לעיתים יש תחושה שהפקות של בתי ספר למשחק מושקעות, נועזות ומלאות דמיון יותר מהפקות רפרטואריות גדולות, אולי משום שאין בהן עדיין ציניות, אולי בגלל שיש בהן רעב אמיתי לתיאטרון. לא רק מצד הסטודנטים אלא גם מצד היוצרים.
“מתים על גיל ורוז”, ההפקה של סטודיו למשחק ניסן נתיב, היא בדיוק מסוג המקרים הללו. הפקה צבעונית, אינטנסיבית, כאוטית לעיתים, שמצליחה לקחת מחזה פילוסופי מורכב ולהפוך אותו לחוויית תיאטרון חיה, צעירה ומסעירה.
הבסיס כמובן הוא מחזהו הידוע של טום סטופארד “רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים”, שנכתב בהשראת המלט. אלא שכאן, תחת ידיה של לילך דקל אבנרי, המחזה עובר טרנספורמציה מודרנית, ישראלית, קצבית ולעיתים כמעט קרנבלית. עם גלגלונים, מגלשה שמשמשת גם היא לפעלולים שונים, הסטודנטים של ניסן נתיב מוכיחים גם את יכולותיהם האקרובטיות.
מחזהו המקורי של סטופארד נחשב לאחת היצירות החשובות של תיאטרון האבסורד המודרני. סטופארד לקח שתי דמויות שוליות מתוך “המלט” והפך אותן לגיבורות הראשיות של היצירה. בעוד שבמחזהו של שייקספיר רוזנקרנץ וגילדנשטרן הם כמעט ניצבים בתוך הטרגדיה המלכותית, כאן הם עומדים במרכז, אבודים בתוך עולם שאינם מבינים את חוקיו.
העלילה מתרחשת במקביל לעלילת “המלט”. השניים מוזמנים לחצר המלוכה כדי לעקוב אחרי המלט ולנסות להבין את התנהגותו המוזרה. אלא שהם עצמם אינם מצליחים להבין דבר. הם נעים מסיטואציה לסיטואציה, מנהלים דיונים פילוסופיים על זמן, מקריות, משמעות החיים והמוות, מבלי להבין שגורלם כבר נכתב מראש בתוך המחזה המקורי.
ההשפעה של סמואל בקט ושל מחכים לגודו ברורה מאוד. כמו אצל בקט, גם כאן הדמויות מדברות בלי סוף כדי להסתיר את הריק הקיומי. הן מחפשות היגיון בעולם שאינו מספק תשובות אלא רק מעלה עוד ועוד שאלות.
הגרסה של ניסן נתיב אינה מסתפקת בהעלאה מחודשת של סטופארד. לילך דקל אבנרי לוקחת את המחזה למקום מודרני, צבעוני וקליל יותר מבחוץ. לעיתים נדמה שהוא הופך למחזמר, שנע בין ליאונרד כהן ו take me to the end of love לאוליביה ניוטון ג'ון וגרסה של hopelessly devoted to you שבה מושתל הטקסט של אופליה לפני התאבדותה.
בסופו של דבר, אנו חוזרים שוב ושוב אל הלב הפילוסופי המורכב של סטופארד, אל השאלות הקיומיות והשאלות המורכבות ביותר שמושמות בפיהן של שתי דמויות מגוחכות אך כאלה שמצליחות גם לגעת בלב.
כבר בשם “מתים על גיל ורוז” מסתתר שינוי מהותי. השם הקליל והעכשווי מחליף את הכובד האירופי של “רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים”. במקום תחושת ריחוק אינטלקטואלית מתקבלת אנרגיה צעירה, ישראלית, חצופה ולעיתים כמעט פרועה.
ועדיין, כל הנושאים הגדולים של המחזה המקורי נשארים כאן: נאמנות, חברות, משפחה, אהבה, זהות, חיים ומוות. הדמויות ממשיכות לחפש משמעות בתוך עולם שנדמה כאילו איבד יציבות והיגיון.
גם שינוי הג'נדר של רוז וגיל מעניין מאוד. אחת מהן דומיננטית, חדה ולעיתים כמעט תוקפנית, בעוד השנייה פסיבית יותר לכאורה, אבודה ומהוססת. דרך היחסים ביניהן נבחנים יחסי כוח, תלות ופחד מהיעלמות.
סביבן חולפות הדמויות המוכרות מתוך “המלט”: המלט, אופליה, גרטרוד ואחרות. הן מופיעות כצללים מתוך המחזה המקורי, אבל גם כהשתקפויות בתוך תודעתן של רוז וגיל. תמונתו של שייקספיר התלויה בצידי הבמה משמשת קריצה מתמדת למקור הטרגי שממנו הכול נובע.
אחד הדברים המרשימים ביותר בהפקה הוא השפה הבימתית שלה. לעיתים נדמה שהפקות בתי ספר למשחק מושקעות יותר מהפקות מקצועיות בכל הקשור לתפאורה, תלבושות, תאורה, תנועה ואפקטים, וגם כאן התחושה הזו בולטת מאוד.
