יוני 15, 2026
במבט ראשון נדמה שמדובר בעוד יצירה על משלחת תלמידים ישראלית לפולין. ראינו לא מעט כאלה, בעיקר בקולנוע, בשנים האחרונות.
עוד אוטובוס של בני נוער, עוד טקס בטרבלינקה, עוד מדריך שמספר על ההיסטוריה היהודית ועל זוועות השואה. אבל ככל שההצגה מתקדמת מתברר שפולין היא רק נקודת המוצא. השואה היא רקע.
במרכז ניצבת אישה צעירה אחת, מורה המלווה את המסע, והמפגש שלה עם הפצעים שהיא סוחבת עמה.
אודם רדאי, מחזאית ובמאית צעירה ומבטיחה, בונה כאן יצירה אישית מאוד אך גם אוניברסלית. היא לוקחת את אחת החוויות המזוהות ביותר עם החברה הישראלית ובוחנת אותה מזווית בלתי צפויה.
במקום לעסוק בשאלה מה התלמידים לומדים על השואה, היא שואלת מה קורה למבוגרים שמלווים אותם. מה קורה כאשר אדם פוגש זיכרון קולקטיבי עצום בזמן שהוא עצמו נושא טראומות פרטיות שלא זכו לעיבוד.
התוצאה היא הצגה מורכבת, חכמה ולעיתים מטלטלת, שמשלבת הומור, כאב, ביקורת חברתית וחוויה תיאטרונית יוצאת דופן.
כבר בכניסה לאולם מתברר שהקהל אינו עומד לצפות בהצגה באופן רגיל. חלל הישיבה מעוצב כאוטובוס. במקום להיכנס לאולם תיאטרון, אנחנו מצטרפים למשלחת.
המורה, בגילומה המצוין של שיא דרייגור קדמן, מקבלת את פני הקהל כפי שמקבלים תלמידים בתחילתו של טיול. הגבול בין הקהל לבין הדמויות מיטשטש מיד. אנחנו כבר לא מתבוננים מבחוץ אלא נמצאים בתוך ההתרחשות.
הבחירה הזאת איננה גימיק. היא משרתת את הרעיון המרכזי של היצירה. כולנו נוסעים יחד. כולנו עדים למה שמתרחש. וכולנו הופכים במידה מסוימת לחלק ממנו.
המורה ניצבת במרכז הכאוס המוכר לכל מי שהשתתף במסע כזה. שלושים ושבעה תלמידים בני שבע עשרה. הורמונים, מתחים, אהבות, מריבות, עייפות וחוסר גבולות. בני נוער שמגיעים למקומות הטעונים ביותר בהיסטוריה היהודית ועדיין נשארים בני נוער.
רדאי מיטיבה ללכוד את האבסורד שבמצב הזה. מצד אחד מחנות השמדה, טקסי זיכרון ושאלות קיומיות. מצד שני תלמידים שמחפשים הזדמנות להיכנס לחדר של מישהי בלילה, להתאהב, להסתבך או פשוט להשתטות.
הפער הזה יוצר רגעים קומיים רבים, אך גם מחדד אמת אנושית עמוקה. החיים אינם עוצרים מול ההיסטוריה. בני אדם ממשיכים להיות בני אדם גם במקומות הקדושים והטעונים ביותר.
אחד המוטיבים הבולטים בהצגה הוא העיסוק הבלתי פוסק של המורה בספירה. היא סופרת תלמידים לפני העלייה לאוטובוס, לאחר הירידה ממנו, בדרך לטקס ובחזרה ממנו. מי חסר. מי נעלם. מי נשאר מאחור.
במבט ראשון מדובר בפעולה שגרתית לחלוטין שכל מורה מכיר. אבל על אדמת פולין, במרחב שבו בני אדם נספרו, מוינו ונשלחו למוות, פעולת הספירה מקבלת משמעות נוספת.
רדאי אינה מדגישה זאת באופן ישיר או דידקטי. היא מאפשרת לדימוי לפעול מעצמו. ככל שההצגה מתקדמת, הספירה הופכת כמעט לאובססיה. ניסיון לשלוט במציאות, למנוע אסון, לוודא שאיש לא יאבד.
וככל שהמורה מנסה לשלוט יותר, כך מתברר לה עד כמה מעט שליטה יש לה באמת.
הדימוי הזה מלווה את היצירה כולה. הוא אינו עוסק רק בתלמידים אלא גם בזיכרונות, בפחדים ובטראומות. ניסיון לסדר, למיין ולהחזיק דברים במקום, כאשר בפועל הכול מאיים להתפרק.
אחת ההפתעות הגדולות של ההצגה היא העובדה שהיא כמעט אינה עוסקת בשואה עצמה. האתרים ההיסטוריים נוכחים. הטקסים מתקיימים. המדריך מספר את הסיפורים. אבל אלה אינם לב היצירה.
לב היצירה הוא המורה.
הקהל נחשף בהדרגה לעולמה הפנימי. ליחסים שלה עם תלמידיה. לפליטות הפה שלה. לחולשות שלה. לשיפוטיות שלה. לבדידות שלה. לרומן קצר ובלתי צפוי עם צעיר פולני שפגשה במקרה.
המסע לפולין הופך לזירה שבה מתפרקים מנגנוני ההגנה שבנתה לעצמה במשך שנים.
אירוע טראומטי שמתרחש במהלך המסע מציף אצלה פצע ישן שאין לו כל קשר לשואה. דווקא המרחק מהבית, העומס הרגשי והמפגש המתמיד עם זיכרון קולקטיבי מאפשרים לטראומה האישית לפרוץ החוצה. כאן טמון אחד הרעיונות החזקים ביותר ביצירה. טראומה אינה מתקיימת בנפרד מטראומה אחרת.
