הפתרון הסופי. בינתיים

הפתרון הסופי. בינתיים

קברט שנולד מתוך הטראומה ומבקש להסביר אותה לעולם

הפתרון הסופי. בינתיים, שכתבה הדר גלרון וביים רועי הורוביץ, הוא מופע שנכתב בעקבות אירועי שבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם. הוא אינו מבקש לשחזר את המאורעות ואף אינו מספר סיפור רציף. זהו רצף של מונולוגים, דיאלוגים וקטעי קברט, שביחד מרכיבים פסיפס של חרדה, כאב, הומור שחור וניסיון נואש להבין כיצד ממשיכים לחיות לאחר שהמציאות עצמה התפרקה.

כבר עם הכניסה לאולם נחשף הקהל לעיצוב הבמה. ספה פשוטה ועליה בובות, ובובות נוספות פזורות על הרצפה.

לרגע נדמה שמדובר במופע לילדים, אך התחושה הזו מתנפצת כמעט מיד. זוהי אינה הצגת ילדים ואף אינה מיועדת להם. להפך. מדובר במופע למבוגרים ולבני נוער בוגרים, מגיל שש עשרה ומעלה, משום שהוא עוסק במוות, באובדן, בפחד ובשאלות שאינן מאפשרות תשובות פשוטות.

הניגוד בין הבובות, המסמלות תמימות, ילדות וחיים, לבין הטקסטים הקשים על רצח, חטיפה ופחד קיומי, מלווה את הערב כולו. זהו דימוי בימתי פשוט אך אפקטיבי מאוד, שמכין את הצופה למסע רגשי שאינו מתיימר להיות נעים.

טראומה אישית שהפכה לטראומה לאומית

אחד ההישגים של הדר גלרון הוא היכולת לתרגם את הטראומה הלאומית לחוויות אישיות מאוד. במקום לדבר על מלחמה במונחים של אסטרטגיה או פוליטיקה, היא מתמקדת בפחד היומיומי.

החרדה המרכזית שעולה מן המופע אינה רק הפחד מפני מתקפה נוספת. מדובר בתחושת השבר שנולדה כאשר החברה האזרחית הופקרה לגורלה. הידיעה שאנשים נרצחו בבתיהם, במסיבה או במכוניותיהם, בצורות אכזריות שקשה להכיל, מחלחלת לכל אחד מהקטעים. התחושה היא שאם זה קרה להם, הדבר עלול לקרות גם לנו.

המופע אינו מתעכב רק על תיאורי הזוועות עצמם. הוא מתמקד במה שהן חוללו בנפש. זהו ההבדל בין דיווח חדשותי לבין יצירה אמנותית. השאלה איננה מה קרה, אלא מה השתנה מאז בתוך האדם הישראלי.

אחד המונולוגים החזקים ביותר עוסק באם המבקשת להחזיק כמוסות ציאניד כדי שילדיה לא ייפלו חיים בידי מחבלים. עצם העלאת האפשרות הזו ממחישה עד כמה השתנה סולם הפחדים של הישראלים.

בעלה הוא רופא המשרת בעזה ומטפל גם במחבלים פצועים, בעוד היא נשארת בבית ומתכננת כיצד להגן על ילדיה במקרה הגרוע ביותר.

זהו רגע מטלטל, משום שהוא אינו נשען על דרמטיזציה אלא על ההבנה שהמציאות עצמה הפכה לקיצונית עד כדי כך שהבלתי נתפס הפך לאפשרות שמעסיקה אנשים מן השורה.

הומור שחור במקום שבו כמעט אי אפשר לצחוק

למרות הנושא הכבד, זהו איננו מופע מדכא. להפך. גלרון והורוביץ בוחרים בכל פעם מחדש בהומור כאמצעי הישרדות.

הצחוק באולם מגיע לעיתים דווקא ברגעים שבהם נדמה שאין שום סיבה לצחוק. זהו אותו הומור יהודי מוכר, כזה שמאפשר להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית מבלי להתכחש לה.

אחד הקטעים שנגעו בי במיוחד עסק בשאלה כיצד היינו רוצים למות אילו היינו יכולים לבחור את מותנו. לכאורה מדובר בשאלה פילוסופית כללית שכל אדם יכול להזדהות איתה. אלא שכאן האפשרויות נטענות במשמעות חדשה בעקבות אירועי שבעה באוקטובר. לפתע השאלה האוניברסלית מקבלת ממד ישראלי מצמרר.

דווקא משום שהקטע הזה אינו עוסק בוויכוחים פוליטיים ואינו מנסה לשכנע איש, הוא מצליח לגעת בלב. כל אדם, בכל מקום בעולם, מסוגל להבין את הרצון למוות מהיר, נטול סבל ונטול השפלה. בכך הופך המונולוג מאירוע מקומי לשאלה אנושית רחבה.

