יש מחזות של חנוך לוין שמכאיבים פיזית באכזריותם. יש כאלה שמזעזעים את אמות הסיפים של הצופה ומותירים אותו חסר נשימה, כמו "יסורי איוב" או "הילד חולם". יש כאלה שמציבים מראה אכזרית, חסרת רחמים, אל מול החברה הישראלית המיליטריסטית או הבורגנית, כפי שעשו הסאטירות המוקדמות שלו. אך "הלוויה חורפית", קומדיה שחורה שנכתבה בשלהי שנות השבעים, שייכת לקבוצה אחרת, ייחודית ומורכבת לא פחות ביצירתו.
זהו מחזה שעוסק במוות ללא הרף, כמעט בכל שורת טקסט, אך הוא עושה זאת בחיוך ממזרי ורווי חמלה. הוא משלב הומור פרוע, גרוטסקה תיאטרונית, אבסורד קיומי ושאלות פילוסופיות עמוקות על משמעות החיים והחפצים הממלאים אותם. לוין מזכיר לנו, בדרכו הייחודית, שבסופו של דבר אין אדם שיצליח להתחמק מן הסוף הבלתי נמנע, אך הדרך אל הסוף הזה יכולה להיות מצחיקה עד דמעות.
בהפקה החדשה והמדוברת של תיאטרון הקאמרי, מצליח הבמאי הצעיר והמבטיח מתן אמסלם לקחת את אחד המחזות הפילוסופיים והמורכבים ביותר של לוין ולהפוך אותו להצגה צעירה, קצבית, צבעונית ומלאת שמחת חיים מתפרצת, מבלי לפגוע כהוא זה בעומקו של הטקסט המקורי. להפך. דווקא הבחירה בקלילות, בתנועה ובחגיגה ויזואלית מאפשרת לרעיונות הגדולים והקשים של לוין לחלחל אל תודעת הקהל בעוצמה גדולה ומהדהדת בהרבה.
עלילת המחזה פשוטה לכאורה. לצ'ק, הגיבור הלויני הטיפוסי, מגיע אל בית קרובי משפחתו, משפחת שרציק, כדי לבשר להם את הבשורה המרה: אמו (דודתם) הלכה לעולמה, והלוויה קבועה ליום מחרת. אלא שבני המשפחה שקועים עד צוואר בהכנות קדחתניות לחתונת בתם המיוחלת, ואינם מוכנים בשום אופן לתת למוות הקטנוני להפריע לשמחתם הגדולה, ובמיוחד לכסף שכבר הושקע באירוע, באולם ובפריג'ידר החדש.
מכאן מתפתח מסע אבסורדי, מטורף ורדוף סנסציות, שבו בני המשפחה נמלטים על נפשם, פשוטו כמשמעו, מפני המבשר. הם בורחים לגגות, נמלטים דרך חלונות, נודדים למחוזות רחוקים ואפילו מגיעים אל הרי ההימלאיה המושלגים, וכל זאת במטרה אחת ויחידה: להתחמק מקבלת הבשורה הרשמית, ובכך להתחמק מההלוויה וממפגש ישיר עם המוות במקום לחגוג את החתונה שתוכננה כבר מיום היוולדה של הכלה.
כמו במחזות רבים של לוין, העלילה החיצונית עצמה אינה העיקר, אלא היא משמשת כמנגנון מבריק המאפשר לו לבחון את האדם ברגעיו הקטנים והמביכים ביותר.
האם אפשר להמשיך לחגוג כאשר המוות דופק בדלת? האם החיים חזקים מן המוות, או שאולי הם רק ניסיון היסטרי ומתמשך להדחיק אותו?
