רפרטואר 2026/7 של תיאטרון החאן

החאן מציג עונה של זהות, כוח וקהילה

הרפרטואר החדש של תיאטרון החאן לעונת 2026, 2027 משלב מחזאות ישראלית מקורית, שייקספיר, קפקא, יורם קניוק וסטפנו מאסיני, ומנסה לענות על שאלה מעניינת: מדוע תיאטרון חי עדיין חיוני דווקא בעידן הבינה המלאכותית?

 נדמה שהרפרטואר החדש הוא רק נקודת המוצא לשיחה רחבה הרבה יותר על מקומו של התיאטרון בחברה הישראלית של 2026.

החאן ממשיך לטפח זהות אמנותית ברורה. הוא אינו מנסה לרדוף רק אחר הצלחות מסחריות, אלא נשען על אנסמבל קבוע, על מחזאות איכותית ועל בחירות אמנותיות שאינן מתפשרות. גם העונה הקרובה ממשיכה את הקו הזה, אך נדמה שהיא עושה זאת באחת הצורות השאפתניות ביותר של השנים האחרונות.

ברפרטואר החדש נפגשים זה לצד זה שלום עליכם, ויליאם שייקספיר, פרנץ קפקא, יורם קניוק וסטפנו מאסיני. לצדם עולים שני מחזות ישראליים מקוריים של יוצרים חדשים, שזו להם הפעם הראשונה על במת תיאטרון רפרטוארי. 

יחד הם יוצרים פסיפס רחב של סיפורים, תקופות ושפות תיאטרוניות, אך כולם שבים אל אותן שאלות יסוד: כוח, זהות, שייכות, קהילה והחוויה היהודית.

המנהל האמנותי אודי בן משה הגדיר תיאר את העונה כפסיפס ירושלמי. "שייקספיר, האחים ליהמן, קפקא ויורם קניוק הם כולם מבטים שונים עליי, עלינו" אמר. "התיאטרון בשבילי הוא מראה לעצמי ולנו. כל יצירה מאפשרת אופן אחר להסתכל על המציאות. אני קצת פחות לבד במציאות הזאת."

התפיסה הזאת באה לידי ביטוי גם בבחירה לתת השנה מקום משמעותי במיוחד למחזאות מקורית. לצד הבכורה הישראלית של "האחים ליהמן", עיבוד חדש ל"חימו מלך ירושלים" וגרסה חדשה ל"מקבת", יעלו "לקראת כלה" מאת ש. שם טוב (שם במנףף ו"הקוף" מאת אמיר זלוטר. שני מחזאים שזו להם הכניסה הראשונה לתיאטרון הרפרטוארי.

בן משה הסביר כי מדובר בבחירה מודעת. "היה חשוב לנו לתת השנה מקום מיוחד למחזאות מקורית. אנחנו מאמינים בכותבים ובכוחה של המילה הכתובה."

גם הנתונים שהוצגו במסיבת העיתונאים מעידים כי הדרך הזאת זוכה לאמון הקהל. בשנת 2025 הסתכמו הכנסות התיאטרון ביותר מ17 מיליון שקלים. מספר המנויים גדל ב14 אחוזים ועומד כיום על יותר מ6000, ובמהלך השנה הועלו כ200 הצגות באולם הבית ועוד כ60 הצגות ברחבי הארץ.

יו"ר התיאטרון, משה ביבי, הדגיש כי החאן אמנם גאה להיות תיאטרון ירושלמי, אך הוא רואה את עצמו כתיאטרון של כלל המדינה. "ירושלים אינה עוד עיר בישראל," אמר, "אבל החאן מגיע לכל הארץ."

לדבריו, אחד מסודות ההצלחה של התיאטרון הוא השילוב בין הנהלה המאפשרת חופש אמנותי לבין אנסמבל שחקנים יציב. "יש לאודי חופש אמנותי, והיופי בלהקה מגובשת הוא הדבר המנצח."

אבל אולי הדברים שנחרתו יותר מכל היו דווקא דבריו של מנכ"ל התיאטרון, יורם ברוורמן, שניסה לענות על שאלה שכל מוסד תרבות שואל את עצמו היום.