זהו אחד הרגעים שבהם התיאטרון מצליח להתעלות מעל האקטואליה ולהפוך לעיסוק במצב האנושי.

מופע שמכוון בראש ובראשונה לקהל זר

תוך כדי הצפייה הלכה והתחזקה בי התחושה שהמופע הזה כלל לא נכתב בראש ובראשונה עבור הקהל הישראלי. נדמה כי מטרתו להסביר לקהל בעולם כיצד נראית המציאות הישראלית מבפנים מאז שבעה באוקטובר.

זו גם הסיבה שאין כאן כמעט דיון פוליטי פנימי. אין עיסוק במחלוקות הישראליות, בהחלטות הממשלה או בוויכוחים הציבוריים שמעסיקים אותנו יום יום. במקום זאת מוצגת החוויה הישראלית דרך העיניים של מי שחווה פחד, אבל ואיום קיומי.

בהמשך שולבו גם קטעים אקטואליים יותר, ובהם התייחסויות לאיראן ולדונלד טראמפ, שנוספו ככל הנראה בשלב מאוחר יותר של חיי המופע. הם שומרים על תחושת העדכניות, אך אינם משנים את לב היצירה, שנותר ממוקד בטראומה של שבעה באוקטובר.

דווקא משום שהמופע מיועד, כך נדמה, לצופים שאינם ישראלים, הוא נמנע מלהעמיס מידע היסטורי או פוליטי. הוא מבקש בראש ובראשונה לעורר הזדהות רגשית.

האם די בהצגת הכאב הישראלי

כאן גם עולה בעיניי השאלה המרכזית שהמופע מעורר, ואולי גם מגביל את עצמו באמצעותה.
אין ספק שהדר גלרון מצליחה להעביר את גודל הטראומה הישראלית. היא מוכיחה עד כמה השתנו החיים כאן מאז שבעה באוקטובר, ועד כמה הפחד חדר אל תוך המשפחה, הבית והמחשבות האינטימיות ביותר.

אבל כאשר היצירה מבקשת לדבר אל העולם, נדמה שהיא בוחרת להציג רק חלק אחד של המציאות.
העולם אינו מתבונן כיום בישראל רק דרך הטבח של שבעה באוקטובר. רבים בעולם רואים גם את המחיר הכבד שמשלמים אזרחי עזה, ובהם נשים, ילדים וקשישים. אפשר להסכים עם נקודת המבט הזו ואפשר לחלוק עליה, אך קשה להתעלם מכך שהיא קיימת ומשפיעה על האופן שבו ישראל נתפסת.

דווקא משום שהמופע מבקש ליצור דיאלוג עם קהל בינלאומי, תהיתי האם התייחסות גם למורכבות הזו הייתה מעניקה לו עומק נוסף.

אינני סבורה שכל יצירה חייבת להיות מאוזנת או להציג את כל הצדדים. אמנות רשאית לבחור את נקודת המבט שלה. ובכל זאת, כאשר המטרה היא להסביר את ישראל לעולם, ייתכן שהכרה בכך שגם לצד השני יש סבל הייתה מחזקת את כוחו של המסר ולא מחלישה אותו.

זו כמובן אינה ביקורת על איכות הכתיבה או המשחק, אלא מחשבה שעלתה בי בעקבות הצפייה.

השורה התחתונה

הפתרון הסופי. בינתיים הוא מופע אמיץ, אינטליגנטי ומעורר מחשבה. הדר גלרון ורועי הורוביץ מצליחים ליצור קברט שנע בין הומור לכאב, בין אבסורד למציאות, ובין זיכרון לטראומה מתמשכת. המבנה המקוטע עובד היטב משום שכל קטע מוסיף זווית אחרת לחוויה הישראלית שלאחר שבעה באוקטובר.

לא כל המונולוגים שווים בעוצמתם, ויש קטעים שמדברים יותר ואחרים פחות, אך כאשר המופע מגיע לשיאיו, הוא מצליח לגעת במקומות עמוקים מאוד. במיוחד ברגעים שבהם הוא עוסק בפחדים האינטימיים ביותר ולא בסיסמאות.

זוהי יצירה שמבקשת להסביר את הכאב הישראלי לעולם, ובכך היא גם פותחת פתח לשאלות רחבות יותר על אחריות, מוסר, זיכרון והדרך שבה אמנות מגיבה למציאות בזמן אמת. גם אם לא כל צופה יסכים עם כל אמירה שבה, קשה להישאר אדיש מול הכנות והאומץ שלה.

מחזה: הדר גלרון
בימוי: רועי הורוביץ
משחק: הדר גלרון, רועי הורוביץ