רק בשמחות בסמטה

רק בשמחות: הרבה נושאים, מעט עומק

חתונה אחת, אינספור סוגיות

ההצגה ״רק בשמחות״ בתיאטרון הסימטה מבקשת להכניס אל תוך ערב חתונה אחד כמעט כל סוגיה חברתית ומשפחתית אפשרית. הגשמה עצמית מול זוגיות וגידול ילדים, חברות, קשרים בין גברים לנשים, גברים וגברים ונשים ונשים, הרבנות ותפקידה ביחסי אישות, יחסים במשפחה, תרומת זרע ועוד.

נדמה כי המחזה מבקש לשקף את העומס הרגשי והחברתי של החיים הישראליים העכשוויים, ובעיקר את האופן שבו כל שמחה משפחתית הופכת במהירות לזירת עימותים, וידויים ומשקעים ישנים.

אלא שככל שהעלילה מתקדמת מתברר כי ריבוי הנושאים פועל גם לרעת ההצגה. כמעט כל סוגיה עולה לרגע, ומיד מפנה את מקומה לנושא הבא.

התוצאה היא תחושת פיזור מתמדת. במקום לבנות מהלך דרמטי יציב, ההצגה נעה בין אפיזודות קצרות ורעיונות חלקיים, מבלי שאף אחד מהם מקבל נפח רגשי או מחשבתי של ממש.

קומדיה שמחפשת קצב

כל הנושאים הללו מטופלים כמובן ברמה שטחית, מה שנסלח חלקית כיוון שזוהי קומדיה. הקהל אינו מגיע בהכרח לצפות בדרמה פסיכולוגית מורכבת, והמחזה עצמו אינו מתיימר להיות כזה.

לא מעט מהרגעים בנויים על זיהוי מיידי של טיפוסים, מבוכות משפחתיות ומצבים חברתיים מוכרים מאוד לקהל הישראלי.

ובכל זאת, גם קומדיה זקוקה לדיוק פנימי ולקצב. פה ושם מצליחים השחקנים לקושש בדל צחוק מהקהל, בעיקר בזכות תזמון נכון ואנרגיה בימתית גבוהה, אך התחושה היא שמחזה מהודק יותר היה אולי מצליח בזה יותר.

פעמים רבות נדמה שהבדיחות אינן נבנות עד הסוף, וסצנות שנפתחות כפוטנציאל קומי מסתיימות מהר מדי או נקטעות לטובת קו עלילתי אחר.

הבעיה המרכזית איננה היעדר הומור, אלא היעדר מיקוד. ההצגה מנסה להיות בעת ובעונה אחת סאטירה חברתית, דרמה משפחתית, קומדיית טעויות ואמירה על מוסדות חברתיים, אך המעברים התכופים בין הטונים מחלישים את האפקט המצטבר.

בין סטריאוטיפ לרגע אנושי

הדמויות עצמן נעות בין קריקטורה קומית לבין ניסיון לייצר מורכבות רגשית. חלקן נותרות בגדר טיפוסים מוכרים מאוד: ההורים הלחוצים, בני הזוג המתוסכלים, החברים שמתערבים יתר על המידה.

עם זאת, ישנם רגעים שבהם מצליחים השחקנים לפרוץ את גבולות הכתיבה ולהכניס לדמויות מידה של אנושיות וחמלה. ברגעים הללו ההצגה נעשית מעניינת יותר, משום שהיא מפסיקה רק "לדבר על נושאים" ומתחילה לעסוק באמת באנשים. דווקא הסצנות הקטנות והשקטות יחסית הן אלה שמצליחות לעורר עניין רגשי גדול יותר מהעימותים הרועשים.

עבודת האנסמבל מורגשת היטב לאורך ההצגה. גם כאשר הטקסט עצמו מתפזר, השחקנים שומרים על אנרגיה קבוצתית יציבה ועל תחושת תנועה מתמדת. יש בכך לא מעט מקצועיות, במיוחד בהפקה הנשענת על חילופי קצב רבים ועל כניסות ויציאות תכופות.

מוסד הנישואים כזירת קרב

אחד הנושאים הבולטים ביותר בהצגה הוא היחס למוסד הנישואים ולמערכת הציפיות הנלווית אליו. החתונה, שאמורה להיות רגע של חגיגה ואיחוד, מוצגת כאן כמנגנון לחץ חברתי כמעט בלתי אפשרי. הרבנות, ההורות, מוסכמות זוגיות והצורך לעמוד בציפיות של המשפחה והחברה הופכים כולם למקורות של חרדה, תסכול ולעיתים גם ניכור.

אלא שגם כאן המחזה מעדיף לגעת ולא להעמיק. סוגיות כמו יחסי דת ומדינה, אינטימיות בתוך מוסד הנישואים או מודלים אלטרנטיביים של משפחה עולות לרגע ונעלמות.

ייתכן שזה חלק מבחירתו של המחזה לשמור על קלילות יחסית, אך התוצאה היא תחושת החמצה מסוימת. יש כאן חומרים דרמטיים חזקים בהרבה מאלה שההצגה מרשה לעצמה לפתח.

ובכל זאת, אפשר לזהות מאחורי ההומור ניסיון כן לבחון את הפער בין אידיאל "השמחה" לבין המציאות הרגשית המורכבת שמסתתרת מאחוריו. במובן הזה, שם ההצגה פועל היטב: השמחות עצמן הן המקום שבו כל הסדקים נחשפים.

הפקה אנרגטית שמבקשת להכיל יותר מדי

״רק בשמחות״ היא הפקה אנרגטית, תוססת ולעיתים גם חיננית מאוד. ניכר כי היוצרים והשחקנים מבקשים לייצר תיאטרון עכשווי, שמדבר בשפה מוכרת לקהל המקומי ונוגע במגוון רחב של נושאים חברתיים ואישיים. הבעיה היא שהרצון להכיל הכול מותיר את מרבית הרעיונות ברמת הסקיצה.

מחזה ממוקד ומהודק יותר היה אולי מאפשר גם לקומדיה וגם לרגעים הדרמטיים לקבל נפח משמעותי יותר. במצבה הנוכחי, ההצגה מספקת לא מעט רגעי זיהוי וחיוך, אך מתקשה להתגבש לכדי אמירה תיאטרונית שלמה ובעלת משקל.