מדיאה בסטודיו יורם לוינשטיין

הטרגדיה של מדיאה, כפי שעוצבה בידי אוריפידס, היא מן הסיפורים הרדיקליים ביותר ששרדו מן העת העתיקה. לא רק בשל מעשה הקצה שמתרחש בה, אלא בשל האופן שבו היא מערערת על הסדר המוסרי, המשפחתי והחברתי.

מדיאה, נסיכה זרה בעלת כוחות חריגים, בוגדת במשפחתה למען אהבתה ליאסון, מסייעת לו להשיג את גיזת הזהב, ונמלטת איתו אל עולם יווני שבו היא לעולם לא באמת שייכת. כבר בשלב זה נטמן הזרע הטרגי: היא מוותרת על כל זהות קודמת, אך אינה זוכה בזהות חלופית. מספקת.

הטרגדיה מתממשת כאשר יאסון, מתוך שיקול פוליטי קר, מחליט לשאת לאישה את בתו של מלך קורינתוס. מדיאה מוצאת עצמה מודרת, מאוימת בגירוש, וללא כל רשת תמיכה. מנקודה זו מתחיל מהלך נקמה מחושב: היא שולחת מתנות מורעלות לכלה, הגורמות למותה ולמות אביה, ולאחר מכן מבצעת את המעשה הקיצוני ביותר, רצח ילדיה שלה. זהו רגע שמסמן חריגה מוחלטת מן האנושי, ובו בזמן גם חשיפה של עומק הפגיעה. מדיאה אינה נענשת באופן שמספק צדק מוסרי פשוט, אלא נמלטת, והמחזה מותיר את הצופה במצב של אי נחת עמוקה.

העיבוד המודרני של ברטלט

העיבוד של מייק ברטלט מפרק את המיתוס הזה מן הממד האלוהי ומעביר אותו אל מרחב ריאליסטי עכשווי. אין עוד כישוף ואין התערבות אלוהית, והטרגדיה נבנית מתוך מערכות יחסים מוכרות: זוגיות מתפרקת, שאיפות קריירה, מבנים חברתיים שמדירים את מי שאינו משתלב בהם. מדיאה של ברטלט אינה דמות על אנושית, אלא אישה שנלכדת בתוך סיטואציה שבה הכלים שעמדו לרשותה חדלים לפעול. דווקא האנושיות הזו היא שמגבירה את האימה, שכן היא מקרבת את הסיפור אל תחום האפשרי.

בתוך המסגרת הזאת, הבימוי של אודי פרסי בסטודיו יורם לוינשטיין מציע קריאה אסתטית שמבוססת על מתח בין פנים לחוץ.

החלל הבימתי מעוצב סביב אלמנט מרכזי של מים, בריכה שיוצרת השתקפויות משתנות ומכפילה את הדימויים. אליה מצטרפות הקרנות וידאו שמייצרות שכבה חזותית עשירה, כמעט מהפנטת. התוצאה היא עולם בימתי יפהפה, מוקפד, כזה שמושך את העין ומייצר תחושת הרמוניה.

אלא שההרמוניה הזו מתגלה כאשליה. המים, מעבר ליופיים, פועלים כמשטח לא יציב שמערער את התמונה. הם מעוותים את הדמויות, שוברים קווים, ומרמזים על פער בין מראית עין לבין מציאות פנימית.

כך נוצרת הנגדה עקרונית: העלילה עצמה הולכת ומעמיקה אל תוך אזור רגשי קשה, של בגידה, השפלה והתפרקות, בעוד שהמעטפת החזותית שומרת על קסם ואסתטיקה.

ההנגדה הזו אינה קישוט אלא מנגנון דרמטורגי. ככל שהיופי הבימתי מודגש יותר, כך החריפות של הקריסה הרגשית גדלה.

הצופה מוצא עצמו נמשך אל הדימוי, אל ההשתקפות, ובו בזמן מודע לכך שמתחת לפני השטח מתרחש תהליך הרסני. זה יוצר דיסוננס שמעצים את החוויה: אי אפשר להישען על היופי כנחמה, משום שהוא עצמו הופך לחלק מן הבעיה.

ניגודיות הרסנית

אל המהלך החזותי הזה מצטרפת בחירה מוזיקלית מדויקת: השיר Here Comes the Sun של The Beatles. זהו שיר שמזוהה תרבותית עם אופטימיות, התחדשות ויציאה מחושך אל אור.