"למה שאנשים ייצאו מהבית?" שאל. "למה שיעמדו בפקקים, יחפשו חניה וישבו שעתיים באולם חשוך, כשאפשר לראות סדרה בבית או לקבל תשובות מבינה מלאכותית?"

התשובה שלו: "אנחנו מספקים קהילה. אנשים יושבים יחד, מתרגשים יחד, צוחקים ובוכים יחד. בסופו של דבר התיאטרון הוא המקום שבו קהילה חווה חוויה משותפת.

אני לא חושב שתרבות יכולה לעשות שינוי בעולם," אמר, "אבל הנגיעה שלנו באנשים מביאה לשינוי בעולם."

בין שלום עליכם לשייקספיר: מסע בעקבות אמנות, כוח וזהות

העונה נפתחת עם "כוכבים תועים", עיבוד חדש לרומן רחב היריעה של שלום עליכם, במחזה מאת ריצ'רד נלסון ובבימויו של יותם גוטל. לא במקרה בחר החאן לפתוח דווקא בהפקה הזאת. מעבר להיותה סיפור אהבה סוחף, זוהי גם הצהרת אהבה לתיאטרון עצמו.

עלילת המחזה עוקבת אחר לייבל, בנו של גביר, ורייזל, בתו של חזן, שני צעירים הבורחים עם להקת תיאטרון יידיש נודדת כדי להגשים חלום של אהבה ושל יצירה. טעות אחת בליל הבריחה מפרידה ביניהם לשנים ארוכות. כל אחד מהם הופך לכוכב בינלאומי, אך כאשר הם נפגשים מחדש בניו יורק, הם מגלים שהתהילה והחיים על הבמה שינו אותם ללא היכר.

יותם גוטל, מחזאי ודרמטורג הבימה, שזהו מחזהו השני בחאן אחרי "סיפור פשוט", סיפר כי מבחינתו מדובר גם במתנת פרידה מן התיאטרון. הוא הודה כי מצא דמיון מפתיע בין להקת התיאטרון הנודדת של מזרח אירופה לבין אנסמבל החאן של ימינו, שתי קבוצות של אנשים שהאמנות היא מרכז חייהן. ההפקה נושאת גם משמעות תרבותית רחבה יותר. הוא דיבר על המרחק שנוצר בין התרבות הישראלית לבין עולם היידיש.

"היום כולם מדברים על האודיסיאה," אמר. "אבל כל תרבות היא גם שלילה של תרבויות אחרות, ואנחנו שללנו את תרבות היידיש, תרבות עשירה כל כך בטקסטים. כאיש תיאטרון, זה אבסורד שאני מכיר טוב יותר יוצרים סקנדינביים מאשר את הספרות שנכתבה בשפת הסבים והסבתות שלי."

מבחינתו, "כוכבים תועים" איננה רק מחווה לשלום עליכם, אלא גם ניסיון להשיב אל קדמת הבמה עולם תרבותי שכמעט ונשכח.

אם "כוכבים תועים" מביט אל עולם האמנות, הרי שההפקה הגדולה הבאה, "מקבת", מפנה את המבט אל הפוליטיקה ואל נפש האדם.

הטרגדיה של שייקספיר כבר זכתה לאינספור פרשנויות לאורך הדורות, אך בחאן מבקשים להציע קריאה שונה. את ההפקה מביים אריאל נ. וולף, תלמידו לשעבר של אודי בן משה, שזו כבר עבודתו השלישית בתיאטרון אחרי "משרתם של שני אדונים" שעלה לאחרונה.

וולף סיפר כי הוא חי עם המחזה הזה כבר שנים ארוכות. "בכל שנה אני אומר לעצמי שזו השנה הנכונה לעשות את 'מקבת'," אמר. "ופתאום הבנתי שהשנה הזאת באמת הגיעה."

לדבריו, הסיפור העתיק על רצח, תאוות שלטון ומאבקי כוח הפך לרלוונטי מתמיד. "יש כאן מזימות, אינטרסים, אלימות, שאלות של מגדר ושל יחסי כוח בתוך המשפחה. אלה דברים שממשיכים ללוות אותנו גם היום."