"הלוויה חורפית", שהועלתה לראשונה בשנת 1978, נחשבת כיום בראייה לאחור לאחת מיצירותיו הבשלות ביותר של לוין. היא כבר אינה הסאטירה הפוליטית הנוקבת והישירה של ראשית דרכו (כמו "מלכת אמבטיה"), אך היא גם אינה מגיעה לאפלה הקיומית המוחלטת ולייאוש הטוטאלי של מחזותיו המאוחרים ביותר. זהו מחזה שמצליח לשלב הומור, כאב, שירה צרופה ופילוסופיה בגובה העיניים, במינון דרמטי כמעט מושלם. מאז עלייתו הראשונה בתיאטרון הבימה בבימויו של לוין עצמו, הפך המחזה לאחד המחזות הישראליים המוצגים ביותר בארץ ובעולם, משום שהעיסוק שלו בפחד האנושי מהכליה הוא אוניברסלי וחוצה תרבויות.
בריחתם של בני המשפחה מן הבשורה אינה שייכת לאותם מחזות שבהם לוין חושף את הרוע האנושי במלוא כיעורו הסדיסטי, כפי שעשה למשל ב"חפץ" או ב"סוחרי גומי". כאן יש קטנוניות, אנוכיות, פחד קמאי ואינטרסים כלכליים קטנים, אך רק לעיתים רחוקות אנו פוגשים ברשע טהור של ממש. הדמויות ב"הלוויה חורפית" אינן מפלצות; אלה אנשים רגילים, בורגנים קטנים, בני דמותנו, שמנסים לדחות בעוד שעה, בעוד יום, את המפגש המאיים.
דווקא משום כך המחזה נוגע ללב כל כך ומעורר הזדהות עמוקה. לוין אינו מטיף לנו מוסר מעמדת המטיף בשער. הוא צוחק איתנו ועלינו, והצחוק שלו תמיד חד, מדויק ומשחרר יותר מכל נאום פילוסופי מלומד.
מספר הגופות המצטבר במהלך העלילה המטורפת הזו כבר יכול היה להספיק לסרט מתח הוליוודי, ובכל זאת, המוות אצל לוין בהפקה הזו אינו נתפס כאויב המר של החיים, אלא כחלק בלתי נפרד, כמעט מובן מאליו, מהם. הדודה מתה. אחר כך גם אבותיהם של החתן והכלה נופלים כזבובים. אבל החיים הבורגניים מסרבים לעצור את תנופתם. החתונה חייבת להימשך, המוזיקה ממשיכה להתנגן, הריקודים נמשכים, הריצה למען הבריאות נמשכת והעולם ממשיך להסתובב על צירה של השגרה.
גם הדרך שבה לוין בוחר לתאר את רגע יציאת הנשמה מהגוף, כמעין "נאד אחד גדול" ותו לא, היא בו זמנית מצחיקה עד דמעות ומעוררת מחשבה עמוקה. מאחורי הבדיחה הוולגרית לכאורה מסתתרת שאלה קיומית נוקבת: מהם בעצם החיים? האם כל גורלו של אדם, כל תמצית קיומו, מסתכמים רק בלמידה, חתונה, הבאת ילדים, קניית דירה ופריג'ידר, ואז מוות אנונימי? אלה שאלות שאין להן תשובה נחמדה, אך לוין מצליח לגרום לנו לשאול אותן באומץ, בלי שנרגיש שמישהו מטיף לנו מוסר או מחנך אותנו.
עבור הבמאי הצעיר מתן אמסלם זוהי הפקה רשמית ראשונה בתיאטרון הרפרטוארי הגדול, והיא בהחלט מסמנת אותו כבמאי בעל חזון וסגנון מובחן שכדאי מאוד לעקוב אחריו בשנים הקרובות. אמסלם עושה דבר אמיץ: הוא אינו מנסה "לעשות לוין" במובן הקלאסי והמוכר של המילה. הוא אינו מקדש את הטקסט באופן שמרני ואינו מתייחס אליו כאל מוצג מוזיאוני קדוש שיש לשמר באדיקות. במקום זאת, הוא מעניק לו אנרגיה צעירה, תנועה בימתית מתמדת, כוריאוגרפיה מדויקת וקצב מהיר, המותאם לקשב הדינמי של ימינו, מבלי לאבד לרגע את עומק המשמעות ואת הניואנסים הקטנים של השפה הלוינית.