החלל הבימתי אינו מנסה לייצר מציאות ריאליסטית אלא אזור תודעתי מופשט. התאורה, המוזיקה, הקצב והכוריאוגרפיה יוצרים עולם שנמצא כל הזמן על סף התפרקות.
המחזה המקורי, שגם כך עמוס בדיונים פילוסופיים מורכבים, לובש כאן אופי כמעט קרנבלי. יש הרבה צבע, מוזיקה, הומור, תנועה מוגזמת ושבירה בלתי פוסקת של הרצינות. אבל דווקא הקלילות הזאת אינה מבטלת את העומק אלא מדגישה אותו.
ככל שהדמויות משתוללות יותר, כך מורגש הפחד הגדול שמרחף מעל הכול: הידיעה שהסוף כבר נקבע מראש.
הקאסט הצעיר של ניסן נתיב עובד כאנסמבל מגובש מאוד. אין כאן ניסיון לייצר כוכבים אלא עבודת להקה אמיתית. השחקנים נעים במהירות בין פארסה, אבסורד, קברט ומשחק פיזי אינטנסיבי מאוד.
וככל שהסטודנטים מוכשרים, והם אכן מוכשרים מאוד, לא פשוט לעמוד מול מחזה כזה. מדובר בטקסט צפוף, אינטלקטואלי ורב שכבתי, כזה שדורש גם שליטה קצבית וגם הבנה רעיונית עמוקה. יהל פרידולד וליאור זנסקו מצויינות כרוז וגיל ומתמודדות בהצלחה רבה עם התפקידים התובעניים. שי יצחק גססה מצליח את דקויות דמות מנהיג קבוצת השחקנים שהיא גם משעשעת וגם ברוטאלית ומעוררת מחשבה.תמר בן יעיש אוזוליו, דור שני לעולם המשחק, מתוקה ונוגעת ללב בתפקיד אופליה בעוד שאחינועם מאיר מפליאה להכניס תוכן מודרני ופרובוקטיבי בגרטרוד. עבודת האנסמבל מצוינת גם היא.
עם זאת, לעיתים אפשר לראות את המאמץ. יש רגעים שבהם נדמה שהשחקנים עדיין נאבקים להשתלט על גודל הרעיונות. אבל דווקא שם נוצרת האנושיות של ההפקה. במקום יצירה מלוטשת וסטרילית מתקבלת הצגה חיה, בועטת ומחפשת.
העבודה הפיזית של האנסמבל מרשימה במיוחד. הגוף הופך כאן לחלק בלתי נפרד מן האבסורד הקיומי. הדמויות נופלות, מתנגשות, מסתחררות ונעות כאילו הן לכודות בתוך מנגנון שאין ממנו יציאה.
“מתים על גיל ורוז” אינה הצגה מושלמת. לעיתים נדמה שהיא מתאהבת בעודף התחכום של עצמה. יש רגעים שבהם ריבוי הקריצות המטא תיאטרליות והבדיחות מחליש דווקא את העומק הרגשי.
גם הקצב האינטנסיבי עלול לעייף. התחושה לעיתים היא של מתקפת רעיונות בלתי פוסקת. אבל אולי גם זה חלק מן האמירה. הדמויות הרי חיות בעולם שאין בו יציבות, עולם שבו הכול מתפרק כל הזמן.
מעבר לכל הדיונים הפילוסופיים, יש כאן גם אמירה עכשווית מאוד. רוז וגיל הופכים לייצוג של דור צעיר שמרגיש שהוא חי בתוך מציאות שאיבדה היגיון. דור שמוצף ברעש, חרדה וחוסר ודאות ומנסה עדיין למצוא משמעות.
זו אולי הסיבה שההפקה הזאת מצליחה לעבוד. משום שהיא אינה מנסה לפתור את השאלות הגדולות של סטופארד או של שייקספיר אלא פשוט לחיות בתוכן. בתוך ההומור, הכאוס, המוזיקה והפחד מן המוות נשארת תחושה אנושית מאוד של אנשים שמנסים להבין מי כתב עבורם את הסיפור והאם בכלל אפשר לשנות אותו.
בסופו של דבר, “מתים על גיל ורוז” מזכירה שתיאטרון טוב אינו חייב להיות מושלם כדי להיות משמעותי. לפעמים דווקא החספוס, עודף האנרגיה והסיכון יוצרים רגעים אמיתיים של קסם בימתי.
“מתים על גיל ורוז”
על פי “רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים” מאת טום סטופארד
בהשראת המלט
תרגום, עיבוד, בימוי, כוריאוגרפיה ועריכה מוזיקלית: לילך דקל אבנרי
עיצוב חלל ותלבושות: שחף ביר
עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין
ייעוץ וידאו: נמרוד צין
סאונד: עמרי בר
משתתפים:
יהל פרידולד
ליאור זנסקו
שי יצחק גססה
מאור לוי
תמר יעיש בן אוזיליו
אחינועם מאיר
איתי אביטל
רועי עמרי
הפקה: סטודיו למשחק ניסן נתיב
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
