יוני 5, 2026
פסטיבל “קוויקי”, במסגרת אירועי הגאווה של תיאטרון המשולש, הולך ומתפתח משנה לשנה ותופס לעצמו מקום של כבוד בין אירועי הגאווה של תל אביב וישראל בכלל. מה שהתחיל כערב מחזות קצרים הפך בהדרגה לאירוע תרבותי בעל שפה, זהות וקהל נאמן.
יש משהו כמעט גאוני באופן שבו מצליח התיאטרון לקרב אליו לא רק את הקהילה הגאה אלא גם קהל סטרייטי רחב שמגיע להזדהות, לצחוק, להתרגש ולהכיר מקרוב עולמות שלכאורה אינם שלו.
זאת אולי אחת ההצלחות הגדולות של תיאטרון המשולש. הוא אינו מציג את הדמויות הגאות כסמלים פוליטיים או כמנגנון הסברה. הן פשוט בני אדם. פגומים, מצחיקים, דרמטיים, רגישים, מבולבלים, מלאי תשוקה ופחד. לכן גם הקהל הרחב מסוגל להתחבר אליהן בקלות. מאחורי כל סיפור על מגדר, מיניות או זהות מסתתר בסופו של דבר צורך אנושי בסיסי מאוד: להיות נאהב ולהרגיש שייך.
במדינת ישראל של היום, שבה נדמה לעיתים שהחברה נעשית אלימה, קיצונית וחסרת סובלנות יותר ויותר, יש משמעות גדולה לעצם קיומם של אירועי תרבות כאלה.
בתוך המציאות הקשה, “מדינת תל אביב” עדיין מצליחה לייצר מרחב של חופש, צבעוניות וקבלה. חגיגות הגאווה אינן רק מסיבה אלא גם הצהרה תרבותית וחברתית על הזכות להיות מי שאתה ללא פחד.
ארבעת הקוויקים שונים מאוד זה מזה בטון, בנושא ובסגנון, ובכל זאת מתקיים ביניהם חיבור חזק באמצעות העבודה הבימתית. התחכום הגדול של ההפקה הוא השימוש באותה תפאורה בסיסית לכל ארבע ההצגות. במקום ליצור עולם חדש עבור כל מחזה, נעשה שימוש באותו חלל שמשתנה באמצעות תאורה, תנועה ואביזרים קטנים.
זהו פתרון לא רק פרקטי אלא גם אמנותי מאוד. הוא מעניק לערב כולו תחושה של יצירה אחת רציפה, כמעט כמו אלבום מוזיקלי בעל רצועות שונות.
יש משהו בתפאורות ובתאורה של תיאטרון המשולש שמעניק להצגות שלו אסתטיקה אינטימית ומקרבת. החללים לעולם אינם גדולים או מנוכרים. הכול מרגיש קרוב מאוד לקהל, כמעט אישי.
גם כאן מצליח התיאטרון ליצור שפה המזוהה איתו: מינימליזם חזותי שמאפשר לרגש, לטקסט ולשחקנים לעמוד במרכז. אין ניסיון להרשים באמצעים גרנדיוזיים אלא ליצור אווירה. וזה עובד היטב. המעברים בין הקוויקים זורמים, והקהל נשאר בתוך אותו עולם רגשי גם כאשר העלילות משתנות לחלוטין.
“קיי הול”, הקוויקי הראשון בערב, נפתח כאילו מדובר בעוד לילה פרוע של מסיבה תל אביבית. מתוך חגיגת הסמים, האלכוהול והמוזיקה יוצא זוג שהכיר רק עכשיו. לכאורה מדובר בעוד מפגש רגעי בעולם שבו הכול מהיר, זמני וחד פעמי.
אלא שמתחת לאווירת המסיבה מסתתר כאב עמוק הרבה יותר. גיבור המחזה מנסה להתגבר על האקס המיתולוגי שלו ולא מצליח. ככל שהשיחה מתפתחת מתברר שכל החיפוש אחר ריגושים, סמים וקשרים מהירים הוא בעצם ניסיון לברוח ממשהו שעדיין יושב עמוק בפנים.
זהו קוויקי קצר, אבל כזה שפוגע ישר בלב. אולי משום שהוא מצליח לתפוס היטב את התחושה המוכרת כל כך של דור שמנסה להקהות כאב באמצעות עוד מסיבה, עוד סטוץ, עוד לילה שלא זוכרים בבוקר. מאחורי החופש והנהנתנות מסתתרת בדידות גדולה.
הבימוי שומר על קצב מהיר ואנרגטי, כמעט כאילו הקהל עצמו נמצא בתוך המסיבה, אבל דווקא הרגעים השקטים יותר הם אלה שנחרטים בזיכרון. הרגע שבו מתברר שאי אפשר באמת לברוח מעבר רגשי באמצעות מוזיקה חזקה או חומרים מטשטשים.
מאת רם גואטה
בימוי רום רזניק
בהשתתפות: רם גואטה, נדב ארטשיק, עומר פרבמן
הקוויקי השני, “נשקי אותי”, משנה את הטון לחלוטין ועובר למקום עדין, רגיש ואינטימי יותר. המחזה עוסק במערכת יחסים שמתחילה להיווצר, ובמרכזה אישה טרנסית המתמודדת לא רק עם השאלה כיצד יקבל אותה בן הזוג שמולה, אלא גם כיצד היא עצמה תופסת את עצמה.
