להיות אחד מכם, ברוטפבריק, ברלין

להיות אחד מכם – כשהילדים היהודים נעלמים לפתע

הצגת תיאטרון דוקומנטרית באמצעות בובות, על חברות, הדרה, אומץ לב ואחריותו של היחיד בתקופת השלטון הנאצי

כיצד הופכת חברה לדיקטטורה? כיצד הופכת הדרה לדבר שבשגרה, אדישות להסכמה, ושכנות רגילה לקהילה שבה אנשים הופכים לפתע לנרדפים? ומה קורה לילדים שמגלים יום אחד שחבריהם היהודים לכיתה כבר אינם שם?

ביצירה „להיות אחד מכם” מציגות סוזי קלאוס ואסטריד אנדרווייט עבודה תיאטרונית דוקומנטרית המנתחת שאלות אלה מנקודת מבט מיוחדת: נקודת מבטם של ילדים.

במקום לספר את תולדות גרמניה הנאצית רק באמצעות האירועים הפוליטיים הגדולים והדמויות המרכזיות, ההצגה מפנה את המבט אל חיי היומיום: כיתות לימוד, חברויות, משפחות והחלטות קטנות שלעתים הכריעו בין חיים למוות.

עבודת תחקיר נרחבת

הבסיס להפקה הוא עבודת תחקיר מרשימה. שתי היוצרות אספו ובחנו מסמכים מקוריים, עדויות אנונימיות של עדים לתקופה, ראיונות וזיכרונות היסטוריים. הן התייחסו גם לפרסומים ישנים שראו אור כבר בשנות החמישים, השישים, השבעים והשמונים, אך זכו לתשומת לב מועטה וחלקם נשכחו עם השנים. מתוך החומר הרב הזה נבחרו סיפורים שזוכים כעת לקול ולנוכחות מחודשת על הבמה.

החומר שנאסף יכול היה לספק תוכן לשעות רבות נוספות של תיאטרון. אולם ההחלטה להתמקד בסיפורי חיים מסוימים, ובעיקר בחוויותיהם של ילדים, מעניקה לערב נקודת מבט ברורה וממוקדת.

אחד הסיפורים המרגשים במיוחד הוא סיפורן של שתי ילדות שהתיידדו בתקופת השלטון הנאצי. אחת מהן יהודייה והשנייה אינה יהודייה.

הוריה של הילדה הלא-יהודייה אוסרים עליה להמשיך להיפגש עם חברתה היהודייה. אולם הילדה מתנגדת לאיסור וממשיכה לשמור על החברות ככל שהדבר מתאפשר.

לבסוף מבינים הוריה של הילדה היהודייה שהמצב נעשה מסוכן יותר ויותר. הם מצליחים לארגן לבתם מקום ברכבת הקינדרטרנספורט לאנגליה, וכך מצילים את חייה. עבור חברתה שנותרת מאחור, משמעות הדבר היא שאדם שהיה עד אז חלק טבעי ובלתי נפרד מחיי היומיום שלה נעלם לפתע מחייה.

חוויותיהם של ילדים יהודים

גם חוויותיהם של ילדים יהודים בבתי הספר זוכות להתייחסות. באחת הסצנות, בכיתה שבה כל הילדים האחרים מצדיעים במועל יד במועל ההצדעה הנאצי, מבקשת גם ילדה יהודייה להצטרף אליהם. היא רוצה להיות כמו כולם, להשתייך ולהתקבל. בסצנה הזאת מתרכזת הטרגדיה של ילדות שבה אפילו הרצון הפשוט להיות חלק מהחברה הופך לחוויה כואבת.

ההצגה ממחישה גם עד כמה עמוקה הייתה חדירתה של ההדרה לחיי היומיום של היהודים. את הטלאי הצהוב שנכפה עליהם הם נאלצו לרכוש מכספם. עצם ענידתו הפכה אותם למטרה קלה להשפלה ולתקיפות ברחוב. מי שענד אותו היה חשוף לקללות, ליריקות ולאלימות פיזית, מבלי שיוכל לצפות להגנה ממשית מצד המשטרה. ההגבלות ההולכות וגוברות על חופש התנועה הפכו את חייהם של היהודים לבלתי נסבלים יותר ויותר.

אולם „להיות אחד מכם” אינה מסתפקת בתיאור גורלם של הנרדפים. חשובה לא פחות היא השאלה מה הייתה אחריותה של האוכלוסייה הגרמנית הלא-יהודית.

