כנר על הגג בהיכל התרבות בתל אביב

המסורת שממשיכה לרקוד גם אחרי יותר משישה עשורים

"כנר על הגג", המבוסס על סיפוריו של שלום עליכם, הוא נכס צאן ברזל יהודי. מאז עלה לראשונה בברודוויי בשנת 1964 הוא הוצג באינספור הפקות ברחבי העולם, תורגם לעשרות שפות והפך לאחד המחזות המזוהים ביותר עם התרבות היהודית.

בישראל קשה להפריד בינו לבין דמותו של חיים טופול, שהפך את טוביה החולב לדמות אגדית, ובמידה רבה גם בנה באמצעותה קריירה בינלאומית מרשימה.

אלא שגדולתו של המחזמר אינה נעוצה רק בשיריו הבלתי נשכחים או בדמותו של טוביה. כוחו טמון ביכולתו לדבר אל כל דור מחדש. הוא עוסק במסורת, במשפחה, באמונה, באהבה, בשינויים חברתיים ובמחיר שמשלמים כאשר העולם הישן מתחיל להתפורר.

הדבר ניכר גם בקהל שמילא את היכל התרבות בתל אביב. קשה היה שלא להבחין בפסיפס האנושי שישב באולם. חובשי כיפות לצד חילונים, נשים עטויות כיסוי ראש לצד צעירים שהכירו את המחזמר בעיקר מסיפורי הוריהם.

כאשר נשמעו הצלילים הראשונים של "מסורת", רבים בקהל מצאו את עצמם מזמזמים את המילים, ובמהלך הערב כולו ליוו את השירים במחיאות כפיים נלהבות. לרגע אחד היטשטשו כל ההבדלים. המחזמר הזה מצליח להזכיר שכולנו שייכים לאותו סיפור יהודי ארוך שנים.

עולם ישן המתנגש במציאות חדשה

עלילת "כנר על הגג" מתרחשת באנאטבקה, עיירה יהודית קטנה ברוסיה הצארית. החיים מתנהלים על פי כללי המסורת, אך המציאות שמחוץ לעיירה מתחילה לחדור פנימה. האנטישמיות גוברת, הפוגרומים מרחפים מעל ראשי היהודים, ובמקביל גם הדור הצעיר כבר אינו מוכן לקבל כמובן מאליו את החלטות הוריו.

צייטל, הבת הבכורה, מסרבת להינשא לקצב העשיר שנבחר עבורה ומעדיפה את הגבר שאותו היא אוהבת באמת. הודל בוחרת בסטודנט מהפכן, המאמין ברעיונות חדשים ובחברה צודקת יותר. חוה הולכת רחוק מכולן ומתאהבת בצעיר נוצרי, החלטה שמערערת את עולמו של טוביה יותר מכל.

המחזה אינו מציג את המאבק הזה כשחור ולבן. אין כאן רשעים מול צדיקים. יש כאן אב אוהב שמנסה לשמור על עולמו, ובנות המבקשות לבחור את עתידן בעצמן. זהו עימות בין אהבה למסורת, בין נאמנות למשפחה לבין נאמנות לעצמך.

ברקע מרחפת כל העת המציאות ההיסטורית הקשה. בסופו של דבר נאלצים יהודי אנאטבקה לעזוב את בתיהם בעקבות צו הגירוש. כל אחד יוצא לדרך אחרת, וטוביה וגולדה חולמים להגיע לאמריקה, בתקווה לפתוח דף חדש. הסיום הזה, המשלב עצב עם תקווה, מקבל משמעות מיוחדת גם עבור הקהל הישראלי של ימינו.

נתן דטנר מוכיח שטוביה עדיין זורם בעורקיו

לפני כעשרים שנה צפיתי עם בתי שהיתה ילדה קטנה בנתן דטנר מגלם את טוביה החולב, וגם אז הוא היה מצוין. היא ישבה שלוש שעות לערך עם פה פעור. השנים שחלפו לא פגמו מדי בקולו וביכולות התנועה והריקוד שלו, והם ניכרים כמעט בכל רגע שבו הוא נמצא על הבמה.

זהו אחד התפקידים התובעניים ביותר שנכתבו לשחקן. טוביה נמצא כמעט בכל סצנה. הוא שר, רוקד, מספר את הסיפור, משוחח עם אלוהים, מצחיק את הקהל וברגע הבא שובר את ליבו. דטנר מצליח לעשות את כל אלה בטבעיות מעוררת הערכה.

הוא אינו מנסה לחקות את טופול ואינו מתחרה בזיכרון של קודמיו. הוא יוצר טוביה משלו. חם, אנושי, מלא הומור, אך גם פגיע מאוד. דווקא ברגעים השקטים, כאשר הוא מתלבט בינו לבין עצמו אם להיאחז במסורת או להקשיב לליבו, הוא מגיע לשיאו כשחקן.

כבמאי, דטנר מפגין אהבה גדולה ליצירה. הוא אינו מנסה לעדכן אותה בכוח או להלביש עליה רעיונות מודרניים. הוא נותן למחזה לדבר בעד עצמו, מתוך אמונה שהסיפור חזק מספיק גם בלי תחכומים מיותרים. זו בחירה נכונה.

צוות שחקנים מגובש ותזמורת שמעניקה למחזה חיים
לצדו של דטנר ניצבת שרה וינו אלעד בתפקיד גולדה. היא מגלמת אישה חזקה, דעתנית ומעשית, שמנהלת את הבית ביד בטוחה. גולדה שלה אינה רק אם קשוחה, אלא גם רעיה נאמנה ואישה המבינה היטב את המציאות שאליה נקלעה משפחתה.

