אוגוסט 3, 2026
"תהום", שכתבה וביימה עתליה כהן, היא יצירה בת 50 דקות, שנולדה כהפקת בוגרים של סמינר הקיבוצים, ומשלבת תיאטרון, פרפורמנס, תנועה ושפה חזותית כדי לעסוק באחת השאלות הכואבות ביותר בחיים המשותפים: איך ייתכן ששני אנשים אוהבים נמצאים זה לצד זה, אך אינם מצליחים באמת לפגוש זה את זה?
זוהי הצגה קטנה בהיקפה, אך כזו העוסקת בבעיה גדולה מאוד. היא אינה מבקשת לעסוק רק בפרידה, אלא בניסיון לבנות זוגיות מודרנית בעולם שבו כל אחד מבני הזוג מביא איתו את הפחדים, הציפיות, הפצעים והצורך לשמור על זהותו. היא שואלת האם אהבה לבדה מספיקה, או שמא גם היא עלולה לקרוס כאשר אין תקשורת אמיתית.
כבר בתחילת ההצגה שוכבים שני בני הזוג זה לצד זה. האינטימיות ביניהם מורגשת, ואין צורך כמעט במילים כדי להבין שמדובר באנשים הקרובים מאוד זה לזה. אלא שככל שהיצירה מתקדמת, הקרבה הפיזית הולכת ומתרוקנת מתוכן רגשי.
כהן בוחרת לספר את הסיפור בעיקר באמצעות דימויים. אחד היפים שבהם הוא השולחן שבני הזוג מרכיבים יחד. לכאורה מדובר בפעולה יומיומית פשוטה, אך למעשה מדובר במטפורה למערכת היחסים. במשך זמן רב השולחן נשען בכל פעם על אחד מהם. נדמה שכל אחד מחזיק לבדו את הקשר. לבסוף הוא עומד על שלוש רגליים בלבד, תמונה שממחישה עד כמה מערכת היחסים שלהם אינה יציבה, אלא עומדת כל העת על כרעי תרנגולת.
גם התאורה, שעיצב ליאם שניצר, ממלאת תפקיד משמעותי. באחד הרגעים היפים עומדים השניים תחת שתי מנורות נפרדות, שכל אחת מהן מאירה רק אדם אחד. הם נמצאים במרחק נגיעה, אך כל אחד כלוא בעולם האישי שלו. זוהי המחשה פשוטה אך חזקה לכך שאפשר להיות בזוגיות ולהישאר לבד.
אלמנט מסקרן נוסף הוא המאוורר, שאינו נשאר רק אביזר במה. ברגעים שונים נדמה שהוא הופך לדמות שלישית במערכת היחסים. הוא מפריע, מסיט, חוצץ ולעיתים אף נדמה שהוא מנהל את המתח שבין השניים. השימוש בחפץ יומיומי כדי להעניק לו משמעות דרמטית מוסיף רובד מעניין לשפה הבימתית של ההצגה.
החלל כולו נשאר מינימליסטי, אך דווקא המינימליזם מאפשר לקהל להתרכז במה שבאמת חשוב: מערכת היחסים המתפוררת.
העלילה עצמה פשוטה מאוד, אך היא מוכרת כמעט לכל אדם שחווה מערכת יחסים משמעותית.
בתחילה נדמה שההתאהבות מחפה על הכול. הם אוהבים, הם נמשכים זה לזה, ויש תחושה שהכול אפשרי. אלא שלאט לאט מתברר שאין להם באמת שפה משותפת. הם מתקשים להבין זה את זו, מתקשים לקבל את השונות, ואפילו הפעולות היומיומיות הפשוטות ביותר הופכות למאבק.
אחד הקטעים המעניינים הוא הטיפול הזוגי. במקום להציע פתרונות, הוא דווקא חושף עד כמה הפערים ביניהם עמוקים. אין כאן חלוקה לטובים ולרעים. אף אחד מהם אינו אשם יותר מהשני. שניהם רוצים, שניהם מתאמצים, אך הרצונות שלהם כבר אינם נפגשים.