העיבוד החדש מצמצם את המחזה לחמישה שחקנים בלבד. מקבת, ליידי מקבת ושלושה שחקנים נוספים, המגלמים את המכשפות ואת כל יתר הדמויות. הבחירה הזאת אינה רק פתרון בימתי אלא תפיסה אמנותית שלמה.

"כל העיבוד מתייחס למחזה כמו מקהלה מודרנית," הסביר וולף. "רצינו להוריד את מקבת מן הפסל. לא לראות בו גיבור טרגי רחוק מאיתנו, אלא אדם רגיל. הוא כמוני וכמוכם. כל אחד מאיתנו עלול למצוא את עצמו במקום שבו השאיפה האישית גוברת על המצפון."

לדבריו, למרות אופיו האפל של המחזה, ההפקה אינה נטולת הומור. "זה עדיין שייקספיר, אבל יש כאן גם הסתכלות אחרת, אנושית יותר, ולעיתים אפילו מצחיקה."

מן הכוח הפוליטי עוברת העונה אל אחד הנושאים הכואבים והרגישים ביותר בחברה הישראלית. "לקראת כלה", מחזה ישראלי מקורי מאת ש. שם טוב, הוא אולי הבחירה האמיצה ביותר ברפרטואר החדש.

המחזה מתרחש במשפחה חרדית ערב חתונה. דווקא ברגע שאמור להיות המאושר ביותר, מחליטה הבת הצעירה להפסיק לשתוק ולחשוף את הפגיעה המינית שעברה בילדותה. 

ככל שמתקרב מועד החתונה, נאלצים בני המשפחה להתמודד לא רק עם הכאב, אלא גם עם השאלה האם לשמור על הסוד או לחשוף את האמת.

המחזאית, הכותבת בשם בדוי ונשארת בעילום שם, מגיעה מתוך החברה החרדית עצמה. אליה מצטרפת הבמאית אוריין ליפשיץ, שגם היא גדלה בעולם החרדי.

בכנות מרשימה סיפרה ליפשיץ כי עזבה את החברה החרדית בעקבות פגיעה מינית בתוך משפחתה.

"זה תמיד סיפור שכרוך בסוד," אמרה. "אבל היה לי חשוב שהמחזה לא יעסוק רק בנפגעת. לכל אחד מבני המשפחה יש קול. כולם משלמים מחיר. כולם מתמודדים עם נזק שאי אפשר באמת לתקן."

בן משה הגדיר את שיתוף הפעולה בין השתיים כאחד הרגעים המשמעותיים של העונה. לא מדובר ביצירה המביטה מבחוץ על החברה החרדית, אלא במחזה שנכתב וצמח מתוכה, ומנסה להציג את מורכבותה ללא שיפוט וללא פשטנות.

כך, אחרי מסע אל עולם היידיש ואל סקוטלנד של שייקספיר, ממשיך החאן אל לב החברה הישראלית של ימינו, ומוכיח שוב כי מבחינתו התיאטרון אינו רק מקום של בידור, אלא גם זירה שבה אפשר לשאול את השאלות הקשות ביותר.

קפקא, וול סטריט ומלחמת העצמאות: שלושה סיפורים על החלום האנושי

אחת ההפתעות המסקרנות של העונה היא ללא ספק "הקוף", מחזה הביכורים של אמיר זלוטר, שנכתב בהשראת "דין וחשבון לאקדמיה" של פרנץ קפקא. למרות נקודת המוצא הספרותית, מדובר ביצירה מקורית לחלוטין, המשלבת הומור, אבסורד ופילוסופיה באופן המזכיר את קפקא, אך מצליחה לעמוד בזכות עצמה.

עלילת המחזה מתרחשת בברלין של שנת 1930. יוזף קרקובסקי, בלשן יהודי פולני, נדחה פעם אחר פעם מן האקדמיה. באופן רשמי תמיד יש סיבה אחרת, אך ברור לו שהאנטישמיות היא שמונעת ממנו להתקבל.

