קולות מהעוטף במרכז עמיעד

קולות מהעוטף: כשהאמנות מסרבת להיעלם

לתערוכה ״קולות מהעוטף״ במרכז עמיעד ביפו אנו נכנסים עם הידיעה שמאחורי חלק מהעבודות נמצאים אנשים שכבר אינם כאן, ומאחורי חלק גדול מהעבודות האחרות נמצאים אמנים שחייהם השתנו מן היסוד.

אבל האתגר של התערוכה הוא דווקא לא להסתפק בסיפור הזה. היא מבקשת להחזיר אל קדמת הבמה את הדבר שקדם לטראומה וגם שרד אותה: היצירה.

״קולות מהעוטף״, שאוצרת איריס אלחנני, מאגדת כ 75 אמנים ואמניות מהנגב המערבי, משער הנגב, אשכול, שדות נגב, שדרות ומיישובים רבים באזור. מוצגות בה עבודות ציור, צילום, פיסול, קרמיקה, מיצב ואמנות עכשווית, ולצדן מתקיימים אירועי תרבות, מפגשים, סיורים, מחול, מוזיקה והקרנות. התערוכה מוצגת במרכז עמיעד, ברחוב עמיעד 12 ביפו, עד 8 באוקטובר.

מה שהופך את התערוכה למעניינת הוא הניסיון ליצור בתוכה מרחב שבו מתקיימים זה לצד זה כמה קולות. יש כאן אמנים שהמשיכו ליצור, יש יצירות של דורות קודמים של אמני האזור, ויש גם עבודות של אמנים שנרצחו ב 7 באוקטובר, בהם אביב אצילי, חיים פרי, רועי עידן, אליקו רייכנשטיין ויובל רביע.

לא תערוכת הנצחה בלבד

היה קל מאוד להפוך תערוכה כזאת לתערוכת הנצחה. להצמיד לכל עבודה סיפור אישי, להדגיש את האסון, לבקש מן הצופה להתרגש. אלא שדווקא כאן נמצא המבחן האמנותי של ״קולות מהעוטף״. התערוכה אינה מבקשת שנראה רק את מה שקרה ליוצרים, אלא גם את מה שהם יצרו. ההבדל הזה משמעותי.

כאשר עומדים מול עבודותיהם של אביב אצילי וחיים פרי, אי אפשר להתעלם מהידיעה על גורלם. היא נמצאת בחדר עוד לפני שהצופה קורא את הטקסט המלווה את היצירה. אבל אחרי רגע ההכרה צריך לקרות משהו נוסף.

צריך להסתכל על העבודה עצמה, על השפה האמנותית שלה, על הצבע, הקומפוזיציה, החומר, על הבחירות שעשה היוצר. זה בדיוק הרגע שבו הזיכרון הופך מאנדרטה לאמנות.

וזה נכון במיוחד לגבי עבודותיו של חיים פרי. פרי היה מוכר לא רק כמי שחי בקיבוץ ניר עוז וכמי שנחטף ב 7 באוקטובר, אלא גם כאמן וכאיש תרבות. הצבת יצירתו בתוך תערוכה רחבה של יוצרים מהאזור מאפשרת להחזיר אותו אל המקום שבו היה בחייו: לא רק דמות בתוך סיפור האסון, אלא יוצר בעל קול משלו.

אביב אצילי והחיים שהיו כאן

גם בעבודות של אביב אצילי יש משהו שמסרב לאפשר לצופה להסתפק בכותרת ״נרצח ב 7 באוקטובר״. אצילי היה אמן ותושב קיבוץ ניר עוז, ועבודותיו המוצגות בתערוכה מקבלות משמעות נוספת מעצם ההקשר, אבל אינן צריכות להיות מוסברות רק באמצעותו.

וזה אולי אחד הדברים החשובים בתערוכה כולה. כאשר מציגים אמנים שנרצחו לצד אמנים שחיים וממשיכים ליצור, נוצר רצף שאינו רק כרונולוגי. הוא מזכיר שהנגב המערבי לא התחיל ב 7 באוקטובר, וגם לא הסתיים בו. הייתה שם קהילה אמנותית לפני האסון, יש בה יצירה עכשיו, והיא תמשיך להתקיים גם בעתיד.

רועי עידן: המצלמה כעדות וכמבט

העבודות של רועי עידן מוסיפות לתערוכה רובד אחר. כאן הצילום מקבל משקל מיוחד, משום שהצילום שלו מחזיר אותנו אל המציאות דרך מבט של אדם שהיה בתוכה.

