נובמבר 13, 2026
בטקס פרסי קיפוד הזהב 2026, שהתקיים בתיאטרון הבית בתל אביב, חגגו את הישגי היוצרים העצמאיים, אבל גם הציבו מראה מול החברה הישראלית. בין קריאות להעז, לעצבן ולערער על המובן מאליו, לבין דיבורים על שיתוף פעולה, אחריות חברתית ושלום, התברר שהפרינג' אינו מבקש להיות חלק מהמרכז. הוא מבקש להרחיב את גבולותיו.
כאן על הפרסים:
יש משהו כמעט פרדוקסלי במושג תיאטרון שוליים. במשך שנים התרגלנו להתייחס לתיאטרון הפרינג' כאל אחות קטנה של התיאטרון הרפרטוארי, מעין מרחב ניסיוני שבו פועלים יוצרים מוכשרים, אך לא תמיד זוכים לתקציבים, לחשיפה או להכרה שמקבלים המוסדות הגדולים.
אלא שבטקס פרסי קיפוד הזהב לשנת 2026, שהתקיים בתיאטרון הבית בתל אביב, המסר היה ברור: השוליים אינם בהכרח המקום החלש או הזניח של התרבות. לעיתים דווקא שם מתרחשת היצירה המעניינת, החופשית והנועזת ביותר.
ארז מעין שלו, מנהל אמנותי שותף בתמונע, ניסח את הדברים באופן חד: "אנחנו לא תיאטרון שולי". הוא דיבר על הפחד שמשאיר אותנו תקועים, ועל כך שדווקא הקצוות הם שמרחיבים את הגבולות.
תפקידם של היוצרים, לדבריו, הוא להעז, לעצבן, להיכשל ולערער על המובן מאליו. הוא אף איחל ליוצרים שלא יהיו חלק מהמרכז. זו אינה רק הצהרה על מעמדו של הפרינג', אלא תפיסת עולם אמנותית. יצירה שאינה מבקשת להתאים את עצמה לציפיות, אלא לבחון אותן מחדש.
קהילה, תחרות והצורך לפרגן
הטקס התקיים בשנה שבה תיאטרון הבית מציין עשור להיווסדו, ואילו קיפוד הזהב מציינים 21 שנות פעילות. ג'ייסון דנינו הולט ומרינה בלטוב גראס, מנהלי תיאטרון הבית, התייחסו למשמעות של קיום מסגרת עצמאית לאורך זמן. ג'ייסון דיבר על כך שהכול זז, וכי כיום מורגשת תחושת שפע בעשייה העצמאית. לדבריו, צריך להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות, ולדעת לחגוג את המצוינות של האחרים.
מרינה הזכירה את ניסן נתיב ואת הדורות הרבים של שחקנים שהעמיד, והדגישה את הצורך במידה של שיגעון כדי ליצור תיאטרון. הרי תיאטרון אינו יכול להתקיים רק מתוך ביטחון ומוסכמות. הוא זקוק לאנשים שמוכנים לקחת סיכונים, להיכשל ולנסות שוב.
נטלי צוקרמן, המנהלת האמנותית של עמותת קיפוד הזהב, התייחסה למתח המובנה בין מצוינות אמנותית לבין בניית קהילה.
פרסים מבוססים על בחירה של קבוצת אנשים מסוימת, ובתחום שבו קיימת תחרות לא תמיד קל לפרגן לאחרים. אבל מבחינתה, המטרה אינה מסתכמת בהכרה בהישגים של יחידים. היא מבקשת לבנות קהילה שיש בה שיתוף פעולה, עזרה הדדית ולמידה משותפת. קיפוד הזהב אמור להיות מקום שבו יוצרים יכולים להיפגש, לתמוך זה בזה ולצמוח יחד.
בין היוזמות שעליהן סיפרה צוקרמן נמצא גם שיתוף פעולה עם מוזיאון העיר תל אביב, שעומד לצאת לדרך. זהו ניסיון להרחיב את מעגלי הפעילות של העמותה וליצור חיבורים בין מוסדות תרבות וקהילות יוצרים.
דורון צפריר, יו"ר קיפוד הזהב, הזכיר כי מדובר במפעל תרבותי הפועל כבר 21 שנים. הוא עצמו שחקן, ואת תפקיד היו"ר הוא ממלא בהתנדבות, מתוך מחויבות לכל מה שאינו נכנס להגדרה הרפרטוארית המקובלת.
הוא ניצל את הבמה כדי לקרוא גם לתיאטראות הערביים להצטרף לקהילה. זו קריאה חשובה במיוחד, משום שקהילת תיאטרון עצמאית אינה יכולה לדבר על פתיחות ועל הרחבת גבולות בלי לתת מקום גם לקולות וליוצרים שאינם מיוצגים בה במידה מספקת.
