פברואר 1, 2026
הבסיס העובדתי של ההצגה "חמש לפנות ערב" נשען על אחת הפרשות המסעירות והאפלות ביותר בתולדות מדינת ישראל הצעירה.
מדובר במקרה ההיסטורי של רפאל אליעז, משורר, סופר ומתרגם דגול, ששמו נקשר בטרגדיה איומה בשנת 1960. אשתו, פולה אליעז, נרצחה באמצעות הרעלה מחושבת. זו היתה פרשה שהובילה למשפט מתוקשר בבית המשפט המחוזי בחיפה באפריל 1961.
הנאשמת, עליזה פאנו הייתה המאהבת הצעירה של אליעז, אישה שדמותה הציתה את דמיונה של חברה שמרנית שניסתה לעכל את השילוב הקטלני בין בוהמה תרבותית ליצרים אפלים. פאנו הורשעה ברצח ונדונה למאסר עולם, אך בשנת 1967 זכתה לחנינה מנשיא המדינה מטעמים נפשיים.
ההצגה אינה מבקשת להיות שחזור היסטורי יבש או דרמה משפטית שגרתית. היא לוקחת את חומרי הגלם הללו ויוצקת אותם לתוך תבנית אסתטית של "פילם נואר" (Film Noir) בימתי.
הבחירה בחיפה של שנות ה-60 כזירת ההתרחשות אינה מקרית; העיר התחתית, הנמל והאווירה האפלולית של צלמניות ישנות מספקים את הרקע המושלם לסיפור על חטא ותשוקה.
חיפה של אותם ימים מצטיירת בהצגה כעיר נמל אירופאית אפלולית, מקום שבו הערפל עולה מהים ומכסה על סודות משפחתיים נוראיים. היצירה משחקת במומחיות בקו התפר שבין המציאות לבדיה, בין הדוקומנט הארכיוני לבין הדמיון היוצר. עבור הצופה, ההבחנה הזו חיונית: אנחנו לא רק עוקבים אחר תיק פלילי, אלא צוללים לתוך פרשנות פסיכולוגית מורכבת ששואלת כיצד סיפור הופך למיתוס, וכיצד מילים של משורר הופכות לרעל בתוך כוס מיץ בערב חיפאי שגרתי.
במרכז הדרמה ניצבת דמותו של רודי נאה (בגילומו של נעם רובינשטיין), בעל צלמנייה פשוט ותמים למראה, שחייו השלווים בחיפה משתנים ללא הכר ברגע שהוא פוגש את עליזה ברוך (בגילומה של מעין לבינגר).
רודי הוא אדם נורמטיבי למדי, אב מסור המגדל את בתו הקטנה באהבה גדולה, המייצג את המעמד הבינוני הישראלי של פעם. יציב, עובד כפיים, מחויב למשפחתו. אך מתחת לפני השטח, המפגש עם עליזה מעורר בו יצרים רדומים.
הוא נשבה בקסמה של עליזה, המאהבת הצעירה והאניגמטית של המשורר אליעז. המשחק של רובינשטיין אותנטי ומאופק, והוא מצליח להעביר את התהליך ההדרגתי שבו רודי הופך מצופה פסיבי למשתתף פעיל במערבולת של פשע. הוא עוקב אחרי עליזה בלילות, מצלם אותה בסיטואציות פרובוקטיביות ונהיה העד האינטימי ביותר להתפוררותה הנפשית.
מנגד, מעין לבינגר מגלמת את עליזה ברוך בתעוזה בימתית יוצאת דופן. עליזה שלה היא לא רק "פאם פאטאל" קלאסית מהקולנוע האפל, אלא אישה בשר ודם שנאבקת בשדים פנימיים ובצורך נואש בהכרה ובאהבה.
היא לבושה לאורך כל ההצגה בצורה פרובוקטיבית, המבליטה את חריגותה בנוף החיפאי של אז. הלבוש מהווה הצהרה של מרד נגד המוסכמות החברתיות והשמרנות של התקופה.
הבימוי הרגיש של נעם רובינשטיין מוביל את השחקנים למפגן של משחק רב-שכבתי: אנחנו רואים את עליזה משוחחת עם "יצורי לילה" דמיוניים ונסחפת לתוך טירוף שבו הגבול בין מציאות להזיה מיטשטש.
הקשר של עליזה למשורר אליעז (בגילומו הקולנועי המעניין של דורון תבורי) מוסיף רובד לירי וטרגי, שכן מילות השירה שלו הן אלו שמזינות את דמיונה הפרוע ואת חורבנה הסופי. תבורי, בנוכחותו המוקרנת, מביא לבמה כריזמה של משורר מהדור הישן, דמות אבהית ומפתה בעת ובעונה אחת, המהווה את המוקד המגנטי שסביבו נעים כל היצרים.
העיצוב האסתטי של עודד הירש (וידיאו וחלל) והתלבושות של סופיה טרוטוש יוצרים שפה חזותית ייחודית במינה המטעינה את הבמה במשמעויות נוספות. לאורך הבמה מתוחים חבלים ארוכים עליהם תלויות תמונות רבות, המדמות "חדר חושך" של צלם או ארכיון זיכרונות חשוף לעין כל. התמונות הללו אינן סטטיות; לאורך המופע הן מתחלפות, מתווספות ומשתנות, ובכך הן משמשות כעדות פיזית למעשי הדמויות ולשקיעתן בתוך העבר.
הדימוי של תמונות התלויות על חבלים הוא עוצמתי. הוא מזכיר לנו שהחיים שלנו מורכבים מרגעים קפואים שניתן לתלות ככביסה מלוכלכת, להוריד או להסתיר. זהו ייצוג ויזואלי של הצטברות הראיות בתיק הפלילי, ובו זמנית של הצטברות הרגשות והחרדות בנפש הגיבורים.