עידן, צלם ותושב כפר עזה, נרצח ב 7 באוקטובר. הצילומים שלו המוצגים בתערוכה אינם צריכים להפוך ל״מסמך של השבעה באוקטובר״ כדי להיות משמעותיים. דווקא המבט הצילומי שקדם לאירוע מאפשר להבין משהו על המקום שהיה כאן, על האנשים, על הנוף ועל החיים שנמשכו בו קודם לכן.

יש משהו כמעט בלתי נסבל בידיעה שמאחורי עדשה כזאת עמד אדם שכבר איננו. אבל גם כאן כדאי להתעקש על ההבחנה בין עדות לאמנות. צילום טוב אינו הופך לחשוב רק מפני שהצלם עבר טרגדיה. ערכו נמצא גם באופן שבו הוא מסתכל.

זה נכון במיוחד בתערוכה שמבקשת להשמיע ״קולות״ ולא קול אחד. אין כאן דימוי אחד של העוטף. יש עשרות נקודות מבט, שפות אמנותיות שונות, זיכרונות שונים, עולמות שונים. דווקא הריבוי הזה מונע מהתערוכה להפוך לתמונה אחת סגורה של מקום.

בין זיכרון להמשך החיים

החיבור בין האמנים החיים לבין האמנים שאינם עוד הוא בעיניי לב התערוכה. לא משום שהוא מייצר בהכרח אחידות, אלא משום שהוא מדגיש את הפער. האמן שנרצח משאיר אחריו עבודות שהמשיכו להתקיים. האמן שחי ממשיך ליצור בתוך מציאות שלא ניתן לחזור ממנה אל מה שהיה קודם.

הבחירה להציג אותם יחד היא גם בחירה לומר שהתרבות אינה רק תגובה לאסון. היא הייתה שם קודם.
במובן הזה, ״קולות מהעוטף״ היא גם תערוכה על מקום. הנגב המערבי אינו מוצג רק כזירה של אירועים, אלא כמרחב שיש בו אמנים, קהילות, נופים, זיכרונות ומסורת של יצירה. רשימת היישובים הארוכה שממנה מגיעים המשתתפים אינה פרט טכני בלבד. היא מספרת את הסיפור הגיאוגרפי של קהילה אמנותית מפוזרת, שהמרכז התל אביבי בדרך כלל אינו פוגש במלוא רוחבה.

האוצרות: לתת לקולות להישמע

איריס אלחנני בחרה שלא לבנות תערוכה של קול אחד. דווקא בגלל הכותרת ״קולות מהעוטף״, הבחירה בריבוי היא משמעותית. התערוכה אינה מנסה לנסח אמירה אסתטית אחת, אלא לאפשר למגוון גדול של יוצרים להופיע בתוך אותו חלל.

זה יוצר גם קושי. תערוכה קבוצתית של כ 75 אמנים כמעט בלתי אפשרי שתהיה אחידה מבחינה אמנותית. יהיו עבודות חזקות יותר וחזקות פחות, עבודות שדורשות זמן ועבודות שפועלות מיד, עבודות שהקשר שלהן למקום ברור ועבודות שהקשר הזה נמצא דווקא מתחת לפני השטח.

אבל אולי האחידות אינה המטרה כאן. המטרה היא נוכחות.
התערוכה נולדה מתוך יוזמה של קרן גרשוני לעידוד האמנים בשער הנגב, בשיתוף המועצה האזורית שער הנגב והמרכז הקהילתי ובחסות עיריית תל אביב יפו. בכך היא גם ממשיכה פעילות ארוכת שנים של תמיכה ביצירה המקומית באזור.

בסופו של דבר, הדבר שנשאר מן הביקור ב״קולות מהעוטף״ אינו רק הזיכרון של 7 באוקטובר. זהו הזיכרון של אנשים שיצרו לפניו, של אנשים שממשיכים ליצור אחריו ושל אנשים שהיצירות שלהם ממשיכות לדבר גם אחרי מותם.
וזה אולי הניצחון האמנותי הצנוע והמשמעותי ביותר של התערוכה. לא לנצח את הזיכרון, לא להעלים את האסון ולא להפוך אותו לסיפור יפה. פשוט לא לתת לו להשתיק את כל הקולות האחרים.

״קולות מהעוטף״, מרכז עמיעד, עמיעד 12, יפו. אוצרת: איריס אלחנני. התערוכה מוצגת עד 8 באוקטובר 2026.