על לידתו והתפתחותו של תיאטרון המשולש

חמש שנים של גאווה על הבמה

שיחה עם נמרוד דנישמן ויובל קורן, ממייסדי ומנהלי תיאטרון המשולש

לפני חמש שנים, בעיצומה של תקופה שבה עולם התרבות נאבק לשרוד את מגפת הקורונה, קם בתל אביב מוסד תיאטרוני חדש שהציב לעצמו יעד שאפתני: ליצור בית לתיאטרון להט"בי שאינו מתנצל, אינו מסתתר ואינו מנסה להתאים את עצמו לציפיות של המיינסטרים. כך נולד תיאטרון המשולש, התיאטרון הגאה של תל אביב, הפועל מיסודו של המרכז הגאה.

מאז הפך התיאטרון לאחת התופעות המעניינות בזירת הפרינג' הישראלית. הוא הצליח ליצור קהל נאמן, לטפח מחזאות מקורית, להצמיח יוצרים חדשים ולהעלות יצירות שעוסקות בזהות, אהבה, משפחה, טראומה, קבלה ושייכות.
מאחורי המיזם עומדים שלושה מייסדים ומנהלים משותפים: נמרוד דנישמן, יובל קורן ורום רזניק. שלושתם במאים צעירים בשנות השלושים לחייהם, שביקשו לשנות את מפת התיאטרון הישראלית.

לרגל חמש שנים להקמת התיאטרון, נפגשתי עם נמרוד דנישמן ויובל קורן לשיחה על הדרך הארוכה שעשו, על האתגרים, על הקשר עם עיריית תל אביב, על החיפוש אחר יצירה להט"בית ועל החלומות לעתיד.

מהמשולש הוורוד אל הבמה

לפני הכול ביקשתי להבין את מקור השם.
"מסתבר שהמשולש הוורוד היה הטלאי הצהוב של ההומואים בשואה. אחרי השואה הקהילה הלהט"בית אימצה את הסמל והפכה אותו לסמל מעצים. אם תסתכלי מחוץ לתיאטרון תראי אנדרטה בצורת משולש ורוד לזכר קורבנות השואה הלהט"בים. מבחינתנו זה סמל שיש בו גם זיכרון וגם תקווה".

הבחירה בשם אינה מקרית. היא משקפת את הרצון לחבר בין עבר להווה, בין מאבק היסטורי לבין יצירה עכשווית, ובין זהות קהילתית לבין אמנות.

איך נולד תיאטרון המשולש

אני שואלת כיצד הכל התחיל.
נמרוד דנישמן חוזר לשנים שאחרי הלימודים:
"אני ויובל, שנינו בוגרי כיתת הבימוי של סמינר הקיבוצים. סיימנו ב־2018 והתחלנו ליצור את היצירות שלנו. אני יצרתי את 'הגדר', על שני גברים שמכירים בגריינדר. גל צ'פסקי עשתה לנו טריפל בוקינג וחיברה בין היצירות של שלושתנו, שלי, של יובל ושל רום. ביימנו יחד ערב אחד והייתה כימיה מצוינת.

"ההצגה התחילה להסתובב בתל אביב ובכל הארץ, ואנשים שאלו אותנו אם יש עוד יצירות להט"ביות. באותה תקופה בנטפליקס כבר היו המון סרטים וסדרות להט"ביות. גם במחול הישראלי היה ייצוג יפה מאוד. אבל כשהסתכלנו על התיאטרון הרפרטוארי, ובמידה מסוימת גם על הפרינג', כמעט שלא היו יצירות להט"ביות.

"שאלנו את עצמנו למה אנחנו לא מתקדמים בתיאטרון. הרי חלק משמעותי מהיוצרים בתיאטרון הישראלי הם להט"בים ולא מוסתרים. אבל התוכן, בגלל הצורך להתאים לקניינים ולמנויים, היה צריך להיות הכי מיינסטרים שאפשר.
"החלטנו לקחת על עצמנו לשנות את זה."

הרעיון החל להתגבש דווקא בתקופת הקורונה.

"ישבנו בינינו וחשבנו. מאיפה יבוא הכסף, מה יהיו הערכים של תיאטרון כזה, איך הוא ייראה. וברגע שיצאנו מהסגר האחרון השקנו ביוני 2021 את תיאטרון המשולש. השבוע אנחנו מציינים חמש שנים להשקה."

לדבריו, המטרה הייתה ברורה:
"לייצר בית תרבות ששואב את התוכן שלו מתוך הקהילה הלהט"בית ופונה לקהילה בלי להסתיר את זה. הרי אנחנו כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה. האמנו שאם נפנה אל הקהל הזה ונגיד לו באופן ברור שאנחנו חלק ממנו, הוא יגיע."

עיריית תל אביב, המרכז הגאה והמסע לבית הקבע

אחד הגורמים המרכזיים שאפשרו את הקמת התיאטרון היה החיבור לעיריית תל אביב ולמרכז הגאה. יובל מספרת:
"בזמן שהתחלנו קיבלתי טלפון מאורלי קטן ממחלקת הקהילה של עיריית תל אביב. היא אמרה לי: 'בואי תעשי חוג תיאטרון במרכז הגאה'. אמרתי לה שזה פחות מעניין אותי כרגע כי אנחנו שלושה אנשים שרוצים להקים תיאטרון.

