יולי 3, 2026
יש משהו כמעט מקודש במחזה "העיירה שלנו" של ת'ורנטון ויילדר בתרבות האמריקאית. כמעט אין תלמיד תיכון בארצות הברית שלא נתקל בטקסט הזה, בין אם כצופה, כתלמיד ספרות או כחלק מהפקת סוף השנה המסורתית.
המחזה, שעוסק בחיים, באהבה ובמוות בעיירה קטנה וטיפוסית, משמש מאז כתיבתו כר פורה לבחינת הקיום האנושי דרך הפריזמה הפשוטה ביותר.
בשנת 2026, צמד היוצרים המוערך של עולם הקולנוע העצמאי – הבמאית קייטי אסלטון והתסריטאי/מפיק מארק דופלאס, תחת חברת ההפקה המשפחתית Duplass Brothers Productions – לוקחים את חומר הגלם הקלאסי הזה ומעניקים לו טוויסט מודרני, אינטימי ומינימליסטי בסרטם החדש "Their Town" (העיירה שלנו).
העלילה מתרחשת בתוך ומחוץ לכותלי תיכון מקומי בעיירה קטנה בארצות הברית. ההכנות להצגת סוף השנה המסורתית של "העיירה שלנו" בעיצומן.
הגיבורה היא הנערה הפופולרית של השכבה, אבי, אותה משחקת אורה היפהפייה בתם של התסריטאי והבמאית. היא נמצאת בראש הפירמידה החברתית, מלוהקת לתפקיד הראשי במחזה, ומנהלת זוגיות פוטוגנית אך רעועה עם "החתיך של השכבה", מי שנבחר לשחק מולה כבן זוגה על הבמה.
אלא שמשבר זוגי פתאומי מאחורי הקלעים מוביל לפיצוץ: החבר נוטש את החזרות, ומותיר את הנערה ואת ההפקה כולה ללא שחקן ראשי ימים ספורים לפני ערב הבכורה.
אל הוואקום הזה נכנס, כמעט בטעות, נער שקט, שחור, מאט, שבכלל הגיע כדי לעזור בבניית ובהקמת התפאורה של ההצגה.
הוא רחוק שנות אור מהקליקה החברתית שלה, דמות שקופה למחצה במסדרונות התיכון. מתוך תחושת מחויבות להצגה ואולי גם מתוך רצון לברוח מהמציאות שלה, הנערה מציעה לעזור לו ללמוד את הטקסט כדי שיחליף את החבר שנטש את ההפקה.
מה שמתחיל כמפגש טכני לחלוטין של שינון שורות, הופך במהרה למסע אינטימי בן יום אחד בבתיהם של הנער והנערה וברחבי העיירה. השניים משוטטים ברחובות ריקים, מתרגלים סצנות מתוך המחזה במרחבים ציבוריים, ומנהלים שיחות שמתקלפות בהדרגה מהגנות ומחשיפות עולמות פנימיים מורכבים.
במהלך השיטוט, השניים נתקלים בשברי זיכרון רחוקים ומגלים תגלית מאוחרת ומפתיעה: הם היו חברים קרובים מאוד בילדותם המוקדמת. הקשר ההוא נשכח ונמחק תחת מכבש הלחצים החברתיים של גיל ההתבגרות והחלוקה לקליקות, אך כעת הוא צף מחדש ומעניק ליום המשותף שלהם רובד רגשי עמוק בהרבה.
הנערה הפופולרית מייצגת בתחילה את כל מה שזוהר בחיי התיכון האמריקאי. היא בטוחה בעצמה, מקובלת ומוקפת באנשים. עם זאת, ככל שהיום מתקדם, נחשף הפער הכואב בין הדימוי החברתי שלה לבין המציאות.
הזוגיות שלה אינה יציבה רגשית, והיא חיה תחת לחץ מתמיד לתחזק פרסונה מושלמת. החזרות על המחזה והמפגש עם הנער הזר מאפשרים לה, לראשונה מזה זמן רב, להוריד את המסכה ולבטא פגיעות אמיתית.
מנגד, הנער השקט נתפס על ידי הסביבה כמי ששייך לשוליים החברתיים, אולי בשל שקטותו או הרקע שלו. אך במקום להציג אותו כקורבן או כדמות מסכנה, הסרט מעניק לו עומק רגשי יוצא דופן ושקט פנימי איתן.
הנוכחות שלו על המסך משמעותית ומגנטית דווקא בגלל היכולת שלו להפגין רגישות ומשבר וזהו בדיוק האלמנט שמושך את הנערה ומציב לה מראה.
הבחירה של קייטי אסלטון לצלם במרחבים קטנים, ברחובות פרבריים ריקים ובשעות בין ערביים, הופכת את העיירה עצמה לדמות שלישית בסרט. זהו מרחב לימינלי, השלב שבין הילדות לבגרות, בין המוכר ללא נודע. הריקנות של הרחובות עומדת בניגוד לצפיפות והרעש של מסדרונות התיכון, ומאפשרת לאינטימיות של השניים לפרוח הרחק מהעין הבוחנת של חבריהם לספסל הלימודים.
אחת הסצנות המרשימות ביותר בסרט מתרחשת במגרש משחקים נטוש בשעות אחר הצהריים. השניים יושבים על הנדנדות, כשהנער מחזיק את מחברת הטקסט הפתוחה ומנסה להקריא את שורותיו של ג'ורג' גיבס, בעוד הנערה עונה לו כדמותה של אמילי וב. ברגע זה, הקולנוע והתיאטרון מתמזגים.