הכימיה בינה לבין דטנר מורגשת לאורך כל ההצגה, ובמיוחד בסצנה המפורסמת "את אוהבת אותי?", שבה דווקא אחרי שנים ארוכות של נישואים מתגלה אהבה עמוקה שאינה זקוקה למילים גדולות.

שלוש הבנות הבוגרות, ספיר באומוול כצייטל, יעל שטולמן כהודל ועדן אזר כחוה, מגלמות היטב שלוש תפיסות עולם שונות. כל אחת מהן מייצגת עוד שלב בהתרחקות מן המסורת, וכל אחת עושה זאת מתוך אמונה אמיתית בצדקת דרכה. המשחק שלהן אמין, השירה נקייה והן מצליחות להעניק לדמויות עומק רגשי.

שרי צוריאל, קובי מאור ושאר חברי האנסמבל משלימים תמונה של קהילה שלמה ולא רק של משפחה אחת. זהו אחד מיתרונותיה הגדולים של ההפקה. העיירה אנאטבקה מרגישה חיה ונושמת.

אחד מנכסיה הגדולים של ההפקה היא המוזיקה. השירים המוכרים, ובהם "לו הייתי רוטשילד", "מסורת", "לחיים", "זריחה שקיעה" ו"את אוהבת אותי?", מקבלים עוצמה נוספת כאשר דטנר מבצע אותם והם זוכים לתרועות רמות בלתי פוסקות.

גם הכוריאוגרפיה של אביחי חכם מצליחה לשמור על רוח המחזמר המקורי. ריקוד הבקבוקים המפורסם מבוצע במיומנות רבה, סצנות החתונה מלאות חיים והמעברים בין הרגעים האינטימיים לבין התמונות ההמוניות נעשים בצורה זורמת.

התפאורה של לילי בן נחשון והתלבושות של שירה וויז אינן מנסות להרשים בפאר מיותר. הן בונות עיירה יהודית אמינה, פשוטה וצנועה, בדיוק כפי שהסיפור דורש. התאורה של איב יונה בואנו משלימה את האווירה ומצליחה לעבור בין רגעי השמחה לרגעי האימה בעדינות ובדיוק.

מחזמר שלא איבד דבר מעוצמתו

ייתכן שזהו סוד קסמו הגדול של "כנר על הגג". למרות שהוא מספר סיפור שהתרחש לפני יותר ממאה שנה, הוא עוסק בשאלות שכל משפחה מתמודדת איתן גם היום. עד כמה ילדים חייבים להמשיך את דרכם של הוריהם. האם אהבה גוברת על מוסכמות. כיצד שומרים על זהות בעולם משתנה. ומהו בכלל בית.

גם מי שמכיר את העלילה בעל פה, מוצא את עצמו מתרגש מחדש. השירים נשארים בראש הרבה אחרי שהמסך יורד, והדמויות ממשיכות ללוות את הצופה בדרכו הביתה.

הפקתו של התיאטרון העברי מצליחה לכבד את אחת הקלאסיקות הגדולות של התיאטרון המוזיקלי. היא אינה מנסה להמציא אותה מחדש, אלא מעניקה לה ביצוע איכותי, מוקפד ומלא אהבה. במרכזה ניצב נתן דטנר, שמוכיח פעם נוספת כי טוביה החולב הוא אחד מתפקידיו הגדולים, וכי גם אחרי שני עשורים הוא עדיין מצליח לרגש, להצחיק ולסחוף את הקהל.

"כנר על הגג" הוא הרבה יותר ממחזמר. הוא שיעור בזהות, במשפחה, במסורת ובתקווה. כל עוד יהיו הורים וילדים, כל עוד יהיו אנשים שייאלצו לבחור בין העבר לבין העתיד, וכל עוד ימשיכו בני אדם לחפש מקום שיוכלו לקרוא לו בית, היצירה הזו תמשיך להיות רלוונטית. וזו כנראה ההוכחה הטובה ביותר לכך שמדובר בקלאסיקה אמיתית.

https://www.facebook.com/share/v/1EWzAuubXE/

מאת: ג'וזף שטיין על פי סיפוריו של שלום עליכם
בימוי: נתן דטנר
נוסח עברי: דן אלמגור
כוריאוגרפיה: אביחי חכם
ניהול מוזיקלי וניצוח: יוסי בן נון
תפאורה: לילי בן נחשון
תלבושות: שירה וויז
ניהול אמנותי: גדי צדקה
תאורה: איב יונה בואנו (במבי)
הדרכה קולית: קארין שיפרין
קורפטיטור: גיא פרטי
עוזר במאי: יניב הדד
עוזרת כוריאוגרף: תמר אילנאי
בהשתתפות: נתן דטנר, שרה וינו אלעד, שרי צוריאל, קובי מאור, ספיר באומוול, יעל שטולמן, עדן אזר, ערן שראל, רועי ויינברג, עמנואל דמידוב, יובל לבני, ארז וייס, אסף שגב, גבריאלה שטרנפלד, מאור לוי, אשוט גספריאן, ניר שיבר, מירית פרג'ון, נירית אהרוני, עומרי סמסון, רוני אנוך, תום שיניצקי, טל רוגצ'וב, עומר קרמר, אורי זילברשטיין, פיני יעקב וליאור זמלסון.

צילומים: התיאטרון העברי