הפן החברתי והפוליטי של התיאטרון העצמאי עלה שוב ושוב במהלך הערב. פתר דיבר בגאווה על היותו יוצר עצמאי ועל החובה להמשיך ליצור. הוא סיפר שהתחיל את דרכו כנער שמכר כרטיסים להצגות של חנוך לוין, והזכיר את מוריו ורבותיו, בהם עודד קוטלר. בדבריו התייחס גם לנושאים כמו הכיבוש, פשעי מלחמה, שותפויות בין ערבים ליהודים והעשייה של תיאטרון יפו.
הוא ביטא את נחישותו של מי שאינו מתכוון לוותר על האפשרות לדמיין מציאות אחרת. אנחנו נשארים כאן ומדמיינים חיים של שלום, הייתה רוח הדברים. זו עמדה שממחישה את אחד מתפקידיו החשובים של התיאטרון העצמאי: לא רק לתאר את המציאות, אלא גם להציע אפשרויות אחרות לחשוב עליה.
גם דבריה של אוריין ליפשיץ, יוצרת "חי שחור ביער", זוכת ארבעה פרסים בטקס, נגעו בכוחה של האמנות לתת קול לחוויות אישיות. היא אמרה שהסיפור שלה נותן תוקף לסיפורים דומים של אחרים. הדברים מקבלים משמעות מיוחדת לנוכח עיסוקה של ההצגה בפגיעה מינית ובמפגש של אישה עם עברה. האישי אינו נשאר רק אישי. הוא הופך לאפשרות של הזדהות, הכרה ושיחה ציבורית.
גם נאומי הזוכים המחישו את האופי הקהילתי שהמארגנים מבקשים לטפח. תום חודורוב, שזכה בפרס שחקן השנה על תפקידו ב"גבע לא יכול להתאהב", בחר שלא להציג את ההישג כהצלחה אישית בלבד. לדבריו, קל לשחק היטב כשיש לך את המחזאי הטוב בעולם, אמיר זלוטר, ואת הבמאי הטוב בעולם, רום רזניק, ואת צוות השחקנים העמיתים הטוב בעולם. זו הייתה מחווה משעשעת, אבל גם אמירה על האופי הקולקטיבי של העבודה התיאטרונית.
אמיר זלוטר הביע תודה לרום רזניק, לתום חודורוב ולשאר השותפים ליצירה. גם כאן בלטה ההבנה שהצגה אינה תוצר של אדם אחד, אלא של מפגש בין מחזאות, בימוי, משחק ועבודת צוות.
פרס המחזאי על שם אלישבע גרינבאום, המשוררת והמחזאית, הזכיר את מקומה של הכתיבה הדרמטית במפעל הזה. הקריאה שנשמעה למחזאים הייתה להתיר את חרצובות לשונותיהם. כלומר, לא לפחד לומר את הדברים, גם כשהם אינם נוחים, גם כשהם מעוררים התנגדות. את הפרס הזה קיבל אמיר זלוטר על כתיבת המחזה "גבע לא יכול להתאהב".
אחד מרגעי השיא של הערב היה הענקת פרס מפעל החיים לסיני פתר, שחקן, מחזאי, במאי, מורה ואיש תיאטרון שהשפיע על דורות של יוצרים. בתו נגה פתר, אשת תיאטרון בעצמה, נשאה דברים מרגשים, שבהם הביעה גאווה באביה, שתמיד יצר כפי שהאמין, אהב את תלמידיו ולא החמיץ הפגנה נגד אי צדק.
פתר עצמו הזכיר את ראשית דרכו ואת האנשים שעיצבו אותו, ובהם חנוך לוין ועודד קוטלר. דבריו חיברו בין מסורת ארוכה של תיאטרון ביקורתי לבין האחריות של היוצרים בהווה. הוא התייחס לנושאים פוליטיים וחברתיים שהעסיקו אותו לאורך השנים, והזכיר כי מי שרוצה לדבר על סיום הכיבוש צריך ליצור על כך הצגה.
הקריאה שלו ליוצרים לא להימנע מהתמודדות עם המציאות הייתה המשך ישיר לרוח הערב כולו. לא להסתפק באסתטיקה, לא להסתתר מאחורי בידור בלבד ולא לוותר על עמדה.
בסופו של דבר, טקס קיפוד הזהב אינו רק אירוע שבו מחלקים פסלונים ומעניקים הכרה להישגים אמנותיים. הוא גם מפגש של קהילה שמנסה לשמור על עצמאותה, על חופש הביטוי ועל האפשרות ליצור מחוץ למסגרות המקובלות. 21 שנים אחרי שהחל המפעל הזה, השאלה אינה אם הפרינג' יצליח להפוך למרכז. אולי השאלה החשובה יותר היא עד כמה המרכז עצמו זקוק לשוליים האלה, כדי לא לקפוא על שמריו.
כי כל עוד יש יוצרים שמוכנים להעז, לעצבן, להיכשל, להתווכח ולדמיין מציאות אחרת, התיאטרון העצמאי ממלא את תפקידו. לא כחלופה זולה או קטנה לתיאטרון הממוסד, אלא ככוח תרבותי עצמאי, חיוני ובעל משמעות.
תמונה ראשית מגבע לא יכול להתאהב
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©