יולי 2, 2026
אצל טניה וינוקור קשה לעיתים לדעת היכן מסתיימת הכנרת ומתחילה הרקדנית, היכן נגמרת הזמרת ומתחילה היוצרת, והיכן מסתיימת המוזיקה ומתחיל המופע התיאטרלי.
במשך שני עשורים היא בנתה לעצמה מקום ייחודי בנוף התרבות הישראלי והבינלאומי, כזה שאינו שייך באמת לשום ז'אנר מוגדר אך מצליח לגעת בקהלים מגוונים במיוחד.
הערב היא עלתה לבמת אולם צוקר בהיכל התרבות בתל אביב במסגרת מופע חגיגי לציון עשרים שנות יצירה, מופע המסכם במידה רבה מסע אישי ואמנותי שהחל בילדות במזרח אירופה ונמשך דרך ישראל, ספרד ובמות ברחבי העולם.
לצדה הופיעו אורחים מיוחדים ובהם ליאוניד פטשקה ולהקת מיומנה, שהיו חלק משמעותי בהתפתחותה המקצועית ובהתעצבות שפתה הבימתית.
וינוקור נולדה בשנת בקישינב שבמולדובה, אז חלק מברית המועצות. היא גדלה במשפחה מוזיקלית שבה המוזיקה לא הייתה תחביב אלא דרך חיים. אמה הייתה מוזיקאית ומכוונת פסנתרים, והצלילים ליוו את הבית מאז ילדותה המוקדמת.
בגיל שלוש היא החלה ללמוד בלט קלאסי, ובגיל ארבע כבר אחזה לראשונה בכינור ועלתה לבמה. כבר בשלב הזה נזרעו הזרעים לשילוב יוצא הדופן שילווה אותה לאורך כל הקריירה: מוזיקה ותנועה כחלק מאותה שפה אמנותית.
בשנת 1990 עלתה משפחתה לישראל והשתקעה ברחובות. המעבר בין התרבויות הפך בהמשך לאחד ממקורות ההשראה המרכזיים שלה. היא המשיכה ללמוד כינור ובלט, ובהמשך הוסיפה גם ג'אז, מחול מודרני וריקוד ספרדי. בעוד שרבים מהמוזיקאים הקלאסיים מתמקדים במסלול מוגדר וברור, וינוקור נמשכה דווקא אל נקודות המפגש שבין העולמות.
לאחר לימודים באקדמיה למוזיקה על שם בוכמן מהטה יצאה לספרד בעקבות אהבתה לפלמנקו. בסביליה למדה אצל בכירי המורים בתחום, ובמקביל הופיעה עם הרכבי פלמנקו מקומיים. היא הבינה שהייעוד שלה אינו נמצא בתוך גבולותיו של ז'אנר מסוים, אלא דווקא במרחב שביניהם.
באותה תקופה השתתפה בפרויקט "באך לפלמנקו", שבו קיבלו יצירותיו של באך פרשנות ספרדית חדשה. החיבור בין המסורת הקלאסית לבין הלהט הספרדי הפך במידה רבה לתמצית דרכה האמנותית: משמעת לצד חופש, קלאסיקה לצד אלתור, אירופה לצד המזרח התיכון.
נקודת המפנה הגדולה בקריירה שלה הגיעה עם הצטרפותה ללהקת מיומנה. בין השנים 2002 ל־2011 הופיעה עם הלהקה בארץ ובעולם, והפכה לחלק מהשפה הבימתית הייחודית שהפכה את מיומנה לתופעה בינלאומית. שם למדה לראות במופע יחידה אחת שבה מוזיקה, תנועה, קצב ותיאטרון מתקיימים במקביל.
במסגרת פעילותה במיומנה השתתפה גם במופעים עם דיויד ברוזה, אחינועם ניני ואינפקטד מאשרום. החיבורים הללו הרחיבו עוד יותר את המנעד המוזיקלי שלה ואת הנכונות לנוע בחופשיות בין סגנונות ותרבויות.
לאורך השנים פיתחה וינוקור שפה בימתית המזוהה עמה לחלוטין. היא אינה עומדת במרכז הבמה ומנגנת עבור הקהל אלא נעה, רוקדת, שרה ומנהלת איתו דיאלוג מתמשך.
הכינור בידיה חדל להיות כלי קלאסי המחייב עמידה נוקשה ומרחק רגשי מסוים. הוא הופך לחלק ממופע שלם שבו כל תנועה וכל צליל קשורים זה בזה.