כאשר הוא נשמע בתוך ההצגה, הוא אינו ממלא תפקיד של חיזוק רגשי אלא להפך, יוצר אירוניה חריפה. מול התדרדרות מתמדת של הדמויות, השיר מציע נרטיב הפוך לחלוטין.

האירוניה הזו פועלת בכמה רמות. ראשית, היא מדגישה את הפער בין מה שהתרבות מבטיחה לבין מה שמתרחש בפועל. שנית, היא יוצרת תחושת ניכור: הצופה מזהה את השיר ומביא איתו את המטען הרגשי שלו, אך המטען הזה אינו מתממש בתוך ההקשר הבימתי. במקום נחמה, מתקבלת תחושת החמצה, כאילו האור שמובטח בשיר אינו מגיע לעולם הזה.

במרכז כל זה ניצבת מדיאה כדמות מורכבת. היא אישה חזקה, כריזמטית, בעלת יכולת להשפיע על סביבתה, אך הכוח הזה נשען על מערך זהויות שמתחיל להתפורר.

הנטישה של ג’ייסון, ובמיוחד העיתוי שלפני נישואיו לאישה צעירה, מצליחה ו“מתאימה” יותר, אינה רק פגיעה רגשית אלא שלילה של ערך. מדיאה מאבדת בבת אחת את מעמדה כבת זוג, כאם בתוך מסגרת יציבה, וכאישה שמוכרת על ידי החברה.

מכאן מתפתח תהליך של התדרדרות, אך חשוב להדגיש את אופיו. לא מדובר בנפילה מיידית אלא בתנועה מצטברת, כזו שניתן לזהות את שלביה רק בדיעבד.

במהלך ההצגה קיימים רגעים של אפשרות, נקודות שבהן נדמה שניתן לעצור או לשנות כיוון. דווקא העובדה שהאפשרויות הללו קיימות היא שמעמיקה את הטרגדיה: האסון אינו נתפס כגזירה מוחלטת אלא כתוצאה של רצף בחירות, לחצים והיעדר מוצא.

הכריזמה של מדיאה, והיכולת שלה לפתות ולהשפיע, מתגלות בהקשר הזה כחרב פיפיות. הן מאפשרות לה לפעול, להשיג שליטה רגעית, אך גם קושרות את ערכה להכרה חיצונית.

כאשר ההכרה הזו נשללת, הפגיעה חודרת עמוק יותר. הנקמה שהיא מתכננת אינה רק התפרצות של יצר אלא מהלך מחושב, ניסיון להשיב לעצמה שליטה בתוך מציאות שבה כל מנגנוני השליטה האחרים קרסו.

הפרדוקס שמתגלה הוא שככל שהיא פועלת באופן מדויק יותר, כך היא מתקרבת לאובדן מוחלט. הפעולה הקיצונית, הפגיעה במה שיקר לה מכל, אינה רק שיא של זעם אלא גם שיא של שליטה קרה. בכך מתממשת הטרגדיה במובנה העמוק: לא אובדן שליטה, אלא שימוש בשליטה שמוביל להרס עצמי.

משחק ועיצוב

המרכיב שמחבר בפועל בין המהלך האסתטי לבין המטען הדרמטי הוא המשחק, וכאן ההפקה נשענת במידה רבה על עבודת השחקנים.

עינת ברנר בתפקיד מדיאה מצליחה לבנות דמות שמתקיימת כל הזמן על סף כפילות. מצד אחד נוכחות בימתית חזקה מאוד, כמעט שולטת בחלל, עם כריזמה שמייצרת מוקד ברור של כוח. מצד שני, בתוך אותה נוכחות עצמה, נחשפת פגיעות הולכת ומתרחבת. ברנר אינה מציגה “שבירה” פתאומית אלא תהליך הדרגתי של סדיקה.

הדיוק שלה מתבטא בכך שהנקמה אינה משוחקת כהתפרצות אלא כהחלטה. היא מצליחה להעביר את הממד המחושב של הדמות, כך שהפעולות הקיצוניות אינן נתפסות כניתוק אלא כהמשך ישיר של לוגיקה פנימית. בכך היא מייצרת תחושת אי נוחות חזקה, משום שהצופה אינו יכול לפטור את מדיאה כ“משוגעת” בלבד. היא נותרת מובנת, גם כשהיא חוצה גבולות.

מולה, אלון בוקובזה בתפקיד ג’ייסון בונה דמות שנעה בין ניסיון לשמר סמכות לבין חשיפה של חולשה. ג’ייסון שלו אינו גיבור חד משמעי אלא גבר שמנסה לנהל את הסיטואציה דרך רציונליזציה והרגעה.

