יולי 16, 2026
לו היה ויליאם שייקספיר נכנס כיום לאולם תיאטרון שבו מוצגת אחת מיצירותיו, סביר להניח שהיה מתקשה לזהות אותה. ייתכן שהיה פוגש את המלט כאישה, את יוליוס קיסר כמנהיגה פוליטית מודרנית, את רומיאו ויוליה כבני קהילות יריבות במזרח התיכון, או את מקבת כמנכ"ל של תאגיד בינלאומי.
חלק מהדמויות היו מדברות בטלפונים ניידים, אחרות היו לובשות מדים צבאיים או חליפות עסקים, והעלילות היו נעות בין שאלות של מגדר, גזע, הגירה, זהות מינית ופוליטיקה עכשווית.
לפני מאה שנה היו שואלים כיצד נכון להציג את שייקספיר. כיום השאלה היא אחרת לחלוטין: כיצד נכון לקרוא אותו מחדש.
במשך מאות שנים נתפסו מחזותיו של שייקספיר כטקסטים כמעט קדושים, יצירות שיש לגשת אליהן ביראת כבוד ולהציגן באופן הקרוב ככל האפשר לכוונת המחבר המקורית.
אלא שהמחצית השנייה של המאה העשרים שינתה את היחס הזה מן היסוד. חוקרי ספרות, במאים ואנשי תיאטרון החלו לראות במחזותיו לא מונומנטים שיש לשמר אלא טקסטים חיים, פתוחים לוויכוח, לערעור ולפרשנות.
דווקא משום ששייקספיר הפך לקלאסיקה אוניברסלית, הוא הפך גם לזירת מאבק תרבותית.
אחד השינויים הבולטים ביותר בקריאת שייקספיר בעשורים האחרונים הוא הקריאה הפמיניסטית.
נשים אצל שייקספיר נתפסו במשך שנים רבות בעיקר דרך עיניהם של הגברים שסביבן. הן היו מושא אהבה, קורבנות, רעיות נאמנות או מכשפות מסוכנות. אלא שחוקרות
תיאטרון וספרות החלו לשאול שאלות אחרות: מה רצתה אופליה? כיצד חוותה דסדמונה את עולמה? האם ליידי מקבת היא מפלצת או אישה שנמחצת בתוך עולם גברי ואלים?
דמותה של אופליה היא דוגמה מובהקת לכך. במשך מאות שנים היא הוצגה כצעירה שברירית שאיבדה את שפיותה בעקבות אהבה נכזבת. כיום יותר ויותר הפקות רואות בה קורבן של מערכת גברית שמנהלת את חייה ללא הרף: אביה משתמש בה לצרכיו הפוליטיים, אחיה מכתיב לה כיצד להתנהג, והמלט עצמו דוחה ומשפיל אותה.
גם ליידי מקבת עברה מהפך פרשני. במשך שנים היא נתפסה כאישה שטנית המפתה את בעלה לרצח. קריאות מודרניות יותר רואות בה דמות טרגית, אישה המנסה לפעול בעולם שבו כוח פוליטי שמור כמעט לחלוטין לגברים, ולכן נאלצת לאמץ את כללי המשחק האכזריים של סביבתה.
לא במקרה, בשנים האחרונות מועלים יותר ויותר מחזות שייקספיריים בגרסאות שבהן נשים מגלמות תפקידים גבריים מרכזיים. המלט, ריצ'רד השלישי או המלך ליר אינם נתפסים עוד כתפקידים גבריים במהותם אלא כדמויות אנושיות שהמגדר שלהן הוא רק אחד ממאפייניהן.
אם יש מחזה אחד שנמצא בלב הדיון המודרני על גזע, הרי שזהו אותלו. סיפורו של המצביא המורי המצליח שמתקשה להשתלב בחברה הלבנה שסביבו נקרא כיום כטקסט העוסק בגזענות מערכתית, בחרדת זרות ובפחד מפני האחר.
בעבר לא היה נדיר לראות שחקנים לבנים מגלמים את אותלו באמצעות איפור כהה, פרקטיקה שנחשבת כיום בלתי מתקבלת על הדעת. ההבנה כי הייצוג עצמו הוא חלק מן המשמעות שינתה לחלוטין את אופן העלאת המחזה.
במאים בני זמננו מדגישים פעמים רבות את הבידוד החברתי של אותלו ואת המתח המתמיד בין הצלחתו המקצועית לבין אי יכולתה של החברה לקבל אותו באופן מלא.