המופע החגיגי שנמשך כשעתיים היה מסע מוזיקלי חי, אנרגטי וסוחף, שבו התחלפו סגנונות, מקצבים ואווירות בקצב מסחרר. התאורה הדרמטית הציפה את הבמה פעם בגוונים חמים ופעם באורות חדים ומדויקים, והעניקה לכל פרק אופי משלו.
הערב נפתח במוזיקה דרום אמריקאית קצבית וסוחפת, המשיך אל ספרד ואל הפלמנקו שהפך במשך השנים לחלק בלתי נפרד מזהותה האמנותית של וינוקור, עבר דרך מוזיקה יוונית ורומנית, ולבסוף הגיע גם אל הצלילים הים תיכוניים והמזרחיים.
לכאורה מדובר באוסף תרבויות שאין ביניהן קשר, אך אצל וינוקור המעברים הללו נראים טבעיים לחלוטין. הילדות במולדובה, העלייה לישראל, הלימודים בספרד והקריירה הבינלאומית מתלכדים כולם לשפה מוזיקלית אחת.
אחד משיאי הערב היה ללא ספק קטעי הפלמנקו.
וינוקור רוקדת פלמנקו בקלילות ובמיומנות מרשימה, כאילו לא מדובר כלל באמנית המחזיקה בידיה כינור ומובילה הרכב מוזיקלי שלם.
הפלמנקו שלה חושני אך לעולם אינו גולש למניירה, דרמטי אך אינו מאבד מן האלגנטיות. התנועה, המבט, עבודת הרגליים והחיבור למוזיקה יוצרים תחושה של שלמות בימתית נדירה. נדמה שבאותם רגעים הכינור והריקוד מפסיקים להיות שתי אמנויות שונות והופכים לשפה אחת.
יש לה חן טבעי, נעימות בימתית והמון אנרגיות. היא מצליחה לייצר תחושת קרבה גם באולם גדול, והכריזמה שלה פועלת ללא מאמץ נראה לעין.
הפסנתרן ליאוניד פטשקה הביא עמו למופע עולם מוזיקלי אחר לחלוטין. היו רגעים של נגינה משותפת עם וינוקור, והיו רגעים שבהם קיבל את מרכז הבמה לבדו. הדיאלוג המוזיקלי ביניהם נע בין ג'אז, אלתור ומוזיקת עולם והוסיף רובד נוסף לערב שהיה ממילא עשיר בסגנונות ובצבעים.
הופעתם של חברי מיומנה הייתה אולי הרגע הסמלי ביותר של הערב. וינוקור, שהייתה חלק מהלהקה בגיל צעיר, חזרה אל אחת התחנות החשובות בקריירה שלה. חברי ההרכב קפצו, רקדו, תופפו והסעירו את הקהל בדיוק כפי שעשו במשך שנים על במות ברחבי העולם.
החיבור בינם לבין וינוקור הרגיש פחות כמו אירוח ויותר כמו מפגש משפחתי וסגירת מעגל אמנותית.
לקראת סיום כבר לא נשאר הקהל ישוב בכיסאותיו. אנשים קמו, מחאו כפיים, רקדו בהתלהבות והפכו את אולם צוקר מחלל קונצרטים אינטימי לרחבת ריקודים מאולתרת.
זו אולי המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת למופע מוזיקלי: לא רק להאזין לו אלא לרצות לקחת בו חלק.
וינוקור אינה רק כנרת מצוינת או רקדנית מוכשרת. היא אחת האמניות הבודדות בישראל שהצליחו להפוך את הכינור, כלי שמזוהה בדרך כלל עם מסורת וקלאסיקה, לכלי בימתי עכשווי, דינמי ומלא חיים.
המופע לציון עשרים שנות יצירה לא הרגיש כמו סיכום קריירה אלא כמו תחילתו של פרק חדש. אחרי שעתיים של מוזיקה, תנועה ואנרגיה נדמה היה שהדרך של טניה וינוקור עדיין נמצאת רק באמצע המסע.
יוצרת, כינור, שירה, ריקוד וניהול אמנותי: טנינ וינוקור
אורחים מיוחדים: ליאוניד פטשקה ומיומנה
בליווי להקת הבית של טניה וינוקור המונה שבעה מוזיקאים. משך המופע: כשעה וחצי עד שעתיים, ללא הפסקה.
צילום סטילס: אביבה רוזן
צילום וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©