אחד הסיפורים עוסק בזוג גרמני שהתלונן על שכניו היהודים. ככל הנראה, מדובר היה בסכסוך יומיומי הקשור לגינה. טרוניה אישית הפכה להלשנה בפני השלטונות.

סיפור אחר מציג תגובה שונה לחלוטין. לאחר מותו של אדם קרוב, מחליטה אישה להפיץ יחד עם בעלה כרוזים נגד היטלר. שניהם משלמים בחייהם על מעשה ההתנגדות שלהם (זהו סיפור המעשה האמיתי שמונח בבסיס ספרו של הנס פאלאדה, 'לבד בברלין').

סיפורים קטנים גדולים של חיים ומוות

בין הסיפורים האלה נפרשת קשת רחבה של התנהגויות אנושיות: הסתגלות, אופורטוניזם, אדישות, הלשנה והתנגדות.

עם זאת, היו גם גרמנים שסייעו לנרדפים. הם הסתירו אותם, העניקו להם מחסה זמני, סייעו בהשגת מסמכים מזויפים או ארגנו את בריחתם אל מחוץ לגרמניה. הצלתו של אדם אחד בלבד דרשה לעיתים קרובות שיתוף פעולה של כמה אנשים. אדם אחד סיפק מקום מסתור, אחר דאג למסמכים, ואחרים סייעו בהמשך הדרך. נדרשה רשת שלמה של אנשים כדי לאפשר לאדם אחד לשרוד.

הרעיון שלפיו דרוש כפר שלם כדי להציל אדם אחד הוא אחד המסרים המרשימים ביותר של הערב. אנושיות הייתה אפשרית, אבל היא דרשה אומץ ונכונות להסתכן באופן אישי.

רובד אישי

רובד אישי במיוחד נוסף להצגה באמצעות סיפורה של סבתה של אסטריד אנדרווייט. היא הייתה צעירה מאוד כאשר נכנסה להיריון. במהלך המלחמה עבדה בחנות. כאשר הגיע לשם איש מנגנון השלטון הנאצי וביקש להחרים סחורה לצרכים צבאיים, היא התנגדה.

היא טענה שהסחורה כבר נמכרה, אף על פי שלא כך היה. בכך העמידה את עצמה בסכנה ממשית. רק בזכות תמיכתו של הממונה עליה, שאישר בפני אותו איש את גרסתה, הצליחה להגן על עצמה.

הפרשה הזאת ממחישה שאומץ לב לא תמיד מתבטא במעשים פוליטיים גדולים. לפעמים הוא מתבטא בשקר שנועד להגן על אדם אחר, בהתנגדות או בסירוב לציית להוראה בלתי צודקת.

מבחינה אמנותית, ההפקה מרשימה במיוחד בעבודתה עם דמויות ובובות. סוזי קלאוס מפיחה חיים במגוון רחב של דמויות. הפעלת הבובות שלה מדויקת, רגישה ומלאת הבעה. הבובות אינן נראות כאביזרי במה בלבד, אלא מפתחות נוכחות עצמאית משלהן.

דווקא השימוש בבובות מאפשר ליצור קרבה מיוחדת אל הדמויות המוצגות. לעיתים קל יותר להזדהות עם דמות המגולמת באמצעות בובה מאשר עם שחקן בשר ודם המגלם דמות היסטורית. ההתמקדות במחוות, בתנועות ובפרטים הקטנים יוצרת השפעה רגשית ייחודית.

אסטריד אנדרווייט משלימה את העבודה בנוכחותה ובחיבור האישי שלה לסיפור המשפחתי. השילוב בין חומר דוקומנטרי, תיאטרון בובות וזיכרונות אישיים מעניק לערב ממד נוסף.

גם הקהל שנכח בהצגה היה עבורי מרשים במיוחד. לצד מבקרים מבוגרים ישבו באולם בני נוער בגילים 15 עד 17, שהגיעו יחד עם המורה שלהם. ההפקה מיועדת באופן רשמי לבני נוער מגיל 13 ולמבוגרים. העובדה שצעירים נחשפים בדרך הזאת להיסטוריה הגרמנית היא תרומה חשובה לתרבות הזיכרון.

במהלך הביקור העסיקה אותי גם השאלה עד כמה באמת מלמדים על השואה בבתי הספר בגרמניה.

לימוד על השואה בגרמניה

הדברים ששמעתי על חוויותיהם של צעירים שונים ועל היקף לימודי ההיסטוריה שלהם הפתיעו אותי. כישראלי וכבן הדור השני לניצולי שואה, אינני מתבונן בנושא הזה ממרחק ניטרלי.