באופן מעניין, שאלות דומות עולות גם סביב מחזות אחרים. דמותו של ארון המורי בטיטוס אנדרוניקוס, למשל, זוכה כיום לקריאות מורכבות בהרבה מאלה שהיו מקובלות בעבר.
מעטות הדמויות השייקספיריות מעוררות מחלוקת כמו שיילוק. כאשר הסוחר מוונציה נכתב בסוף המאה השש עשרה, לא חיו כמעט יהודים באנגליה, לאחר שגורשו ממנה מאות שנים קודם לכן. היהודי במחזה נבנה במידה רבה מתוך סטריאוטיפים ודימויים שהיו נפוצים באירופה הנוצרית.
במשך שנים הוצג שיילוק כנבל קלאסי, כסמל לחמדנות ולאכזריות. אלא שמאז המאה העשרים חל שינוי עמוק בקריאתו.
נאומו המפורסם, שבו הוא שואל האם ליהודי אין עיניים, האם ליהודי אין ידיים, איברים, רגשות ופצעים, נשמע כיום לא פחות כזעקה אנושית מאשר כהצהרה דרמטית.
האם שיילוק הוא מפלצת או קורבן? האם המחזה אנטישמי או דווקא ביקורת על אנטישמיות? שייקספיר אינו מספק תשובה ברורה, ודווקא משום כך הוויכוח סביב המחזה נמשך עד היום.
אחד המאפיינים הבולטים של התיאטרון בן זמננו הוא הנטייה להשתמש בשייקספיר כדי לדבר על ההווה.
כאשר במאים מבקשים לעסוק בעלייתם של משטרים סמכותניים, הם חוזרים שוב ושוב אל מקבת או אל ריצ'רד השלישי.
כאשר הם מבקשים לבחון דמוקרטיה מתפוררת ופוליטיקה של המונים, הם פונים אל יוליוס קיסר.
מערכות בחירות, פופוליזם, מניפולציה תקשורתית והפצת מידע כוזב מוצאים את דרכם אל הטקסטים בני ארבע מאות השנים כמעט ללא מאמץ.
הסיבה לכך פשוטה למדי: שייקספיר כתב פחות על מוסדות פוליטיים ויותר על בני אדם המחזיקים בכוח, חוששים מאובדן כוח או נאבקים להשיגו. הדינמיקות הללו אינן משתנות כמעט לעולם.
גם הקהילה הלהט"בית מצאה בשייקספיר מרחב פרשני עשיר במיוחד. החלפת מגדרים, זהויות מוסוות ודמויות המתחזות למישהו אחר מופיעות במחזותיו שוב ושוב. בלילה השנים עשר מתחפשת ויולה לגבר ונוצרת מערכת יחסים מורכבת של משיכה וזהות.
בכטוב בעיניכם מתערבבים גבולות המגדר והזהות באופן שהיה נראה מודרני להפליא גם כיום.
אין זה מפתיע שבמאים עכשוויים רבים בוחרים להדגיש דווקא את האלמנטים הללו ולקרוא אותם דרך השיח המודרני על זהות ומגדר.
במשך שנים רבות ניסו מוסדות תרבות להגן על שייקספיר מפני שינויים. היה נדמה כי כל חריגה מן המסורת היא פגיעה ביצירה.
אלא שכיום נדמה שרבים סבורים בדיוק להפך.
הדרך הטובה ביותר לשמור על שייקספיר היא לא להקפיא אותו אלא להמשיך להתווכח איתו. מחזותיו שרדו לא משום שהם נשארו זהים, אלא משום שהם הסכימו להשתנות.
אולי זו גם הסיבה שהם ממשיכים לחיות.
שייקספיר איננו עוד מחזאי אנגלי מן המאה השש עשרה. הוא הפך לשפה תרבותית בינלאומית, למעין חומר גלם שכל דור בונה ממנו את החרדות, התקוות והמאבקים שלו עצמו.
במובן הזה, שייקספיר אינו שייך עוד לעבר.
הוא אחד היוצרים העכשוויים ביותר שפועלים כיום על במות העולם.
במאמר הבא נצא למסע בעקבות הגלגולים הגלובליים שלו: מן הסמוראים של יפן ועד לבוליווד, מן התיאטרון האפריקאי ועד לבמות ישראל, ונגלה כיצד כל תרבות בעולם משוכנעת ששייקספיר כתב דווקא עליה.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©