 חייו משתנים כאשר הוא פוגש את פטר, שימפנזה הדובר גרמנית מושלמת, והמפגש ביניהם הופך למשל תיאטרוני על שייכות, זהות והצורך האנושי הנואש להיות חלק מקהילה.

מעיין אבן: "אמיר הוא קול חדש ברפרטוארי," אמר. "לדעתי הוא הולך להיות אחד הקולות החשובים בתיאטרון הישראלי בשנים הקרובות. זה ממש לא מובן מאליו שתיאטרון רפרטוארי משקיע ביוצר חדש." לדבריו, כוחו של המחזה אינו רק ברעיון אלא גם באופן שבו הוא מסופר.

"הדמויות מספרות את הסיפור ופונות ישירות לקהל. הן זקוקות למבט של הצופים כדי להשלים את עצמן. בסופו של דבר זה מחזה על זהות ועל השאלה מה אנחנו מוכנים להקריב כדי להשתייך. האם אנחנו צריכים להעמיד פנים כדי שיקבלו אותנו? מה קורה במפגש עם מי ששונה מאיתנו? אלה שאלות שנשמעות היסטוריות, אבל הן קרובות אלינו בצורה מטרידה."

מן המשל הקפקאי עובר החאן אל אחת היצירות הגדולות של התיאטרון העולמי בעשורים האחרונים.

"האחים ליהמן", מאת המחזאי האיטלקי סטפנו מאסיני, יעלה לראשונה בישראל בבימויו של אודי בן משה ובעיבוד שכתב יחד עם השחקן גל זק.

המחזה מגולל את סיפורה של משפחת ליהמן לאורך יותר ממאה ושישים שנה, מהגעתו של היינריך ליהמן לארצות הברית בשנת 1844 ועד לקריסתו של בנק ליהמן ברדרס בשנת 2008, אירוע שהפך לסמל המשבר הכלכלי העולמי.

בן משה סיפר כי הדרך להבאת המחזה לחאן הייתה ארוכה במיוחד. "הגעתי ממש אל סטפנו מאסיני כדי לקבל את הזכויות," אמר בחיוך. "זה היה אתגר גדול, ועכשיו מתחיל אתגר לא פחות גדול של העיבוד."

לדבריו, מעבר לסיפור הכלכלי, המחזה עוסק במנגנון עמוק הרבה יותר. "זה מתחיל במהגר שמגיע לאמריקה ופותח עסק קטן. הוא מגשים חלום. אבל אחר כך הוא והדורות שבאים אחריו הופכים לעבדים של אותו חלום."

זו גם אחת הסיבות שהמחזה משתלב היטב בתוך הרפרטואר כולו. כמו "מקבת", גם כאן הכוח עומד במרכז. כמו "לקראת כלה", גם כאן יש משפחה הנאלצת להתמודד עם בחירות קשות. וכמו "הקוף", גם כאן ניצב במרכז אדם המבקש למצוא את מקומו בעולם חדש.

התחנה האחרונה במסע היא "חימו מלך ירושלים", עיבוד חדש לרומן הקאנוני של יורם קניוק.

המחזה, שכתב אודי רוטשילד, מתרחש בירושלים הנצורה של מלחמת העצמאות, בבית חולים מאולתר שבו מתכנסים פצועים, רופאים ואחיות. במרכזו ניצב חימו פרח, לוחם צעיר ויפה תואר שנפצע באורח אנוש, עד שפיו הוא כמעט האיבר היחיד שנותר שלם בגופו.

רוטשילד סיפר כי לא ביקש ליצור עיבוד נאמן מילה במילה, אלא לשמר את רוחו של קניוק. "זה עיבוד חופשי מאוד," אמר. "ניסיתי לשמור על הדמויות ועל העולם שקניוק ברא, אבל ליצור מחזה שעומד בפני עצמו." לדבריו, זוהי יצירה שאינה עוסקת רק במלחמה.