"היא קישרה אותנו עם רועי מגן, שנכנס אז לנהל את המרכז הגאה. רועי הוא אדם שמאוד אוהב ומעריך תרבות. הוא אמר לנו שיש רק בעיה אחת: עומדים להרוס את הבניין והמרכז יוצא לשנה וחצי של שיפוצים." כך החלה נדידה בין אולמות.

"התחלנו בצוותא. משם המשכנו להבימה 4, לאחר שמשה קפטן הגיע לראות אותנו ואהב את התכנים. במשך שנה וחצי היינו בחסות התיאטרון הלאומי. הקהל הכיר אותנו יותר ויותר.

"הפכנו להיות התיאטרון הלהט"בי בתוך התיאטרון הקלאסי. וכשהעולם שלנו כבר היה מוכן, נכנסנו למשכן הקבע שלנו. זה הבית שתמיד חלמנו עליו. מקום שנעים להיכנס אליו, מקום מזמין. עבור תיאטרון פרינג' זה דבר מאוד משמעותי."

נמרוד מוסיף:
"הייתה לנו משימה מורכבת. בתיאטרון הרפרטוארי כמעט שלא היה קהל צעיר. בפרינג' יש יותר צעירים, אבל הם מחפשים תיאטרון אלטרנטיבי.

"ידענו שאנחנו צריכים לעשות מהלך כפול. מצד אחד ליצור תוכן להט"בי עבור קהילה שהוזנחה במשך שנים. מצד שני לבנות מקום שנראה אחרת. רצינו שהנראות תזכיר את התור בכניסה למסיבה. להפוך את המוסד התיאטרלי למזמין עבור קהילה שמזוהה מאוד עם חיי לילה ותרבות בילוי."

בין מסיבה לאמנות גבוהה

אחד הדברים הבולטים במשולש הוא השפה החזותית.
אני מספרת שתמיד התרשמתי מעיצוב החלל וההפקות ושואלת כיצד נבנתה האסתטיקה הייחודית.
נמרוד משיב:
"בעיצוב המרחב הצלחנו לשלב חלק גדול מהאלמנטים שרצינו. היינו רוצים אפילו יותר בלאק בוקס מודולרי, אבל הצלחנו ליצור מקום שמחבר בין תחושה של מסיבה לבין אמנות גבוהה."

ומה לגבי ההפקות עצמן?

"אנחנו תיאטרון רפרטוארי עם תקציבים מאוד פרינג'יים. לכן אנחנו מתחילים תמיד מהסיפור. הסיפור חייב להיות משמעותי ורלוונטי לקהל שלנו.

"לשמחתנו יש לנו יוצרים ומעצבים שיודעים לקחת מעט כסף ולעשות ממנו הרבה. לכן העיצוב בדרך כלל מינימליסטי, אבל הוא תמיד משרת את העולם של ההצגה.
"יש גם הפקות יוצאות דופן. למשל 'פותחות', שבה ממש הפכנו את הבמה לעולם פופי עשיר."

הוא מבקש לציין את אנשי העיצוב המלווים את התיאטרון לאורך השנים:
"רועי ואטורי, שירן לוי, מאיה בבילה, ולאחרונה גם שחף ביר, שהוא מעצב מחונן עם הכשרה בלונדון. הוא עיצב למשל את 'קוויקי' עם ניחוח לונדוני מאוד ברור."

ואז מגיעה בשורה חשובה נוספת:
"חשוב לנו לציין שמשרד התרבות הכיר השנה בתיאטרון שלנו. מעבר להכרה הציבורית והממשלתית, שהיא משמעותית מאוד דווקא בתקופה הזאת, ההכרה גם מאפשרת תמיכה כלכלית ונותנת לנו אפשרות לגדול ולהרחיב את הפעילות."

מהי בכלל יצירה להט"בית?

אחת השאלות המסקרנות ביותר נוגעת לתוכן.
איך מחליטים אילו יצירות שייכות לתיאטרון המשולש?
יובל עונה: "זאת שאלה שמלווה אותנו כל הזמן. הזהות שלנו מתבהרת דרך תפיסת עולם. מבחינתנו מדובר קודם כל בבני אדם כבני אדם.
"חשוב שיהיה ייצוג לנטיות מיניות שונות, אבל אנחנו לא מחליטים מראש באיזה אופן. לא חייב להיות סיפור אהבה. היצירה צריכה לאתגר את התפיסה ההטרונורמטיבית. אם היא עושה את זה, יש לה מקום במשולש."

נמרוד מרחיב:
"כל יצירה שאנחנו קוראים מעלה את השאלה הזאת. מה היא יצירה להט"בית?
"צריך גם לזכור שכל יוצר ויוצרת כותבים מתוך הדור שלהם. אנחנו בני שלושים. כשהתחלנו היינו בשנות העשרים שלנו. באופן טבעי אנחנו נמשכים לשאלות שמעסיקות את הדור שלנו.