הבחירה המבריקה לפתוח ולסיים את ההצגה בצלילי השיר "Dance Me to the End of Love" של לאונרד כהן היא הרבה יותר ממחווה מוזיקלית מוצלחת או קישוט פופולרי. השיר, שנע מטבעו בין קטבים של אהבה תשוקתית למוות אורב, בין ריקוד חגיגי לפרידה כואבת, הופך למוטיב התמטי המרכזי של ההצגה כולה. הוא מזכיר לנו שהחיים אינם מתקיימים למרות המוות, אלא תמיד לצדו, צעד אחר צעד ברחבת הריקודים.
בין לבין, משולבים בהצגה שירים נוספים וקטעי תנועה מרהיבים, המעניקים להצגה תחושת חגיגה וקרנבל כמעט מתמדת. במקום הלוויה מדכדכת, אפורה וריאליסטית, הקהל מקבל מסיבה צבעונית, אקספרסיוניסטית. הניגוד החריף הזה בין התוכן הקודר לצורה החגיגית משרת בצורה מיטבית את רוחו המקורית של חנוך לוין.
גם עבודת הווידאו-ארט המלווה את ההצגה מרשימה ומתוחכמת במיוחד. היא אינה משמשת רק כרקע דקורטיבי, אלא לעיתים מתפקדת כמראה פסיכולוגית המגדילה את פניהם של השחקנים, לעיתים כחור מנעול המאפשר לצופים הצצה אינטימית ומציצנית אל עולמן הפנימי של הדמויות, ולעיתים כרקע של שמיים קודרים, סוערים ומאיימים לרדת על הבמה.
יש שימוש מעניין במצלמה גדולה על חצובה שהיא עוד מבט חיצוני על המתרחש. יש שפע של הסתכלויות שאולי מרמז לשפע של פרשנויות על מגוון המצבים המורכבים של החיים, ומאחורי כל הציניות, יש בני אדם. הם קטנים אבל קיימים, כפי שחוזרת ואומרת אמו של לצ'ק, אלטע (רבקה מיכאלי) בתחילת ההצגה.
השלג הלבן והאפור על הבמה העגולה והמסתובבת שהיא כנראה מורשת קברט, יוצר דימוי ויזואלי שמרפרר לכך שאין לבן טהור, כפי שאין שמחה בלי עצב. העיצוב המוקפד של התפאורה והתלבושות מעניק להצגה מראה מסוגנן, על-זמני וכמעט חלומי, המנתק אותה מהריאליזם הישראלי המוכר ומעלה אותה לדרגה סוריאליסטית. זאת לא הצגה בה משתמשים בטלפונים סלולריים, למשל, כדי להביא אותה לזמננו. להפך. היא אוניברסלית ולכן יכולה להיות שייכת לכל תקופה ומקום וגם מודרנית וישראלית.
הליהוק החכם והמדויק הוא אולי ההישג הגדול והמשמעותי ביותר של ההפקה הזו. דרור קרן, מבכירי השחקנים בארץ, משחק בביטחון, בכריזמה ובדיוק קומי יוצא דופן, ואולה שור סלקטר המצוינת מציגה לצדו משחק מרובד, מצחיק ונוגע ללב כאחד.
אבל הכוח האמיתי והמנוע של ההפקה הזו טמון בכך שאין כאן באמת תפקיד קטן או שחקן רקע. תום חודורוב, דודו ניב, דן שפירא ושאר חברי האנסמבל הצעירים והותיקים כאחד, זוכים כל אחד ואחת לרגע הסולו שלהם על הבמה. כל שחקן מביא עמו צבע אחר, מקצב פנימי שונה וטון ייחודי, כך שעל הבמה נוצרת תחושה של יצירה פוליפונית עשירה, מרובת שכבות ודינמית, שבה כל דמות ולו הקטנה ביותר היא עולם ומלואו.