זהו אחד ההישגים היפים של המחזה. הוא אינו הופך את הטרנסיות לסיסמה פוליטית או לשיעור חברתי. הוא מתעניין קודם כול באדם. בפחד מחשיפה, ברצון להיות אהובה באמת, ובחרדה מפני הרגע שבו האדם שמולך יראה את כל מה שאת מנסה להסתיר.
המחזה נוגע גם בשאלה עמוקה יותר של זהות עצמית. עד כמה אדם מסוגל לקבל את עצמו לפני שהוא דורש קבלה מאחרים. יש כאן רגעים קטנים ועדינים מאוד של חוסר ביטחון, מבוכה ורצון להיראות חזקה למרות הפחד.
אין כאן דרמות גדולות או נאומים חוצבי להבות. דווקא האיפוק הופך את המחזה לנוגע כל כך. זהו קוויקי קטן יחסית, אבל כזה שנשאר עם הקהל זמן רב אחרי סיומו.
מאת תמרי ויזל, דוראל זילברמן
בהשתתפות תמרי ויזל ונועם אימבר
“בקומה הרביעית ברקיע השביעי” הוא כנראה המחזה המפותח והעשיר ביותר בערב כולו. בניגוד לקוויקים האינטימיים יותר, כאן נבנה עולם שלם של מערכות יחסים, קנאה, תלות רגשית ומשקעים מהעבר.
במרכז העלילה נמצאת דווקא דמות שאינה מופיעה כלל על הבמה: סופרת לסבית שהוציאה ספר חדש והביקורות הקשות ריסקו אותה נפשית. אלא שכיוון שמדובר בדרמה קווין אמיתית, המשבר שלה מיד שואב פנימה את כל הנשים בחייה.
אל הדירה מגיעות בת הזוג הנוכחית שלה ושתי אקסיות מיתולוגיות. כל אחת משוכנעת שהיא האדם החשוב ביותר עבורה, וכל אחת נאבקת על מקומה בתוך חייה של מי שאינה נמצאת כלל על הבמה.
מכאן מתפתח מחזה שנון, מצחיק ומהיר מאוד, אבל גם כזה שמצליח לגעת עמוק בפחד האנושי להישכח ולהיות מוחלף. מאחורי המריבות והעקיצות מסתתר כאב אמיתי של נשים שפעם היו מרכז עולמה של מישהי, וכעת אינן יודעות עוד מה מקומן.
זהו עולם שבו כולם אקסים של כולם, כולם מנתחים רגשות בשפה פסיכולוגיסטית, וכולם משוכנעים שהדרמה האישית שלהם היא מרכז היקום. הקהל צוחק הרבה, אבל מזהה היטב את האמת שמאחורי ההומור.
מאת גל צ'פסקי
בימוי: אודם רדאי
בהשתתפות: ענבר דנון, ליר כץ, יובל כרמל
“רומן”, הקוויקי האחרון והקצר ביותר בערב, מתרחש בברלין. גבר ישראלי בשנות הארבעים לחייו מגיע לחדר מלון של צעיר ישראלי שפגש דרך אפליקציה. לכאורה עוד מפגש אקראי בעולם הדייטינג המהיר.
אבל מבלי לעשות ספויילר, העלילה מתפתחת לכיוון אחר לגמרי. במהירות מפתיעה נוצר בין השניים קונפליקט רגשי שמוביל גם להתקרבות אנושית עדינה ומורכבת. לא נעשה ספויילרים, כיוון שבהחלט ייתכן שחלק מהקצרצרים הללו יתפתחו למחזות באורך מלא.
יש משהו יפה מאוד בכך שהערב מסתיים דווקא במחזה קטן ושקט יחסית. אחרי האנרגיה הגבוהה, הצעקות, ההומור והכאוס של חלק מהקוויקים הקודמים, “רומן” משאיר את הקהל עם תחושה אינטימית יותר של געגוע ובדידות.
זהו מחזה על אנשים שמתחברים, אחרי הכל.
וזה אולי הסוד הגדול של “קוויקי” כולו. למרות שמדובר במחזות קצרים, מצחיקים ולעיתים פרועים מאוד, מתחת לכולם מסתתר אותו צורך אנושי פשוט: שמישהו יראה אותך באמת.
מאת אורי מחרז
בימוי עידו רוזנברג
בהשתתפות אורי מחרז ועידו רוזנברג
“קוויקי 2026” במסגרת פסטיבל “דרמה קווין” של תיאטרון המשולש
ניהול אמנותי: נמרוד דנישמן, יובל קורן, רום רזניק
הפקה: עידו שחק
במה ותלבושות: שחף ביר
מוזיקה: נמרוד עציון
תאורה: רותם אלרואי
גרפיקה: בר אפרים
מקום: המרכז הגאה בגן מאיר, תל אביב
משך המופע: כ 90 דקות
הפקה במסגרת אירועי חודש הגאווה 2026 בישראל.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©