"זה מחזה על הרצון לאהוב ולהציל את עצמנו ואת האנשים שאנחנו אוהבים. על הכמיהה למצוא משמעות בתוך הסבל. בסופו של דבר אין ניצחון מוחלט." בן משה הוסיף כי דווקא כאן בא לידי ביטוי כוחו של אנסמבל החאן.

"זה מחזה שדורש להקה אמיתית," אמר. "אי אפשר לעשות אותו בלי קבוצה של שחקנים שמכירים אחד את השני, נושמים יחד ויודעים לספר סיפור משותף.

לא רק רפרטואר, גם מעבדה ליצירה חדשה

לצד ההפקות הרפרטואריות, ממשיך תיאטרון החאן להשקיע גם בפיתוח יוצרים צעירים ובחיפוש אחר שפות תיאטרון חדשות. אחד הביטויים הבולטים לכך הוא שיתוף הפעולה המתמשך עם הסטודיו למשחק ניסן נתיב ירושלים, שמניב השנה את הפרויקט האימרסיבי החדש "אחיזת עיניים". ההפקה היא המשך ישיר להצלחת "אבדות ומציאות", שנולדה אף היא במסגרת שיתוף הפעולה בין שני המוסדות והפכה לאחת החוויות המדוברות של השנים האחרונות.

אודי בן משה רואה בשיתוף הפעולה הזה הרבה יותר מפרויקט צדדי. מבחינתו זו דרך להצמיח את דור היוצרים הבא ולהעניק להם במה מקצועית כבר בתחילת דרכם. הוא הזכיר בהתרגשות את הדרמטורג מעיין אבן, שאותו הכיר כשהיה בן 12 ולימד אותו. "הוא היה ילד מוכשר," אמר בחיוך, "והיום הוא יוצר מוכשר." מבחינתו, זהו בדיוק תפקידו של תיאטרון רפרטוארי: לא רק לשמר מסורת, אלא גם לגדל את מי שימשיכו אותה.

את "אחיזת עיניים" יצרו איתי סלהוב ואיתן צוויק. העלילה מתרחשת בניו יורק של שנות השלושים, בתקופת השפל הגדול, ומכניסה את הקהל אל מאחורי הקלעים של תחרות יוקרתית בין קוסמים ומנטליסטים. אלא שככל שהערב מתקדם, מתברר כי מאחורי מופעי האשליות מסתתרת דרמה פסיכולוגית של מאבקי כוח, סודות ובגידות.

ייחודה של ההפקה הוא במבנה האימרסיבי שלה. הצופים אינם יושבים מול במה אחת, אלא נעים בין חללי החאן, בוחרים באילו דמויות לעקוב ואילו התרחשויות לראות. בכל ערב נבנה מסלול שונה, ולכן גם חוויית הצפייה משתנה. לדברי היוצרים, ההצגה כוללת שבעה סופים אפשריים, כך שגם מי שיחזור לצפות בה פעם נוספת עשוי לגלות סיפור אחר לחלוטין.

שיתוף הפעולה עם ניסן נתיב אינו נתפס בחאן כחריגה מן הדרך, אלא כהמשך טבעי שלה. לצד מחזות קלאסיים, מחזאות ישראלית מקורית ועיבודים ספרותיים, מבקש התיאטרון להמשיך ולבחון גם את גבולות המדיום עצמו. במובן הזה, העונה החדשה אינה רק מבט אל העבר ואל הקלאסיקות, אלא גם השקעה בעתידו של התיאטרון הישראלי וביוצרים שעתידים לעצב אותו בשנים הבאות.

כך, מהחברה החרדית אל גרמניה שלפני עליית הנאצים, משם אל וול סטריט ולבסוף אל ירושלים של תש"ח, מתברר שהרפרטואר החדש של החאן אינו מורכב מהצגות בודדות בלבד. כל אחת מהן בוחנת מזווית אחרת את אותה שאלה יסודית שמלווה את כל העונה: כיצד בני אדם מנסים למצוא משמעות, להשתייך, לאהוב ולשמור על אנושיותם בעולם המשתנה ללא הרף. כל זה, לצד טיפוח הדור הבא.

צילום: אביבה רוזן