השימוש בצלם ובצילום כפרקטיקה אסתטית מרכזית מעניק להצגה עומק פילוסופי. הצילום הוא כלי של שליטה ושל חשיפה; רודי מנסה "ללכוד" את עליזה בעדשתו, אך ככל שהוא מצלם יותר, כך היא חומקת ממנו לתוך עולמה הפרטי והמסוכן.
התאורה של יוני טל מעצימה את האווירה ה"נוארית". משחקי אור וצל חדים, ניגודיות גבוהה וריצודים המדגישים את חוסר היציבות הנפשית של עליזה. התפאורה והתלבושות משלבות בין נאמנות לתקופה (שנות ה-60 בחיפה) לבין גישה אמנותית מודרנית ופרובוקטיבית.
עליזה, בבגדיה המודגשים, נראית כמי שנשלפה מסרט הוליוודי אפל והושלכה לתוך מציאות ישראלית אפרורית, וזהו בדיוק הדיסוננס שמניע את המתח הדרמטי של היצירה. החבלים עם התמונות משמשים גם כמחיצות שקופות למחצה, המפרידות בין הדמויות ומדגישות את הבדידות של כל אחת מהן בתוך הדרמה המשותפת.
החדשנות המרתקת ביותר ב"חמש לפנות ערב" היא הדרך שבה היא משלבת בין שפת התיאטרון לשפת הקולנוע. זהו אינו שימוש מקרי בווידיאו, אלא אינטגרציה מלאה המאתגרת את חוקי הפורמט.
השחקנים על הבמה מחזיקים בידיהם צילומים או דפים לבנים פשוטים, ועליהם מוקרנים סרטים שבהם משתתפים שחקנים נוספים המרכיבים את הפאזל האנושי של היצירה: רון ריכטר, נדיה קוצ'ר ושקד נהור.
השחקנים הללו מופיעים כדמויות מרכזיות בעלילה או כהשתקפויות של מצפונם של הגיבורים, והם מעניקים להצגה רובד של "רוחות רפאים" שרודפות את החלל החי.
הטכניקה הזו הופכת את גוף השחקן ואת האביזר הבימתי למסך חי, ויוצרת סצנות רב-שכבתיות שבהן המציאות וההקרנה חיות במקביל, נלחמות על תשומת הלב של הקהל.
המתח הזה בין התיאטרון (ה"כאן ועכשיו" האנושי והחשוף) לבין הקולנוע (התיעוד המוקלט, המרוחק והנצחי) משקף את הקונפליקט הפנימי של הדמויות.
רודי מנסה לגשר בין המציאות הכואבת לבין התמונה המושלמת שהוא רוצה ליצור במצלמתו. הצופה נדרש לעבודה אקטיבית: עליו לעבד מידע מכמה ערוצים בו-זמנית. עליו להסתכל על השחקן החי, להקשיב לעיצוב הפסקול המוקפד של יוני טל ולעקוב אחר המתרחש על המסכים הניידים.
השילוב הזה מאפשר להעמיק בדמויות תוך שמירה על קצב דרמטי גבוה. הצילום מתעד רגעים אינטימיים שהבמה לבדה לא יכולה לשאת: תקריבים של פנים, אישונים מורחבים מפחד, ומבטים חטופים שהופכים למשמעותיים בסיפור הרצח. כך נוצרת חוויית צפייה שבה הקהל נחשף למימדים פנימיים ולדינמיקה פסיכולוגית מורכבת שהייתה הולכת לאיבוד בתיאטרון פרונטלי קלאסי.
"חמש לפנות ערב" היא ניסיון מעניין שמשכיל לחבר בין "פשע אמיתי" (True Crime) לבין פיוט חזותי נועז וחסר פשרות.
תיאטרון גֶּלֶם, תחת שרביט הבימוי והיצירה של נעם רובינשטיין, יצר הומאז' מרהיב לתקופה שחלפה, אך כזו שעדיין מהדהדת בנוכחותה המאיימת. הגישה הפרובוקטיבית, התעוזה האמנותית והשימוש המבריק בטכנולוגיה קולנועית הופכים את היצירה הזו לפנינה ייחודית.
היצירה מצליחה לקחת פרק אפל מההיסטוריה המקומית ולהפוך אותו למחקר עמוק על טבע האדם, על המשיכה להרס ועל התהום שנפערת בין המילים היפות של השירה לבין המציאות הקרה של הרצח.
הדמויות של עליזה ורודי, יחד עם הנוכחות המוקרנת של אליעז, פולה והדמויות הנוספות, יוצרות משולש של תשוקה והרס שלא מרפה מהצופה זמן רב לאחר צאתו מהאולם.
החבלים עם התמונות התלויות לאורך הבמה נותרים כזיכרון חזותי חזק, המזכיר לנו שכל אמת היא תלויה בעיני המתבונן או בעיני הצלם.
ההצגה מציבה דילמות אתיות ופסיכולוגיות מרתקות על גבולות האמנות, על האחריות של המתעד ועל מחיר הטירוף. זוהי חוויה טוטאלית שמאתגרת את החושים, מעוררת סקרנות אינטלקטואלית ומעניקה עומק רגשי חדש לפרשה היסטורית שהסעירה את המדינה. בסופו של דבר, "חמש לפנות ערב" היא לא רק סיפור על רצח בחיפה של שנות ה-60. היא סיפור על הניסיון האנושי הנואש להפוך את הכאב לתמונה יפה, גם אם המחיר הוא אובדן מוחלט של השפיות והחיים עצמם.
צילום: עודד הירש
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©