניות, לאומיות וחיים בישראל העכשווית.
העבודות משלבות דימויים מסורתיים עם אסתטיקה עכשווית. טקסטיל, קישוטים, בדים ודפוסים מקומיים הופכים לחומר גלם אמנותי. אלא שזיאן אינה מציגה פולקלור באופן נוסטלגי או אקזוטי, אלא משתמשת בו כדי לחשוף מתחים בין מסורת לחירות, בין קהילה לאינדיבידואל ובין זיכרון לשכחה.
מבין התערוכות באשכול, “התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית” היא אולי זו שנוגעת באופן הישיר ביותר בלב המיתוס הישראלי. התערוכה, שאצר יניב שפירא בסיוע נטע גנני וגילי זיידמן, בוחנת את הקיבוץ לא רק כצורת חיים חברתית אלא גם כמנגנון תרבותי ואסתטי שעיצב את הדמיון הישראלי במשך עשרות שנים.
בין האמנים המשתתפים בתערוכה נמנים משה קופפרמן, מיכל נאמן, יאיר גרבוז, זיוה ילין, דוד אורנר, אברהם אילת, ציבי גבע, יהושע ברנדשטטר, אהרון גלעדי, דרורה דומיני, יעקב דורצ'ין, נחום טבת, מיכל שכנאי, גבריאלה וילנץ, עודד הירש, יובל דניאלי, אפרת נתן, מיכאל קובנר ויחיאל שמי. עצם ריבוי הדורות והשפות האמנותיות מדגיש כי הקיבוץ אינו רק נושא היסטורי, אלא מרחב נפשי ותרבותי שעדיין ממשיך להעסיק את האמנות הישראלית.
במשך שנים רבות היה הקיבוץ אחד הסמלים המרכזיים של האתוס הציוני. הוא ייצג שוויון, עבודה עברית, קולקטיביות וחיבור לאדמה. גם האמנות הישראלית המוקדמת אימצה את השפה הזאת. ציורים של שדות, טרקטורים, חדרי אוכל ונופי עמק הפכו לדימויים מכוננים בתרבות המקומית.
אלא שהתערוכה אינה מסתפקת בנוסטלגיה.
להפך. היא מבקשת לחשוף את הסדקים בתוך המיתוס. מאחורי רעיון השוויון הסתתרו גם מנגנונים של אחידות, משמעת ולעיתים מחיקה של זהות אישית. חלק מן העבודות בתערוכה עוסקות בדיוק במתח הזה שבין היחיד לבין הקולקטיב.
אצל משה קופפרמן, למשל, מופיעה שפה ציורית מאופקת, כמעט סגפנית, שמזוהה עם ניסיון לבנות סדר ומשמעת חזותית. עבודותיו מתקשרות לרוח הקיבוצית לא באמצעות תיאור ישיר של חיי קיבוץ, אלא דרך עצם האתיקה של העבודה, החזרתיות והמבנה.
לעומתו, ציבי גבע מפרק את רעיון הישראליות האחידה. עבודותיו משלבות בין דימויים מקומיים, חומרים גולמיים ושפה חזותית שמערערת על רעיון הזהות הלאומית הסגורה. הקיבוץ אצל גבע אינו עוד אוטופיה נקייה אלא חלק ממרחב ישראלי סדוק ורב שכבות.
גם מיכל נאמן מציעה מבט ביקורתי ומורכב יותר על השפה הישראלית. עבודותיה עוסקות בפירוק של סמלים ושל מערכות משמעות, ולעיתים יוצרות תחושה של חוסר יציבות מתמשך. דרך הטקסט והדימוי היא בוחנת כיצד אידיאולוגיות מתגבשות ומתפרקות.
אצל זיוה ילין, חברת קיבוץ בארי, מופיע הקיבוץ כמקום אינטימי מאוד אך גם טעון פוליטית ורגשית. עבודותיה מתאפיינות בשכבות צבע דקות ובתחושת שבריריות. הנוף הקיבוצי אינו מוצג כמרחב הרואי אלא כמקום פגיע, כמעט זמני.
נחום טבת ויעקב דורצ'ין מתייחסים למרחב הקיבוצי דרך פיסול ומבנים אדריכליים. העבודות שלהם מדגישות את היחס בין גוף, חלל וסביבה, ולעיתים יוצרות תחושה של מבנים לא גמורים או מערכות שהתפרקו מבפנים. גם כאן, האוטופיה המודרניסטית אינה מוצגת כמערכת מושלמת אלא כמשהו שנמצא בתהליך מתמיד של בנייה וקריסה.