"הקהל המרכזי שלנו הוא בגילאי עשרים עד ארבעים וחמש. לכן הרבה מהתכנים עוסקים במערכות יחסים, אהבה וקבלה."

עם השנים, לדבריו, התכנים התרחבו.
"ב'קוויקי' בשנה שעברה, למשל, הייתה יצירה של יובל על זוג אמהות לפני פרידה. אחר כך נכנסו שאלות על חתונה, על פוסט טראומה, על היכולת להתאהב ועל החברה הישראלית.
"במהלך המלחמה התחלנו לשאול שאלות חדשות. מה קורה לישראלי שעובר למדינה אחרת? מהו הסיפור הלאומי שלנו?

"תיאטרון המשולש הוא תיאטרון גאה בישראל. אנחנו חיים בחברה שנאלצת להילחם על קיומה, בחברה מפולגת ופחות מכילה. דווקא במציאות כזאת יש חשיבות גדולה להצגות שעוסקות באהבה, בשלום ובקבלה."

תיאטרון ככלי לשינוי חברתי

אני שואלת האם הם באמת מאמינים שתיאטרון מסוגל לשנות עמדות.
נמרוד אינו מהסס:
"כן.
"מי שמגיע אלינו הופך במידה מסוימת לשגריר שלנו. אני אוהב שאומרים לי שזה לא רק תיאטרון להט"בי, כי הנושאים שלנו הם אוניברסליים.
"בסוף 'גבע לא יכול להתאהב' מבינים למה גבע לא יכול להתאהב. הקתרזיס הזה יכול לגעת בכל אדם ולגרום לו לחשוב על החיים שלו."
הוא מספר על חוויה מרגשת במיוחד:
"לפני שבוע הגיעה אלינו כיתת תיאטרון מאשדוד לראות את 'גבע לא יכול להתאהב'. עשינו להם יום תיאטרון ודיברנו על תיאטרון ככלי דמוקרטי.
"אחר כך המורה סיפר שכמה תלמידים אמרו שהם פחות הומופובים משהיו לפני הצפייה.
"זה אולי נשמע קטן, אבל זה שינוי שיש לו פוטנציאל להיות גדול מאוד."

לדבריו, גם חיזוק הקהל שכבר מזדהה עם הערכים הללו הוא משימה חשובה.
"לחזק את הכוחות הליברליים והסבלניים זה לא פחות חשוב. הייאוש הוא מחלה גדולה לא פחות מאלימות."

דור חדש של יוצרים וחלומות לעתיד

איך מאתרים יוצרים חדשים?
נמרוד מסביר:
"מאז תחילת המלחמה אנחנו משקיעים הרבה בפיתוח מחזאות מקורית. לפעמים כשפונים ליוצרים מחו"ל נתקלים בכתף קרה. מעבר לזה, הרגשנו שחשוב להקשיב דווקא לכותבים ישראלים.
"אנחנו מוציאים קולות קוראים, כמו שעשינו עם 'קוויקי'. אנחנו גם מסתובבים הרבה בשטח, רואים הצגות בפרינג' ומחפשים קולות חדשים.
"כך הגיעו אלינו רם גואטה, שיצר את 'רצח במועדון הטרנספר', ואמיר זלוטר שמתפתח בצורה מאוד יפה."
הוא גם מזהה שינוי רחב יותר במפת התיאטרון הישראלית.
"אפשר לומר בביטחון שתיאטרון המשולש השפיע גם על התיאטרון הרפרטוארי. היום יש הרבה יותר הצגות להט"ביות במוסדות הגדולים.
"כשרואים את 'פרסיליה' בהבימה או הפקות נוספות שעולות כיום, אפשר להרגיש שהמציאות השתנתה."

הוא מסכם:
"כשהייתי צעיר הייתי מאוד אקטיביסט. היום אני מבין שאני צריך למקד את האקטיביזם שלי באמנות."

ולבסוף, איפה הם רואים את עצמם בעוד חמש שנים?
יובל עונה:
"אנחנו רואים את התיאטרון הולך וגדל יחד עם המרכז הגאה. נבנה בניין נוסף עם פעילות תיאטרונית ותיאטרון קהילתי. החלום הוא להפוך את המשולש לתיאטרון רפרטוארי גדול."
נמרוד משלים מיד:
"ואנחנו גם נגשים אותו."

חמש שנים אחרי שהחלו את המסע, קשה שלא להתרשם מהנחישות ומהאמונה שמובילות את אנשי תיאטרון המשולש. מה שהתחיל כרעיון של שלושה בוגרי בית ספר לבימוי הפך למוסד תרבות בעל קול ייחודי, קהל נאמן והשפעה הולכת וגדלה על התיאטרון הישראלי כולו. אם לשפוט לפי החזון והאנרגיה של מייסדיו, נראה שזו רק תחילתו של הסיפור.

צילום ראשי וצילומים מהצגות: אביבה רוזן