המצלמה של אסלטון נשארת סטטית, מתבוננת בהם מרחוק, ומאפשרת למבוכה הראשונית להפוך לאט לאט למשהו אחר. כאשר הטקסט של המחזה נוגע בחלוף הזמן ובחשיבות של הערכת הרגע הנוכחי, המבטים ביניהם משתנים. זו אינה עוד חזרה טכנית; זוהי הצטלבות מודעת של חייהם האמיתיים עם המילים שנכתבו כמעט מאה שנה קודם לכן.
הבחירות האמנותיות ב"העיירה שלנו" משרתות באופן מוחלט את האווירה המאופקת של הסרט. העיצוב האמנותי נשען על גוונים חמים אך דהויים של סתיו אמריקאי, עם דגש על לוקיישנים פשוטים וריאליסטיים: חדר חזרות ריק, תחנת דלק מבודדת בלילה ורחובות פרברים שקטים. הבחירה שלא להעמיס פריטים חזותיים מהדהדת את גישת המינימליזם התיאטרלית של המחזה המקורי, שבו הבמה נותרת חשופה בכוונה כדי להדגיש את האנושיות של הדמויות.
על הפסקול המופלא של הסרט אמון מלחין אינדי קבוע של גוף העבודות של האחים דופלאס. במקום להשתמש בלהיטי פופ עכשיוויים או ברצועות מוזיקליות רועשות המאפיינות דרמות נעורים הוליוודיות, הפסקול מורכב ברובו מנקישות פסנתר בודדות ומנגינות גיטרה אקוסטית עדינות. המוזיקה נכנסת לפעולה רק ברגעי המעבר הלימינליים, כשהשניים צועדים בין לוקיישן לוקיישן ומשאירה את הסצנות הדיאלוגיות שקטות לחלוטין. השקט הזה הופך לכלי דרמטי רב עוצמה, המאפשר לצופים לשמוע כל נשימה, היסוס או שבריר קול של השחקנים הצעירים.
כדי להבין לעומק את המרקם הייחודי של הסרט, יש לבחון אותו דרך גוף העבודות העשיר של חברת ההפקה Duplass Brothers Productions. מארק וג'יי דופלאס נחשבים לחלוצי תנועת ה-Mumblecore בקולנוע העצמאי האמריקאי – ז'אנר המתאפיין בתקציבים נמוכים, הפקה מינימליסטית, התמקדות מוחלטת בדיאלוגים טבעיים וריאליסטיים, ולעיתים קרובות גם אלתורים מבוקרים של השחקנים.
קייטי אסלטון, שביימה את הסרט (ואף נשואה למארק דופלאס), מביאה עימה את אותה רגישות קולנועית שכל כך מזוהה עם חברת ההפקה שלהם, אך מוסיפה לה עין נשית ורגישות קפדנית למבנה התיאטרלי.
בסרטים קודמים שלה, אסלטון תמיד הצטיינה בפירוק מערכות יחסים אנושיות מורכבות במרחבים סגורים, ובסרט זה היא מיישמת את המיומנות הזו על עולמם של בני הנוער. החיבור בין הריאליזם היומיומי של חברת ההפקה לבין הליריות של הטקסט של ת'ורנטון ויילדר יוצר שפה קולנועית ייחודית, שהופכת את הסרט ליותר מסתם עוד דרמת נעורים חולפת.
למרות האיכויות הבלתי מבוטלות של הסרט: הרגישות, הדיוק הדרמטי והמשחק המאופק והנפלא של שני הגיבורים, כאן טמון גם החיסרון המרכזי שלו, שמונע ממנו להפוך ליצירת מופת פורצת דרך באמת.
המבנה הדרמטי של "העיירה שלנו" נותר צפוי יחסית. הוא פוסע בנתיבים מוכרים וחרושים היטב של סרטי התבגרות קלאסיים: מפגש מקרי בין שני הפכים, גילוי עצמי דרך האחר במהלך מסע קצר של יום אחד (בסגנון טרילוגיית "לפני הזריחה" של ריצ'רד לינקלייטר), קרבה רגשית והחשיפה של סודות מן העבר, ומשבר חברתי מרומז לקראת הסוף.
אין בסרט מהלכים תסריטאיים שמערערים באמת את חוקי הז'אנר, אין בו הפתעות קונספטואליות גדולות, והוא אינו מנסה להמציא מחדש את הגלגל. הצופה המיומן ידע להעריך את הביצוע המלוטש, אך לא יופתע מהכיוון אליו העלילה הולכת.
בשורה התחתונה, "העיירה שלנו" (Their Town, 2026) הוא סרט נוער עשוי היטב, רגיש, מלא הומור ומדויק להפליא ברגעים הקטנים שלו.
קייטי אסלטון ומארק דופלאס מוכיחים שוב שאין צורך בתקציבי עתק או באפקטים מיוחדים כדי לייצר קולנוע אנושי שנוגע ללב; כל מה שצריך זה שני שחקנים טובים, תסריט שמקשיב לבני אדם, ומצלמה שיודעת מתי להתקרב ומתי לתת המון מרחב נשימה.
הסרט נשאר בתוך הגבולות הבטוחים והמוכרים של סוגת ההתבגרות והאינדי האמריקאי, הוא לא מפתיע אך הוא עושה עבודה רגישה שמצדיקה את הצפייה ומעניקה לצופים חוויה רגשית כנה.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©