בהדרגה הוא מבין שהוא כבר אינו אוהב ואינו רוצה להמשיך. היא מבינה זאת מעט אחריו, אך מסרבת לוותר. היא עדיין נאחזת בתקווה שאפשר יהיה לחזור למה שהיה. אלא שגם הוא מבין שאפילו אם יחזור, דבר לא באמת ישתנה.
רגע הסיום הוא הפשוט והכואב ביותר. היא נשארת לבדה, עם הדמעות ועם המילה "אולי". אולי הוא יחזור. אולי אפשר יהיה לתקן. אולי הכול עוד יסתדר. החזרה על המילה הזאת מבטאת את כל שלבי ההכחשה והתקווה המלווים פרידה, והיא מצליחה להדהד גם לאחר שהאורות כבים.
אבּי אדמסו פיקרו ומיה אשל נושאים את ההצגה כולה על כתפיהם. זוהי משימה לא פשוטה, משום שהיצירה דורשת מהם לעבור ללא הרף בין משחק ריאליסטי, תנועה, עבודה פיזית ופרפורמנס. שניהם עושים זאת ברגישות ובכנות, והכימיה ביניהם משכנעת הן ברגעי הקרבה והן ברגעי הריחוק.
הבימוי של עתליה כהן מגלה חשיבה בימתית מגובשת. כמעט כל חפץ על הבמה מקבל משמעות, וכל תמונה נבנית בקפידה. ניכר שלא מדובר באוסף רעיונות אקראיים, אלא בשפה אמנותית עקבית, המבקשת לספר את הסיפור לא רק באמצעות טקסט אלא גם באמצעות גוף, אור, חפצים ותנועה.
גם עיצוב החלל והתלבושות של מיכאלה כצביץ', המוזיקה של אלון ויספלד ועתליה כהן, ועיצוב התנועה של מיה אשל וכרמל איל משתלבים היטב לכדי יצירה אחידה. אין כאן מרכיב שמנסה לגנוב את ההצגה, אלא עבודת אנסמבל שבה כל יוצר תורם לבניית העולם הבימתי.
אפשר אולי היה להדק מעט את הקצב. יש רגעים שבהם הדימויים מתארכים מעט מעבר לנדרש, והמסר כבר ברור עוד לפני שהסצנה מסתיימת. אך אלה הערות שוליות ביחס לעוצמתה של היצירה.
"תהום" מצליחה להפוך סיפור אינטימי מאוד לשאלה אוניברסלית. היא מזכירה שגם אהבה גדולה אינה מבטיחה זוגיות טובה, ושלעיתים המרחק הגדול ביותר אינו נמדד בקילומטרים אלא בשתיקות, באי ההבנה ובחוסר היכולת לראות באמת את האדם שנמצא מולך.
זוהי הפקת בוגרים שמרגישה בוגרת. היא אינה מתיימרת לפתור את חידת האהבה, אלא רק להאיר אותה מכמה זוויות. ובמובן הזה היא מצליחה לגעת באחת החוויות האנושיות המוכרות והמורכבות ביותר.
מאת ובבימוי: עתליה כהן
שחקנים: אבּי אדמסו פיקרו, מיה אשל
עוזרת במאית: בתאל רוכלין
עיצוב חלל: מיכאלה כצביץ', עתליה כהן
עיצוב תלבושות: מיכאלה כצביץ'
עיצוב תאורה: ליאם שניצר
מוזיקה: אלון ויספלד, עתליה כהן
עיצוב תנועה: מיה אשל, כרמל איל
צילום: מיה אשל, מור אלוש
תמיכה אמנותית: עדו שחק
הנחיית קטע ראפ: נטע רודיך
צילום סטילס: אביבה רוזן
צילום וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©