אפרת נתן, מן הדמויות המרכזיות באמנות הישראלית המושגית, מביאה לתערוכה עיסוק בגוף, בתנועה ובזיכרון קולקטיבי. עבודותיה נטועות עמוק בחוויה המקומית, אך הן מצליחות לחמוק מהצהרה אידיאולוגית ישירה. דווקא הצמצום והאיפוק מייצרים עוצמה רגשית.
היבט משמעותי נוסף בתערוכה הוא שאלת הזמן. הקיבוץ מוצג לא רק כעבר היסטורי אלא כזיכרון שממשיך לרחף מעל החברה הישראלית גם כיום. חדרי אוכל ריקים, מבני בטון מתפוררים, דשאים גדולים ושבילים נטושים מופיעים בעבודות רבות כעדות לקריסתו של חלום קולקטיבי.
כמה מן האמנים עוסקים גם בהפרטה שעברו קיבוצים רבים בעשורים האחרונים. המרחב שהיה אמור לבטל רכוש פרטי ולהציע מודל שוויוני, הפך בהדרגה למרחב קפיטליסטי יותר. דרך הצילומים, הפסלים והמיצבים עולה תחושה של מעבר חד מאידיאליזם חלוצי אל מציאות צרכנית ומפורקת.
יחד עם זאת, התערוכה אינה אנטי קיבוצית.
יניב שפירא בוחר להציג את הקיבוץ כמבנה מורכב: גם חלום וגם מנגנון כוח, גם מקום של שותפות וגם מקור לכאב. התערוכה מצליחה להחזיק בו זמנית אהבה, ביקורת, געגוע והתפכחות.
במובן הזה, “התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית” אינה רק תערוכה על הקיבוץ. היא תערוכה על הישראליות עצמה. דרך שאלות של קולקטיב, זיכרון, נוף ועבודה, היא חושפת את האופן שבו החברה הישראלית ממשיכה להתלבט בין הרצון בשותפות לבין הפחד מהתפרקות.
“בנה ביתך” של תמר שפר עוסקת בבית הישראלי כמבנה פיזי, רגשי ופוליטי. הבית בתערוכה אינו מרחב בטוח והרמוני אלא אתר של חרדה, זיכרון וסכסוך. עבודות רבות מציגות מבנים מפורקים, חללים שאינם גמורים או אדריכלות שנראית זמנית ושברירית.
שפר בוחנת את היחס בין בית לבין טריטוריה. בישראל, שאלות של דיור ואדמה אינן רק עניין כלכלי אלא חלק ממאבק פוליטי עמוק. הבית הפרטי הופך לסמל של שייכות ולעיתים גם של הדרה.
בתערוכה של דורון עובד, הנוף והטבע הם מרחב של גילוי, השתהות והתבוננות. היא נעה בין שני קטבים: שייכות למקום אל מול ריחוק שמאפשר חקירה מחודשת של הסביבה המיידית מבעד לעדשת המצלמה. שאלות של טבעי מול מלאכותי עם חיבור לסביבה מדומיינת, כאשר המבט נע בין נוף טבעי ופתוח לדימויים חידתיים, בין פראי למבויית ומבויים שתלויים זה בזה בקשר בלתי נפרד.
כאשר מביטים בכלל התערוכות יחד, מתברר שהנושא המרכזי של האשכול אינו רק רב תרבותיות אלא שאלת המרחב הישראלי עצמו. הקיבוץ, הבית הפרטי, הקהילה הדרוזית והגבול הפוליטי מוצגים כולם כמבנים שאינם יציבים.
מבחינה אוצרותית, זהו מהלך משמעותי. במקום להציג “פסיפס” הרמוני של תרבויות, האשכול מדגיש את הקונפליקט ואת יחסי הכוח בין מרכז לשוליים. הרב תרבותיות אינה מתוארת כאן כחגיגה תמימה של גיוון אלא כמרחב של מאבק על ייצוג, זיכרון וכוח.
בסופו של דבר, “המקומי: רב תרבותיות בשדה האמנות הישראלי” אינו מנסה להגדיר מחדש את הישראליות באופן סופי. הוא מציע לראות אותה כמרחב פתוח, לא יציב ולעיתים בלתי פתיר. דווקא מתוך הפיצול והסתירה נוצר כאן דיוק מסוים לגבי המציאות הישראלית העכשווית.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
