אפריל 15, 2026
ההצגה "למה אין גן עדן עלי אדמות" נכנסה לשורטליסט של קיפוד הזהב בשנת 2024. הצגה של עולים חדשים שכמעט לא דיברו עברית הצליחה להתמקם מיד בתוך הקשר של יצירה עצמאית בעלת שאיפות אסתטיות ברורות.
מדובר בעיבוד לספרו של אפרים סבלה, אך זה אינו עיבוד נאמן במובן הספרותי אלא פרשנות בימתית שמבקשת לתרגם זיכרון למנגנון תיאטרוני חי.
נקודת המוצא היא לכאורה פשוטה: סיפור ילדות בעיירה יהודית ב־בלארוס. בפועל, ההצגה עוסקת בשאלה רחבה יותר על האופן שבו זיכרון אישי וקולקטיבי נבנים, מתעוותים ומקבלים משמעות מחודשת דרך אמנות.
ההקשר ההיסטורי, ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, נוכח כל העת. הוא פועל כרקע טעון, כצל שמרחף מעל הבמה גם כאשר הדמויות עוסקות בענייני יומיום. בכך ההצגה נמנעת ממלודרמה ישירה ומעדיפה לבנות את האימה מתוך הידיעה של הצופה.
אחת מנקודות החוזק המובהקות של ההפקה היא השפה הבימתית המורכבת שלה. השילוב בין משחק חי, תיאטרון בובות ווידאו אינו דקורטיבי אלא מהותי.
השחקנית היחידה נעה בין המדיומים, לעיתים מפעילה בובה ולעיתים “נבלעת” בתוך הסרט המוקרן וחוזרת אל הבמה. המעברים הללו מייצרים תחושת תנועה בין רובדי מציאות שונים: זיכרון, עדות, פנטזיה.
הבחירה להפעיל כ־25 בובות אינה רק הפגנת יכולת. היא מאפשרת פיצול של העולם הדרמטי לדמויות מובחנות מבלי להעמיס על גוף אנושי אחד. במיטבה, הטכניקה הזו יוצרת תחושת ריבוי קולות. במקרים פחות מדויקים, היא עלולה להעמיס ולפזר את הקשב.
השימוש בווידאו מוסיף שכבה נוספת של תיעוד לכאורה, אך גם כאן לא מדובר בריאליזם אלא בהרחבת התודעה הבימתית. הסרט אינו רק רקע אלא שותף פעיל, ולעיתים אף מתחרה על תשומת הלב.
ההצגה נשענת כמעט לחלוטין על ביצוע של שחקנית אחת, הנושאת על כתפיה את כל המנגנון. מדובר במשימה תובענית במיוחד: מעבר מהיר בין דמויות, הפעלת בובות, תזמון מדויק עם הקרנה, ושליטה בקצב הדרמטי. ברוב המקרים, היא מצליחה לייצר רצף אמין ואנרגטי שמחזיק את הקהל.
היכולת להטעין חפצים משמעות דרמטית בולטת במיוחד. האב המכה של ברלה, הגיבור, מגולם כחגורה עם ראש, והאם של פימה, חברו והמספר, מיוצגת באמצעות ארנק, הם דימויים חדים שמזקקים יחסי כוח משפחתיים באופן מיידי. יש בכך כוח תמציתי. כאשר הדימוי ברור, הוא מותיר פחות מקום לפרשנות ויש בו משהו משעשע.
ואכן יש במרחב הזה, שבין עצב לשמחה ילדית פשוטה, בין שכחה ועולם נעלם לבין זכרון שעולה ומבליח, דימויים שבאים ונעלמים, דמויות שחוזרות ודמויות שמסיימות את תפקידן, אך כולם מחזיקים שלם אחד של חיים שלפני ואחרי הפלישה הנאצית לבאלרוס.
השליטה הכללית במרחב הבימתי ובמעברים בין המדיומים מרשימה, ומדגישה עד כמה ההצגה תלויה בדיוק הביצועי. כל סטייה קטנה בקצב או בריכוז ניכרת מיד.
העלילה מתמקדת בשני ילדים, ברלה מץ ופימה, החיים בעיירה יהודית לפני המלחמה. דרך עיניהם מתוארת מציאות של דלות, תור ללחם, אלימות יומיומית, אך גם חברות עמוקה והרפתקאות קטנות כמו ההתגנבות לקרקס. זהו “גן עדן” פרטי, מוגבל ושברירי, המתקיים בתוך תנאים קשים.
המתח המרכזי נובע מהפער בין חוויית הילדות לבין הידיעה ההיסטורית. הצופה יודע מה עתיד לקרות, גם כאשר הדמויות אינן יודעות.
כך נוצרת אירוניה דרמטית אפקטיבית, אך גם מנגנון רגשי טעון מראש. נוכחות הרקע הסובייטי, תחת שלטונו של יוסיף סטלין, מוסיפה רובד פוליטי, אך אינה מפותחת לעומק. היא מופיעה בעיקר כהקשר כללי של דיכוי ואלימות, משהו שהוא כרקע לחיים בעיירה ולא ציר דרמטי עצמאי.
ההצגה פועלת בתוך שדה טעון במיוחד של זיכרון יהודי. עבור קהל ישראלי, ובמיוחד בסמיכות ל־יום השואה, החומר נוגע במיתרים רגישים. ברגעיה הטובים, היא מצליחה לעורר רגש מתוך הפרטים הקטנים: מחווה בין ילדים, רגע של הומור, אובדן אישי.
ישנם רגעים שבהם הרגש מציף את הצופה. דמעות ניגרות מעצמן לקראת הסוף. ההצגה על כל שכבותיה האמנותיות מצליחה לנגוע בלב בחוזקה. הבובות המסמלות את הדמויות קמות לתחייה בסרט המוקרן מאחור ולפתע הצופה יכול להזדהות עימן באמת.
השימוש ברוסית, עם כתוביות בעברית, תורם לאותנטיות ולמוזיקליות של הדיבור. הוא גם מחדד את תחושת הזרות וממקם את ההצגה בתוך זהות תרבותית ברורה של יוצריה. עבור חלק מהקהל זה מעשיר, עבור אחרים זה יוצר מרחק.
"למה אין גן עדן עלי אדמות" היא יצירה אינטימית ומורכבת, המשלבת שפה בימתית עשירה עם חומר טעון רגשית והיסטורית.
כוח המשיכה שלה טמון בשילוב בין פרפורמנס מדויק, דימויים חזותיים חדים ומנגנון זיכרון רב־שכבתי. חולשותיה נובעות בעיקר מנטייה לסמליות ישירה ומהישענות חלקית על מטען רגשי חיצוני. כאשר היא במיטבה, זו הצגה שמצליחה לגעת באמת.
עיבוד: על פי ספרו של אפרים סבלה
בימוי: טיגרן סאאקוב
משחק: מרינה ורשינין
עיצוב תפאורה: אלכסנדר זיכין
עיצוב תלבושות: אלכסנדר זיכין
מוסיקה: אנטון אלכסבסקי
ניהול הצגה: טיגרן סאאקוב
דימוי: אנה ליאח
צילום סטילס בכתבה זאת: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©