ומעל כולם, נוכחת ומרחפת על הבמה ענקית התיאטרון והתרבות הישראלית, רבקה מיכאלי.
אמנם מדובר בכמה תפקידים קטנים יחסית מבחינת נפח הטקסט, אך בכל אחת מהופעותיה וכניסותיה לבמה היא מצליחה להשתלט על המרחב בקלילות, בחן ובחיוניות מעוררת השתאות. הנוכחות הבימתית הממגנטת שלה, הדיוק הקומי המושחז שנבנה במשך עשרות שנים, הניסיון העשיר והכריזמה השופעת הופכים כל כניסה שלה לרגע קטן וטהור של קסם תיאטרוני. זוהי תזכורת חיה ומרגשת לכך שכוכבים אמיתיים ואמנים גדולים אינם נמדדים לעולם במספר הסצנות או בשורות הטקסט שלהם, אלא בעוצמת הנוכחות, האמת והנשמה שהם מביאים איתם אל תוך הדמות ואל מול הקהל.
למרות שכל כולה עוסקת במוות, בלוויות, בגוויות ובסופיות החיים, "הלוויה חורפית" בקאמרי אינה מסתיימת בשום אופן בתחושה של ייאוש קיומי, מועקה או דכדוך.
להפך.
הבמאי מתן אמסלם בוחר, בפרשנות בימתית מבריקה, לסיים את ההצגה דווקא כחגיגה גדולה, צבעונית ורועשת של החיים עצמם. זו אינו סתם גימיק או בחירה בימתית שטחית שנועדה לרצות את הקהל; זוהי פרשנות פילוסופית עמוקה ומנומקת למחזה כולו. אצל אמסלם, החיים אינם נתפסים כניצחון הירואי על המוות, וגם אינם ניסיון פתטי להכחשה מוחלטת שלו. הם פשוט הדבר המופלא, המצחיק והחיוני שממשיך להתקיים, להתרחש ולפעום ממש לצדו של המוות.
זוהי בדיוק גדולתו ההיסטורית של חנוך לוין כיוצר וכאדם. הוא ידע, טוב מכולם, לראות את האבסורד, העליבות והקטנוניות שבקיום האנושי, אך הוא מעולם, אף לא לרגע אחד לא ויתר על החמלה העמוקה והאהבה כלפי האדם באשר הוא אדם. גם כשהוא צוחק על גיבוריו באכזריות, הוא מבין לליבם ומזדהה עם פחדיהם. גם כשהוא חושף את קטנותם ואת האגו שלהם במערומיהם, הוא אינו שונא אותם.
הפקת תיאטרון הקאמרי מצליחה להעביר לקהל המודרני בדיוק את המורכבות הרגשית והפילוסופית הזאת. היא מצחיקה עד דמעות, היא מרהיבה ומעונגת לעין, היא קצבית, מודרנית ומוזיקלית להפליא, אך היא גם מצליחה לגעת בנימים העמוקים ביותר של הנפש ומזכירה לנו שבסופו של דבר, כולנו שותפים לאותו גורל ורוקדים יחד את אותו הריקוד עד קצה האהבה, ועד קצה החיים.
מאת חנוך לוין
בימוי מתן אמסלם
תפאורה ערן עצמון
תלבושות מרינה שרויקו
מוזיקה גל לב
תנועה תום וינברגר
וידאו עמרי רוזי
תאורה אורי רובינשטיין
עיצוב סאונד ישי חממי
ע' במאי יותם ויצמן
דרור קרן
רבקה מיכאלי
אולה שור סלקטר
ערן מור
רוני נתנאל
חן גרטי
אלון סנדלר
איה גרניט שבא
שמחה ברבירו
תום חודורוב
נדב אסולין
דודו ניב
דן שפירא
שקד זנדני
פוסטר, צילום: אוהד רומנו | עיצוב: שיין הורוביץ.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