הוא “מרצה”, ובכך חושף את מנגנון ההישרדות שלו: הימנעות מעימות ישיר באמצעות שפה מתונה והצדקות. אלא שהאסטרטגיה הזו מתגלה כחולשה, במיוחד מול העוצמה הישירה של מדיאה.

הדינמיקה ביניהם מדויקת משום שהיא אינה נשענת על עימות צעקני בלבד. יש בה רגעים של שקט, של כמעט פיוס, שבהם הפערים נחשפים דווקא דרך מה שלא נאמר.

ףבוקובזה מאפשר לראות כיצד ג’ייסון תופס את עצמו כאדם שקול והגיוני, בעוד שבפועל הוא הולך ומאבד שליטה על הסיטואציה. מול מדיאה, שמוכנה ללכת עד הסוף, הפשרות שלו נראות ריקות.

המערכת העיצובית הנ"ל תומכת באופן הדוק במשחק הזה. התפאורה והתלבושות של שחף ביר אינן רק מסגרת אלא המשך ישיר של הקונספט הבימתי. הבחירות החזותיות מייצרות עולם נקי, כמעט מסוגנן יתר על המידה, שבו הדמויות נראות לעיתים כחלק מדימוי ולא כגופים ממשיים. זה מחזק את תחושת הניכור ואת הפער בין החיצוני לפנימי.

עיצוב התאורה של אייל תבורי ועדי פיירניק מדייק את המעברים הרגשיים דרך שליטה בהשתקפויות ובשבירתן. התאורה אינה רק מאירה אלא מייצרת מצבים: רגעים של בהירות מדומה מול אזורים של צל שמעוותים את הדימוי. השימוש באור על פני המים מדגיש שוב את העיקרון המרכזי של ההפקה, יופי שנשען על חוסר יציבות.

כאשר מחברים את כל המרכיבים הללו, מתקבלת מערכת שבה המשחק מייצר מורכבות פסיכולוגית, והעיצוב מקצין וממסגר אותה. התוצאה היא חוויה שבה הדמויות אינן רק מספרות את הסיפור אלא מתקיימות בתוך עולם שמגיב אליהן ומעצים את הסתירות שהן נושאות.

במובן זה, ההפקה מצליחה לחבר בין המיתוס הקדום לבין הקריאה המודרנית. היא שומרת על עוצמתו של הסיפור המקורי, אך מעגנת אותו בעולם שבו האלימות אינה מוסברת על ידי גורל או אלים אלא על ידי מבנים חברתיים ונפשיים. היופי הבימתי, המוזיקה, והעיצוב הכולל אינם מרככים את הסיפור אלא מחדדים אותו, בכך שהם מציבים מולו מראה מפתה ושבורה בעת ובעונה אחת.

התפאורה והתלבושות של שחף ביר מייצרות עולם אסתטי מוקפד שמדגיש את הניכור ואת המלאכותיות של הסביבה. עיצוב התאורה של אייל תבורי ועדי פיירניק משתמש באור כדי להעצים את ההשתקפויות וליצור עיוותים, וכך מחזק את התחושה שהמציאות עצמה אינה יציבה. כל המרכיבים פועלים יחד ליצירת שפה בימתית אחידה.

בין מיתוס להווה

ההפקה מחברת בין הטרגדיה של אוריפידס לבין הקריאה המודרנית של מייק ברטלט באמצעות שפה בימתית שמבוססת על ניגוד מתמיד. היופי החיצוני אינו מרכך את הסיפור אלא חושף את עומקו, והמשחק מעניק לדמויות ממד אנושי שמונע מהן להפוך לסמלים בלבד.

מדיאה מוצגת לא כחריגה בלבד אלא כאפשרות קיצונית בתוך האנושי, וההצגה כולה פועלת כבחינה של האפשרות הזו דרך אסתטיקה, מוזיקה ומשחק.

מחזה: מייק ברטלט

על פי: אוריפידס

בימוי: אודי פרסי

דרמטורגיה: הגר רענן

מוזיקה: יוני גבורה

וידיאו ארט: יערה ניראל

עיצוב תנועה: פיקי שפירא

תפאורה ותלבושות: שחף ביר

עיצוב תאורה: אייל תבורי, עדי פיירניק

משחק: עינת ברנר, אלון בוקובזה, יעל אברם או ניקול שיראל הרשפי, מטר יעקב, דנה עבודי, איתמר מורן, דיויד ששוני

צילום סטילס בכתבה זאת: אביבה רוזן

וידיאו: רדי רובינשטיין