ההיסטוריה של השואה היא חלק מההיסטוריה המשפחתית שלי. משום כך חשוב במיוחד בעיניי שנושאים כאלה לא יילמדו רק בכיתה, אלא יזכו לביטוי מוחשי גם באמצעות האמנות והתיאטרון.

מילה טובה במיוחד מגיעה גם לברוטפבריק עצמה. הבמה הקטנה שבווייסנזה, ובה כ-80 מקומות ישיבה בלבד, יוצרת אווירה אינטימית במיוחד. נוצרת בה קרבה בין הקהל ליוצרות, שקשה למצוא באולמות התיאטרון הגדולים.

ברוטפבריק היא הרבה יותר מבמת תיאטרון. זהו מרכז תרבות המשלב קולנוע, גלריה, תיאטרון, ספרות וגסטרונומיה, ומעניק מרחב חשוב במיוחד לסצנת האמנות העצמאית של ברלין. דווקא הפתיחות הזאת והמידות הצנועות של המקום הן שמעניקות לו את הקסם המיוחד שלו.

לאחר ההצגה הוזמנו הצופים לשוחח עם שתי היוצרות על ההפקה, על עבודת התחקיר, על הבובות ועל ההחלטות האמנותיות שקיבלו. השיחה התקיימה ללא לחץ של זמן ונמשכה כל עוד רצו בכך

המפגש האישי הזה היה מקסים וחשוב במיוחד. הוא אפשר להכיר מקרוב את העבודה שמאחורי ההצגה ולהבין טוב יותר כמה שעות של תחקיר, מחשבה ועבודה אמנותית הושקעו בה.

תודה אישית מיוחדת לשטפן קרייסיג, מנהל הבמה של הברוטפבריק. הוא תמיד זמין, תמיד מקסים, מסביר פנים ונכון לסייע. הפתיחות שלו כלפי אמנים, עיתונאים וקהל תורמת לכך שהברוטפבריק אינו רק מקום שבו מתקיימות הופעות, אלא מקום אמיתי של מפגש אנושי ותרבותי.

„להיות אחד מכם” היא יצירה דוקומנטרית מרגשת, חשובה ומבוססת על עבודת תחקיר יסודית. ההתמקדות בסיפורי החיים של ילדים הופכת את השלכותיה של ההדרה הנאצית למוחשיות במיוחד. עבודת הבובות המרשימה של סוזי קלאוס והרובד האישי שמביאה אסטריד אנדרווייט מעניקים להצגה שפה אמנותית ייחודית משלה.

בסופו של הערב נותרת בעיקר תובנה אחת: ההיסטוריה אינה מורכבת רק מהחלטותיהם של בעלי הכוח. היא מורכבת גם מהחלטותיהם של אנשים רגילים. מחברות שנמשכת למרות איסור. מהלשנה שנובעת מטינה אישית. ממקום מסתור שניתן לאדם נרדף ללילה אחד. ומהאומץ לומר לא.

אלה הן ההחלטות הקטנות שעשויות לקבוע אם אדם יישאר לבדו מול רודפיו או יזכה להינצל.

המלצתי: לכו לברוטפבריק. לא רק כדי לצפות בהפקה הזאת, אלא גם כדי להכיר את המקום המיוחד, את האווירה האינטימית ואת הפתיחות שבה מחברים כאן בין התיאטרון לקהל. „להיות אחד מכם” היא הצגה שמעוררת מחשבה, והסיפורים שבה אינם נשכחים במהרה.

– רעיון והפקה: סוזי קלאוס ואסטריד אנדרווייט
– בימוי: אסטריד אנדרווייט
– דרמטורגיה ומשחק: סוזי קלאוס ואסטריד אנדרווייט
– אנדרטה זמנית: שטפקה אמון
– בניית בובות: יהודית מלר
– ליווי הפרויקט ועיצוב תאורה: יאנה אופפרמן
– דרמטורגיה והנחיית שיח לאחר ההצגה: קתרין גוסס
– תודות: אולריקה האוסר ושטפקה אמון

הפקה של סוזי קלאוס ואסטריד אנדרווייט. בתמיכת מחוז מיטה בברלין, המחלקה להשכלה ולתרבות, תחום האמנות, התרבות וההיסטוריה.

ברוטפבריק ברלין
Caligariplatz 1, 13086 Berlin
www.brotfabrik-berlin.de

צילומים: באדיבות היוצרות