פצע אחד מדליק פצע נוסף. זיכרון אחד מושך אחריו זיכרון אחר.
אנחנו נוטים לחשוב על טראומות כעל אירועים נפרדים, אך בפועל הן מתקיימות כרשת סבוכה של קשרים. פגיעה מהילדות יכולה להתעורר בעקבות אירוע בבגרות. חוויה חדשה יכולה להציף רגשות שנקברו במשך שנים.
המורה מגלה שהעבר אינו באמת מאחוריה. הוא נמצא איתה באוטובוס. בחדר המלון. באתרי הזיכרון. בכל מקום.
וזוהי כנראה גם הסיבה שההצגה מצליחה לגעת כל כך. משום שבסופו של דבר היא אינה מדברת רק על המורה. היא מדברת על כולנו.
אי אפשר לכתוב על "המורה" בלי להתייחס לעבודת הסאונד המרשימה של אוהד מנור, שהיא אולי המרכיב הבימתי המשמעותי ביותר ביצירה.
הקהל מצויד באוזניות לאורך ההצגה. דרך האוזניות נשמעים קולות, מחשבות, זיכרונות, לחישות ורעשי רקע.
במקרים רבים שימוש בטכנולוגיה בתיאטרון מרגיש כמו תוספת חיצונית. כאן מדובר בלב הפועם של המופע.
הסאונד אינו מלווה את הסיפור. הוא מספר אותו.
לעיתים אנחנו שומעים את המדריך כאילו הוא עומד לידנו באוטובוס. ברגעים אחרים אנחנו כבר בתוך ראשה של המורה, מאזינים למחשבות שהיא אינה מעזה לומר בקול.
החוויה שנוצרת היא כמעט קולנועית, אך במקביל שומרת על כל היתרונות של התיאטרון החי.
הצופה נמצא בו זמנית בשני מקומות: בתוך החלל הממשי של ההצגה ובתוך עולמה הפנימי של הדמות.
ככל שהאירועים מסתבכים והטראומות מתחילות לצוף, גם הנוף הקולי נעשה מורכב יותר. זיכרון והווה, מציאות ודמיון, חוץ ופנים, מתחילים להתערבב.
זהו הישג אמנותי מרשים שמוכיח כיצד אמצעי טכנולוגי יכול להפוך לכלי דרמטי בעל משמעות עמוקה.
יצירה על זיכרון, הדחקה והחיים עצמם
לצד החוויה התיאטרונית המרשימה, "המורה" מצליחה לעורר גם שאלות משמעותיות.
מה אנחנו בוחרים לזכור?
מה אנחנו מנסים לשכוח?
האם אפשר באמת להדחיק טראומה?
עד כמה הילדות שלנו ממשיכה לנהל אותנו גם כאשר נדמה לנו שהתגברנו עליה?
ההצגה אינה מספקת תשובות ברורות. היא אינה מטיפה ואינה מחלקת מסרים. במקום זאת היא יוצרת מרחב שבו השאלות הללו יכולות להתקיים. כוחה הגדול של היצירה הוא בכך שהיא מצליחה לחבר בין הפרטי לבין הקולקטיבי.
מצד אחד נמצאת השואה, הטראומה המכוננת של העם היהודי.
מצד שני נמצאות הטראומות האישיות שכל אדם נושא עמו.
המחזה מציע שהשתיים אינן מתקיימות בנפרד. הן נפגשות, משוחחות ומשפיעות זו על זו.
העבר הלאומי והעבר הפרטי שזורים זה בזה הרבה יותר מכפי שאנחנו נוטים לחשוב.
אודם רדאי מצליחה לקחת נושא שכבר נדמה שנכתב עליו הכול ולמצוא בו זווית חדשה, מקורית ומעוררת מחשבה. היא אינה מבקשת לדבר על השואה אלא על בני אדם. על זיכרון. על כאב. על הדחקה. על הצורך הנואש שלנו להבין את עצמנו.
שיא דרייגור קדמן נושאת את מרכז הכובד הרגשי של ההצגה ברגישות ובדיוק, וסביבה פועל אנסמבל מגובש שמצליח ליצור עולם אמין ומלא חיים.
"המורה" אינה הצגה קלה. היא דורשת קשב, פתיחות ונכונות להיכנס אל תוך אזורים רגשיים מורכבים. אבל היא מתגמלת את הצופה בחוויה תיאטרונית ייחודית שנשארת איתו זמן רב לאחר שהאורות נדלקים.
בסופו של דבר, זהו אולי המסר החזק ביותר של ההצגה: אפשר לנסוע לפולין כדי ללמוד על העבר, אבל לפעמים דווקא שם אנחנו פוגשים את עצמנו.
מאת ובבימוי: אודם רדאי
דרמטורגיה: איתי דורון ורותם אלרואי
ליווי אמנותי: נאוה צוקרמן וארז מעין שלו
ליווי כתיבה: מאיה ערד יסעור
עיצוב סאונד: אוהד מנור
עיצוב חלל ותלבושות: אריאל טל אביב
עיצוב תנועה: אילן זכרוב
עיצוב תאורה: רותם אלרואי
עוזר במאית: דן בן דור
לחנים ופסנתר: טל יניב
צילום פוסטר: מור אלוש
בהשתתפות: שיא דרייגור קדמן, יריב קוק, שנטל כהן, מור אלוש, גיא בירגר, יעקב אוחנה ואברום הורוביץ
משך ההצגה: 80 דקות
תיאטרון תמונע, תל אביב.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©